פרסום התנצלות, כידוע, הוא אקט שתופס מקום גבוה למדי ברשימת "דברים שעיתונאים שונאים לעשות". במקום מעט נמוך יותר, אם כי בהחלט מכובד, ניצב פרסום ה"תיקון". המשותף לשני האקטים הוא חוסר הברירה: כלי תקשורת ישראלי ינקוט אותם לרוב רק כשהוא עם הגב לקיר מבחינה משפטית, לא חלילה כשהוא פשוט מצטער על פגיעה מיותרת בשמו הטוב של אדם, או סתם שואף להביא לצרכניו את המידע הנכון. פעמים רבות האופציה המועדפת, כל עוד היועץ המשפטי אינו מציק יתר על המידה, היא להתעלם מהטעות שפורסמה ובעיקר לקוות שכולם ישכחו או לא ישימו לב. כשהעובדות חמקמקות, ובעיקר כשהגורם הנפגע מהפרסום חלש ולא יודע או מסוגל לעמוד על שלו – זה עובד מצוין.
אבל יש דרגה גבוהה יותר של התנערות מפרסום שגוי: להמשיך להתעקש על כך שהוא נכון ואף להתגאות בו. אסטרטגיה שניתן להשתמש בה רק כשאין אמת ודאית בנמצא? לא ולא: מתברר שגם אם פורסמו ראיות שחושפות בבירור את ערוותך העיתונאית, לא צריך להתייאש – אפשר פשוט להציג אותן כהוכחה הניצחת לצדקתך. נשמע מוגזם? רוצו לקרוא את המאמר באתר "אונלייף" (שזכה בשבוע שעבר להפניה בולטת באתר "הארץ") תחת הכותרת: "הדס שטייף חושפת את האמת מאחורי הקלטות השופטים והנאנסת".
ההקלטות המדוברות, שנחשפו לפני כשבוע וחצי בכתבה שהכנתי עם רביב דרוקר בתוכנית "המקור" בערוץ 10, תיעדו את עדותה של קורבן אונס בבית-המשפט המחוזי בירושלים. מי שחשפה ראשונה את הדיון המדובר וקטעים מהפרוטוקול שלו היא שטייף, שסיפרה בגלי-צה"ל כי הנאנסת נאלצה להדגים כיצד בוצע בה האונס, "תוך כדי שהיא כורעת על ארבע", וזאת "על-פי דרישת עורך-הדין שמייצג את האנסים". בטור שפירסמה אז הוסיפה כי ההדגמה המשיכה "עד שהיא נשברה וברחה החוצה מהאולם".
הפרסום הסנסציוני חולל סערה במערכת המשפט. כעבור חודש הסתיימה הפרשה בקול ענות חלושה כאשר נציב התלונות על שופטים דאז, אליעזר גולדברג, שהתבקש לבדוק את המקרה, קבע כי הנערה לא התבקשה לכרוע על ארבע ולהדגים את האונס שבוצע בה, וכי "לטענה זו אין כל יסוד והינה עלילת דברים". כעת, בעקבות שידור ההקלטות, חוגגת שטייף במאמרה את נצחונה לכאורה: "באותה השעה בדיוק [שבה שודרו ההקלטות] עמדתי על במה בתיאטרון הקאמרי וקיבלתי לידי את פסל האריה השואג, פרס על עבודתי העיתונאית מאת איגוד המפרסמים והיחצנים בישראל. קיבלתי את הפרס בעיקר בשל מלחמתי בהטרדות מיניות ואונס. הפרס האמיתי שלי, מבחינתי, היו הקלטות שהשמיעו בערוץ 10 [...] פרסום קולות השופטים לא השאיר מקום לספק מה באמת קרה באולם בית-המשפט".
