כתבת מגזין מצוינת היא שילוב של שני מרכיבים: כתיבה טובה ורעיון מעולה. הבעיה עם המתכון הזה היא שאי-אפשר להפריד בין חלקיו. רעיון מעולה שנכתב על-ידי כותב בינוני יוביל למפח נפש ותחושת פספוס. כתיבה טובה המבקשת להציג רעיון ריק היא לא יותר מגימיק. אבל כאשר שני המרכיבים נפגשים ביחד, ובכן, זהו הניטרוגליצרין של העיתונות.
אפשר למצוא דוגמאות רבות לכתיבה מגזינית מרתקת. אחת הדוגמאות הידועות היא הניסוי שערך ה"וושינגטון פוסט" כאשר הציב את אחד מנגני הכינור הנחשבים בעולם, ג'ושוע בל, לנגן באחת מתחנות הרכבת התחתית של וושינגטון. הניסוי תואר ביד אומן על-ידי ג'ין ויינגרטן ותועד במצלמת וידיאו. התוצאה: תובנה מרתקת המצביעה על העובדה שאנחנו לא מסוגלים לזהות איכות מהי אם מפשיטים אותה מסממניה החיצוניים.
דוגמה אחרת התפרסמה לפני כמה חודשים בעיתון "דה-סטאר". כתב העיתון ג'ים רנקין החליט לבדוק מה יקרה אם במקום לתת לקבצנים כמה דולרים, ייתן להם כרטיס אשראי; האם הם יפוצצו אותו בקניות וייעלמו? האם יסכימו בכלל לקבל אותו? האם ירכשו רק את הדברים שהצהירו שהם זקוקים להם? זהו ניסוי מרתק בפסיכולוגיה, כלכלה ויחסי אנוש, והוא זכה לחיקוי גם בישראל באחד ממוספי החג האחרונים של "ידיעות אחרונות".
אל הז'אנר המרתק הזה ניסה להצטרף גם יוני רז-פורטוגלי, שפירסם במוסף "כלכליסט" האחרון כתבה שבמסגרתה תיעד את עצמו חי בקניון עזריאלי שבתל-אביב במשך שבוע שלם. את הרציונל הסביר פורטוגלי כבר בפתח הכתבה:
"קניון עזריאלי הוא כנראה מין אב-טיפוס של עיר העתיד הישראלית, עיר שרחובותיה ובנייניה יתוכננו למטרה אחת – צריכה מהירה, נוחה ויעילה [...] וכבר עתה הקניון הוא אחד מאתרי הבילוי החביבים על הישראלים. לפי נתוני התמ"ת, הישראלי מבקר בקניון 3.77 פעמים בחודש, כלומר אחת לשבוע, ולמשך שעתיים בממוצע [...] אם זהו המרחב הציבורי הפופולרי בישראל, מה הוא עושה למבקרים בו? בניסיון להבין לעומק את השפעתו השקטה אך החודרנית של הקניון על המבקרים בו, יצאתי למשימה – מגורים בני שבוע בקניון עזריאלי".
נדמה שהכתבה שואבת את מקורותיה לא רק מז'אנר הכתבות שהזכרתי קודם לכן, אלא גם מז'אנר הדוקו-אקטיביזם שהתפשט בשנים האחרונות. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן הסרט משנת 2004 "סופר-סייז-מי", שבו יוצר הסרט, מורגן ספורלוק, החליט לחיות על המזון שנמכר במק'דונלדס, ורק עליו, למשך 28 ימים ברציפות. באותה השנה יצא לאקרנים סרטו של סטיבן ספילברג "הטרמינל", המתאר אדם שחי במשך ימים ארוכים בשדה תעופה בלי שיוכל לצאת ממנו.
שער מוסף "כלכליסט". 28.10.10
פורטוגלי, אם כן, יוצא למסע בדרך שנחרשה זה מכבר והוא בוחר (או שמא נבחר עבורו) אובייקט מחקר משונה: קניון עזריאלי. קניון עזריאלי אינו קניון חדש. בניית שני המגדלים הראשונים של עזריאלי הסתיימה כבר בסוף שנת 1999 והקניון פועל בו זה שנים ארוכות. הוא אפילו לא הקניון הראשון בישראל. עובדת היותו תופעה ישראלית-תל-אביבית רחוקה מלהיות חדשה, והעילה שפורטוגלי מספק לבחירה בו נראית קלושה ובלתי משכנעת.
אף שמדובר במרחב ציבורי פופולרי בישראל, החביב במיוחד על תושבי ערים מרוחקות מתל-אביב, לא ברור על סמך מה קובע פורטוגלי שהוא אב-טיפוס של העיר העתידית בישראל, וממילא הוא לא תוכנן לשמש מקום הפועל 24 שעות ביממה. מסיבה זו פורטוגלי עוזב את המקום בסוף כל יום, כאשר סוגרים את הקניון, ישן בביתו וחוזר למחרת. הטענה שהוא "חי בעזריאלי" פשוט אינה נכונה.
מעבר לכך, נראה שפורטוגלי מבקש לומר משהו עמוק על הישראליות. ביומו הראשון הוא נתקל בשתי צעירות מנהריה שמסבירות לו שהן לא מתכוונות לצאת לתל-אביב כיוון שבעזריאלי "יש הכל". כאן, פחות או יותר, מסתיימות התובנות שלו. אכן, עבור רבים קניון עזריאלי הוא תל-אביב, וזה באמת עצוב, אבל האם בשביל זה צריך לחיות בעזריאלי שבוע?
אנחנו יודעים שקניון עזריאלי הוא מלכודת קניות. הוא נבנה לשם כך. זו מטרתו. העובדה שהרכבת מגיעה היישר לתוך הקניון, שהוא צמוד לבסיס צבאי ענק, שאפשר לצאת מנתיבי איילון ולהיכנס ישירות למגרש החניה שלו – כל אלו הופכים אותו לנקודה ארכימדית בתל-אביב. כדי לגלות תובנות אלו אין צורך בשהות ממושכת במקום. כל שצריך הוא להביט במפה.
פורטוגלי מתאר את חיי העובדים, ההווי, תחושת המיאוס והעליבות. האם אי-אפשר לתאר אותן תחושות בעשרות מקומות נוספים? בבסיס טירונות, נמל תעופה, תחנת רכבת, שוק הכרמל, משרדי מס הכנסה ברמת-גן או בלונה-פארק? כל מי שינסה "לחיות" במקומות האלה במשך שבוע יבקש לשים קץ לחייו פשוט כיוון שהם לא נועדו למגורי בני-אדם. עם כל הכבוד לפארק המים בשפיים, אף אחד לא ירצה לגור בו במשך שבוע, ומי שינסה לעשות זאת יבקש לחנוק ילדים טהורים (ואת הוריהם) הרבה לפני שהשבוע יסתיים. מה למדנו מכך? שילדים רועשים? שגם בפארק מים העובדים מתוסכלים, מנוצלים ומותשים?
הכתבה של פורטוגלי מאכזבת לא רק משום שהיא לא מובילה לשום פואנטה, אלא גם משום שהיא רוכבת על ז'אנר ראוי, מפואר ומרתק, ומוציאה ממנו את האוויר. היא כאילו אומרת משהו, אבל בעצם לא אומרת כלום. תוך זמן קצר אתה מגלה שנקלעת לתוך כתיבה טובה המבוססת על רעיון רע. נקלעת לגימיק.
חבל. יוני-רז פורטוגלי הוא כותב חד ומוכשר, ומוסף "כלכליסט" הוא במה ראויה ומעניינת. מה שרק צריך למצוא הוא רעיון טוב.