ד"ר יעקב וינרוט, פרקליטו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, כיבד בסוף השבוע את התקשורת באבחנותיו המלומדות על טיבה ומשמעותה. בסיכומי ההגנה שהגיש לבית-המשפט כתב וינרוט, בין השאר:

"לכלי התקשורת שנוכחותם אינה ניתנת לסילוק יש מגבלות. הם חייבים לספק צרכים באופן מיידי. הסיפור המורכב הוא מהם והלאה. הם אינם יכולים להיות עמוקים מעובי נייר העיתון, הם מוגבלים לכמה שורות בכתובים ולדקה קצובה בשידור. הפועל היוצא הוא שכל דבר מירדד בהכרח. הואיל וכך, הנאשם מצוי מטבע הדברים בנחיתות אימננטית" ("הארץ", 23.4.09).

רצה לומר, בגלל אופיה הנחות של המלאכה העיתונאית, נגרם נזק חמור למעמדו של הנאשם בפני בית-המשפט: התקשורת אינה מסוגלת לרדת לעומקו של התיק המונח מול היושבים בדין, והיא מסתפקת בדיווחים סכמטיים על ההתנהלות שבגינה הואשם הירשזון. לבית-המשפט (במקרה זה, השופטת ברכה אופיר-תום) אורבת סכנה שיהיה מושפע מדיווחי התקשורת – ומחריצת דינה; חריצת דין שלטענת הסניגור כבר נעשתה – והוא מתריע מפניה. השפעת התקשורת "באה במחתרת; היא פועלת בהיחבא ושלא מדעת".

עו"ד ד"ר יעקב וינרוט (צילום: פלאש 90)

אי-אפשר להתכחש למאפייני הדיווח העיתונאי שמתאר הפרקליט: מטבעו הוא נעשה בלחץ זמן, חותר לדלות את העיקר מהטפל ומתקשר בכותרות. עם זאת, לא מיותר להזכיר כי התקשורת אינה מונוליטית והיא אינה תמנון המופעל על-ידי מוח שטני אחד, החותר להשחיר את דמותם של אנשים העומדים לדין. התקשורת היא רבת פנים, מתקיימת בתוכה תחרות נמרצת, ואיכותה ואמינותה הן עדיין מדדים חשובים הקובעים את מעמדה. לכן, ההכללה המשתמעת מדבריו של הפרקליט עושה עוול לקבוצה לא מבוטלת של עיתונאים ופרשנים שמזינים את הציבור במידע ובהארות על תיקים משפטיים מורכבים. סטריאוטיפ העיתונאי שמצייר וינרוט בסיכומיו משרת, אולי, את מאמציו לזכות את מרשו (או להקל בדינו), אבל הופך כל איש תקשורת לקריקטורה.

יתרה מכך, וינרוט מצביע על תופעה מוכרת, שפרקליטים מעצימים אותה לא פחות מאשר עיתונאים, ומבקש להיאחז בה כדי לנקות את מרשו מאשמה: הוא קובע כי התקשורת כבר חרצה לשבט את דינו של הירשזון והותירה לבית-המשפט תפקיד סמלי בלבד. בכך הולך הפרקליט בעקבות סניגוריו של הנשיא לשעבר משה קצב. חשוב להתמודד עם טיעונים אלה: אנשי ציבור ידועים, העומדים לדין על אישומים פליליים חמורים, אכן נחשפים להתעניינות תקשורתית נרחבת במהלך חקירתם. לא פעם הסיקור אכן חורג מגבולות הטעם הטוב ומקבל אופי פסקני בטרם משפט.

אפשר לקרוא לתקשורת מבוקר עד ערב לרסן את עצמה, אך קלוש הסיכוי שהיא תיענה לכך: הכוחות המפעילים אותה ומכתיבים את התנהלותה חזקים מהטפות מוסר. התרופה לקושי שיוצרת ההתנהלות הזו היא אחת: להיות מודע לנוכחותה של התקשורת ולהטיותיה, ולסמוך על כישוריהם המקצועיים של השופטים ועל יכולתם לשקול אך ורק את העדויות שמול עיניהם. מערכת המשפט הישראלית מבוססת לא על חבר מושבעים, המועדים להשפעות חיצוניות, אלא על שופטים מקצועיים. כשם שהפרקליטים המעורבים בתיק מתמודדים עם הראיות ועם המצב המשפטי לגופם, כך חזקה על השופטים שיעשו זאת ויתעלמו מההמולה התקשורתית האופפת את הדיון.

אפשר היה להסתמך על תרופה נוספת – לשכנע את עורכי-הדין לא לשתף פעולה עם התקשורת בעת ההליכים הקדם-משפטיים – אך זו משאלה חסודה. בעידן הזה אין סיכוי שעורכי-הדין לא ינהלו מסעי יחצנות למען לקוחותיהם, כשם שלא סביר שהתקשורת לא תביא אותם לידי ביטוי. מה שבלתי נסבל הוא מצב שבו הפרקטיקה הזו משמשת עילה לפרקליטים לדרוש את ביטול ההליך המשפטי מהטעם של הגנה מן הצדק (למען הסר ספק: וינרוט לא טען זאת בתיק הירשזון).