הדס שטייף (צילום: משה שי)
פרסום הקולות אכן הוכיח נחרצות מה באמת קרה באולם, אלא שבניגוד למה שכותבת שטייף, ההקלטות הוכיחו דווקא כי הפרטים הסנסציוניים בסיפור שלה – אלה שכנראה הפכו אותו לסקופ מהדהד שהגיע עד לשרת המשפטים ולנשיא בית-המשפט העליון – מופרכים. הסניגור לא דרש מהנערה לכרוע על ארבע; למעשה, איש לא דרש ממנה לכרוע על ארבע; מי שלא השתכנע מההקלטה מוזמן לכבד את דבריה של הנערה עצמה, שאישרה בתשובה לשאלתי כי לא כרעה על ארבע באולם בית-המשפט, אלא על שתיים.
פרט שולי? לא כשמבינים את ההקשר המלא והנכון של הדברים: כל העניין נולד מניסיון של התובע (ולא של הסניגור) להתמודד עם טענת סניגורם של הנאשמים באונס כי בתנוחה המדוברת אונס היה בלתי אפשרי מבחינה טכנית, והנערה נאלצה להציג את התנוחה שבה היה שרוי האנס (ולא התנוחה שבה היא היתה שרויה). מדובר לדעתי בהדגמה מיותרת ופוגענית, אבל זה ממש לא המחזה הפורנוגרפי שנשקף בדיווח של שטייף: שם לא הוסבר כי היא התבקשה להראות כיצד ניצב האנס, ומאזינים רבים הבינו ממנו כי הנערה נאנסה בעודה על ארבע וכעת התבקשה, סתם כך וללא שום סיבה פרט לרצון פרברטי להתעמר בה, לשוב לאותה תנוחה משפילה.
יודגש מיד: כל זה אין משמעו, כמובן, שמה שהתרחש באולם בית-המשפט היה קרוב אפילו לתואר "סביר", והטעות של שטייף אין פירושה כי הדו"ח של הנציב גולדברג היה ראוי. רחוק מזה: כבוד השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג הציג יופי של תיאור חסר ומטעה משלו. הנציב כתב כי הנערה היא שיזמה את ההדגמה (אולי פשוט התחשק לה לשחזר), בהתבסס על העובדה שמההקלטה עולה כי עוד לפני שהשופט סגל דחק בה ("תדגימי, תדגימי"), נשמע שופט אחר אומר ביחס לנערה, "רגע, היא הדגימה". זה אולי נכון ברמה הטכנית, אך כל מי ששומע את ההקלטות בלב פתוח ובנפש חפצה לתיקון מערכתי – ולא ברצון להגן בכל מחיר על עמיתיו לגילדת השופטים – מבין שהיא עשתה זאת בלית ברירה, לאחר שנדחקה לפינה באופן הזוי ומטופש.
אורטל בן-דיין (צילום מסך)
לכל המורכבות הזאת אין זכר בדיווח של שטייף, וכך השקר והעיוות מוסיפים להתגלגל: אורטל בן-דיין, למשל, בפסקה שמפיחה חיים חדשים בביטוי "לא לתת לעובדות לבלבל אותך", כתבה ב-nrg כי בהקלטה ניתן היה לשמוע כיצד "בסוף מגיע השיא הקיצוני מכל, כשהילדה נדרשת לרדת מדוכן העדים, לרכון על ארבע ולהדגים בגופה על רצפת בית-המשפט בדיוק איך היא נאנסה" (היא אף נוזפת בנשיא העליון גרוניס על שהכחיש זאת!). גם צפי סער, בטורה ב"הארץ", יצרה את הרושם כי ההקלטה הוכיחה שהפרסום המקורי היה מדויק.
בעוד שאצל בן-דיין וסער ניתן לתרץ את הטעות ברשלנות ובחוסר תשומת לב, או בבלבול שפרשות סבוכות ומרובות פרטים גורמות לעתים, הרי שהדס שטייף מכירה את הפרשה היטב. היא יודעת מצוין, או לפחות חייבת לדעת, שמה שהיא סיפרה בגלי-צה"ל לא באמת קרה. נראה שלא במקרה, כשכיום היא מתארת בטור שלה את הפרסום המקורי, אין שם מלה וחצי מלה על כריעה על ארבע או על סניגור שמאלץ את הקורבן לעשות זאת. כך היא לא צריכה להתנצל ולתקן – ויכולה אפילו להציג את ההקלטה כקלף המנצח שלה. ההגזמה והפרטים הלא נכונים רק מסייעים למי שאוהב לצייר מתלוננות על עבירות מין כשקרניות, ופוגעים במאבק ששטייף עצמה מנהלת במסירות ראויה להערכה.
