אחת הטענות הנפוצות כלפי הבלוגרים היא שהם עלוקות על אמצעי התקשורת המסורתיים, ובעיקר על העיתונות המודפסת. הטענות האלו, שמושמעות לא פעם מפיהם של עיתונאים העובדים בעיתונות המודפסת, קובעות שהבלוגרים אינם מייצרים שום דבר. הדבר היחיד שהם עושים הוא להתעלק על טקסטים שנכתבו על-ידי עיתונאים אמיתיים, שמבצעים עבודה עיתונאית אמיתית; הם בוחנים את הטקסטים האלו, לועגים להם, בונים על גבם, ורוב הזמן הם עסוקים במעשה של גניבה, או לכל הפחות במעשה טפילות. זכרו את הטענה הזו; מיד נשוב אליה.
דני סליבן, בעל הבלוג "ארץ מנועי החיפוש" (צילום: hyku, רשיון cc-by-sa)
ביום שישי שעבר פירסם דני סליבן בבלוג "Search Engine Land", סיפור משעשע, אף שפרטיו אינם משעשעים כלל. מפרטי הסיפור עולה כי לורה רוזנברג מקליפורניה תובעת פיצויים בסך 100 אלף דולר מפטריק הארווד. הסיבה: רוזנברג נדרסה על-ידי הארווד כאשר הלכה בצדי אוטוסטרדה שלא היו לה שוליים.
החלק המעניין (וגם המשעשע) הוא שרוזנברג לא הסתפקה בהארווד וצירפה כנתבעת גם את חברת גוגל. הסיבה: רוזנברג השתמשה במכשיר הבלקברי כדי לקבל הכוונה משירות המפות של גוגל, אבל גוגל לא הזהיר אותה שהכביש שהוא מפנה אותה אליו נטול שוליים. משום כך החליטה רוזנברג שגם על גוגל לשאת באחריות.
אין להכחיש, מדובר בסיפור פיקנטי. חלפו ארבעה ימים וסליבן, שהסיפור על אודות התביעה נחשף על-ידיו ופורסם באופן בלעדי בבלוג שלו, גילה שהפרטים שחשף מוכרים כעת לכל העולם. הוא גילה דבר מה נוסף: כמעט כל אמצעי התקשורת שדיווחו על התביעה המשונה לא סיפרו לקוראיהם כיצד הגיע אליהם המידע הנוגע לעניין.
סליבן היה כל-כך נרעש מהעובדה שהשתמשו בסיפור שלו בלי לתת קישור, שלא לומר קרדיט, שהוא פירסם פוסט ארוך ומפורט. בפוסט כתב שקיבל את המידע על התביעה מאדם שבדק מידע ציבורי על תביעות המוגשות בבית-המשפט. אדם זה שלח לו עותק מהתביעה, וסליבן פירסם אותו. "אף אחד לא פירסם את הסיפור לפני. בדקתי", כתב.
סליבן סיפר כיצד נתקל בסיפור שלו ב"דיילי מייל" הבריטי. ייתכן שהסיפור הגיע ל"דיילי מייל" שלא דרך הטקסט שחשף סליבן, אבל קשה להסביר כיצד זה ייתכן שתצלום המסך המופיע בטקסט המקורי של סליבן ובו ההסברים של שירות המפות של גוגל הגיע גם ל"דיילי מייל". מצד אחד, כל אחד יכול לצלם אותו צילום מסך, אך מצד שני, סליבן הוסיף חץ אדום כדי להפנות את תשומת לבו של הקורא לנקודה מסוימת במסך. בדיוק אותו חץ אדום מופיע בתמונה המוצגת באתר ה"דיילי מייל".
אתר האינטרנט של "פיסי וורלד" עשה משהו אחר. הוא לא הציג את תצלום המסך שלכד סליבן, אבל גם לא נתן קישור או קרדיט לסליבן עצמו. תחת זאת הוא הפנה לאתר Scribd, שאליו ניתן להעלות מסמכים ומצגות ובו איתר את כתב התביעה המקורי. "הנה", יאמר לעצמו הקורא, "שרה ג'ייקובסון מ'פיסי וורלד' ביצעה עבודה עיתונאית רצינית, מצאה את כתב התביעה וסיפקה לקוראיה קישור. אין סיבה לתת לסליבן קרדיט כיוון שהיא מצאה את המידע בכוחות עצמה". זה טיעון מעניין, למעט העובדה שג'ייקבסון קישרה לחשבון ה-Scribd שסליבן עצמו פתח כדי שיוכל להעלות עותק מכתב התביעה.
הידיעה באתר "פיסי וורלד" (צילום מסך)
מכאן כדור השלג רק ממשיך להתגלגל. האתר CBS News ציטט את אתר "פיסי וורלד" כמקור הסיפור, זאת כיוון ש"פיסי וורלד", כאמור, לא נתן קרדיט לסליבן. הפוסט של סליבן ממשיך ונובר בדוגמאות רבות נוספות שצצו ברשת ובכולן אף אחד מבין העיתונאים, מהם עובדים בגופי תקשורת רציניים, לא טרח לתת קרדיט או קישור לבלוג שבו נכתב הסיפור לראשונה. כולם מחפשים ומוצאים דרכים שבאמצעותן הם מסווים את העובדה שהם לא מצאו דבר ולא עשו דבר: הדבר היחיד שהם עשו הוא לנכס את עבודתו של מישהו אחר ולקחת על העבודה הזו קרדיט לעצמם. כמה בלוגרי מצדם.
חיפוש שביצעתי בסוף-השבוע העלה לא פחות מ-900 אזכורים לסיפור הזה בכלי תקשורת שונים ברחבי העולם, בין השאר כיוון שגם סוכנויות הידיעות החלו לצטט את הסיפור (בלי לתת קרדיט כמובן). אגב, מספר לא מבוטל מכלי התקשורת שהזכיר סליבן בפוסט שלו הוסיפו קישור וקרדיט לאחר שהוא פנה אליהם או שלח להם קישור לפוסט המריר שהעלה. אחרי הכל, אחרי שכבר נתפסת בגניבה, הדבר היחיד שנותר לך לעשות הוא לפחות "להודות בטעות" ולספק קישור.
"נו, בארה"ב אין אתיקה, ועיתונאי לבלוגר – כלב. לפחות בארץ זה לא קורה", חשבתי לעצמי בסיפוק ופתחתי את מהדורת יום חמישי של "ידיעות אחרונות". במוסף "24 שעות", בראש המדור "מסביב לעולם", הופיעה הכותרת "תאונת גלישה". בכותרת המשנה נכתב: "נעזרה בשירות המפות של גוגל ונדרסה כשחצתה אוטוסטרדה. עכשיו היא תובעת מאה אלף דולר. כסף כיס עבור ענקית האינטרנט? ממש לא בטוח". ומי חתם על הסקופ? "שירות 'ידיעות אחרונות'", מלת קוד ל"מצאנו את זה איפשהו".
הנה כי כן הצליח "ידיעות אחרונות" לשרשר את ההעתקה פעם נוספת. לא ברור מהיכן נלקח הטקסט של "ידיעות אחרונות" כיוון שאין קרדיט למקור, כלומר לא ברור ממי העתיק המקור שממנו העתיק "ידיעות אחרונות". ואם בזה לא די, הסיפור פורסם שישה ימים אחרי שפורסם לראשונה. לפחות העיתון מצדיק את שמו: "ידיעות אחרונות".