הטעות והסירוב להכיר בה אינם רק בעיה של אתיקה עיתונאית. ההתנהלות הזו פוגעת בראש ובראשונה באפקטיביות של הפרסום העיתונאי וביכולתו להשיג, מעבר לסנסציה, את המטרות החשובות של הנעת המערכות לתיקון. ההתמקדות בפרטים צהובים שלא היו ולא נבראו היא שאיפשרה לנציב התלונות על שופטים ולמערכת המשפט כולה לסגור את כל העניין בלא כלום, למסגר את הסיפור תחת הכותרת "עלילת דברים", לזלזל בתקשורת שנחשפה שוב כשטחית ומתלהמת, ובעיקר להתעלם באלגנטיות משורת הכשלים שהיו כאן, אבל לא מי יודע מה עיניינו את העיתונאים:
הסניגור אמנם לא דרש מהנערה לכרוע על ארבע כפי שיוחס לו, אבל הוא בהחלט ניהל חקירה מרושעת ואכזרית (שכפי הנראה אינה חריגה במיוחד, אלא מייצגת תופעה בזויה שמערכת המשפט מאפשרת). השופטים אמנם מותחים ביקורת על סגנון החקירה, אך מאפשרים לה להימשך ולא פועלים לעצור את התעללותו של הסניגור בנערה בדרכים אפקטיביות שעמדו לרשותם (כפי שציינו בתחקיר, כשבתיק אחר עורך-דין העז להעליב קצת את השופט סגל, זה הסתיים בקנס כספי). השופטים הנכבדים גם הורו למסור לסניגור חומרים אישיים של הנערה מתיקה הפסיכולוגי (בהסכמת הפרקליטות!), שסיפקו לו יופי של תחמושת מעליבה ולא רלבנטית בחקירה הנגדית.
המציאות שנחשפה במשפט היתה איומה דייה, וממש לא היה צורך להוסיף לה פרטים כוזבים כדי לייצר סיפור עיתונאי חשוב ומעניין
התובע מטעם הפרקליטות, שהדיווח המקורי כלל לא התייחס להתנהלותו, נחשף בהקלטה ובראיון שערכנו עם הנערה כדמות אימפוטנטית שלא הכינה אותה כראוי לחקירה. הפרקליטות, כגוף שברור לכל בר-דעת כי יכלה מזמן ועודנה יכולה לפתור את הבעיה ולהימנע מבעיות דומות בעתיד באמצעות שימוש בבובות בבתי-המשפט, התגלתה כאטומה להחריד כשמסרה בתגובתה ל"המקור" כי בעקבות המקרה "לא עלה צורך בהפקת לקחים, שכן לא התרחשה כל תקלה"; וכאמור, גם ההדגמה שכן בוצעה בבית-המשפט – בניגוד לזו המדומיינת שדווחה – היתה מיותרת ופוגענית.
בקיצור: המציאות שנחשפה במשפט היתה איומה דייה, וממש לא היה צורך להוסיף לה עוד פרטים כוזבים כדי לייצר סיפור עיתונאי חשוב ומעניין. החשיפה של שטייף היתה בכל זאת בעלת חשיבות אדירה, שכן בלעדיה אנחנו ב"המקור" לא היינו מגיעים להקלטות, שמציפות בעוצמה חריגה את תחלואיה הנוראיים של מערכת המשפט. זה עדיין אינו אומר שכל שקר שסופר על הדיון הזה יכול להיות מוכרז כעת כאמת, ללא התנצלות – ועוד בגאווה.