קוראות וקוראי המוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" כמעט זכו בימים האחרונים לקרוא וידוי נדיר ולזכות בהתנצלות, נדירה עוד יותר, ממערכת המוסף והעיתון. הגיליון כולו הוקדש לקמפיין שלווה בלוגו גרפי מיוחד, בדמות תמרור ומותניים צרים, כולל פופיק, של אשה. ללוגו נלווה הטקסט "בתמונה זו לא נעשתה הצרת היקפים בפוטושופ". הטור הפותח של המוסף כולל את ההכרזה הבאה: "השבוע אנחנו משיקים פה, ב'זמנים מודרניים', מהלך שיחול על כל חלקי העיתון. מעתה, כל צילומי האופנה והסלבס בעיתון יתפרסמו ללא פוטושופ להצרת היקפים".
זה היה כמעט וידוי. רק כמעט, כי המסר המשמעותי ביותר שעלה מההכרזה החגיגית הזו על מדיניות עריכה חדשה נעדר מהטור. עורכי "ידיעות אחרונות" לא הצליחו להפיק מן המקלדות שלהם את האמירה המפורשת: עבדנו עליכם במשך שנים רבות, קוראות וקוראים, ואנחנו מבקשים סליחה. חלק לא מבוטל מן התצלומים שראיתם בעמודים אלה היה מומצא, מפוברק, בדוי. עיוותנו מדי שבוע את התמונות שהבאנו לכם. מה שראיתם לא היה אמיתי.
בכל הקשור לחטאי העבר הסתפקו כותבי הטור בהטלת אחריות על עולם האופנה. "כיום, אין כמעט צילום אופנה שלא עובר עיבוד ממוחשב כדי לגרום למצולמות להיראות רזות יותר, לעתים באופן קיצוני", נכתב שם. היתה גם דוגמה ממחוזות אחרים, זו של ביונסה, אשר בתצלומי האופנה "היא מרוטשת עד שהיא נראית כמו ברבי דקיקה". חיפשנו בטור דוגמה מקומית של פברוק נוסח "זמנים מודרניים" ולא מצאנו. רק "כולם עושים את זה".
העדר ההתנצלות המפורשת לא היה הדבר הבעייתי היחיד בטור, כמו גם בקמפיין הפרסומי שליווה אותו בעמודי החדשות של העיתון. שינוי המדיניות של העיתון מוסגר רק בהקשר אחד: השפעתן הבעייתית, החמורה, של תמונות נוסח ברבי, ששופצו בפוטושופ, על הרגלי האכילה של נשים ונערות. הדאגה לכך הובילה גם ל"חוק הפוטושופ" – או בשמו הרשמי "חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות" – שאושר בכנסת במרץ 2012. סעיף 3 בחוק קובע כי "פרסומאי המפיק פרסומת המציגה דמות של אדם, שלגביה נעשה שימוש בעריכה גרפית, לרבות בתוכנת מחשב, לשם הצרת היקפי הגוף, יכלול בפרסומת הבהרה כי בהכנתה נעשה שימוש בעריכה גרפית לשם הצרת היקפי גוף".
שער מוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות", 10.6.15
כל זה כמובן חשוב ומשמעותי. אבל לא היתה בקמפיין החדש של "ידיעות אחרונות" שום התייחסות להיבט הרחב יותר, זה של השימוש העיתונאי בתוכנות מחשב לעיבוד תמונות לעיוותה של המציאות. ליצירת מציאות מדומה, לעתים דמיונית, על מסך המחשב בחדרי המערכת.
הבעיה הזו מלווה את עולם התקשורת כבר יותר מ-30 שנה. עוד קודם שהושקה מסחרית גרסה 1.0 של פוטושופ בפברואר 1990 – פרי יצירתם של האחים תומס וג'ון נול ואנשי חברת אדובי – כבר היו גרפיקאים שניצלו תוכנות מחשב פשוטות יותר כדי לתעתע בציבור. האפשרויות למניפולציה גרפית היו קיימות עוד קודם לכן, אבל לא בקלות כזו. עד עידן המחשב המונחים המוכרים ליצירת מציאות מדומה היו "פוטומונטאז'" – שבוצע באמצעות הדבקת חלקי תצלומים וצילומם מחדש – ו"ריטוש". האחרון היה חביב במיוחד על בעלי חנויות צילום, שידעו בהינף מכחול להעלים פצעונים, להסיר קמטים ולהוסיף גוונים לכלות וחתנים, לנערי בר-מצווה ולמי שביקשו לשלוח לקרובים בחו"ל או למעבידים בפוטנציה תמונה מושלמת, נטולת ליקויים.
שער "נשיונל ג'יאוגרפיק" מפברואר 1982: העורך טיפל בתצלום המקורי והצמיד את הפירמידות
הסערה הראשונה, או ליתר דיוק סופת החול, בעניין שיפוץ האמת באמצעות מחשב פרצה בפברואר 1982. היה זה לאחר שהמעצב הראשי של המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" הודה כי הזיז באמצעות מחשב את אחת הפירמידות בתצלום השער שבו נראו שתי פירמידות בגיזה במצרים בעיצומה של סופה שכיסתה את הרקיע בגרגרי חול. צלם חובב חד עין הבחין בכך ושיגר מכתב למערכת, ואילץ את העורך הגרפי להודות שאכן שיפץ את התצלום המקורי. העורך טען, עם זאת, כי בצילום מגזיני "מעבדים" לא פעם את המציאות, אם באמצעות בימוי סצינות ואם באמצעות פילטרים שונים. ועכשיו – גם בסיוע המחשב.
בשנות ה-90 של המאה הקודמת החל גם בישראל שיח תקשורתי על האתגרים האתיים שהביאה עימה המהפכה הדיגיטלית. "בעזרת תוכנות אפשר להחליף צבעים, לשנות צורות, להעלים מרכיבים, לדחוס את מרכיבי התצלום כדי שיתאימו לרוחב טור", תיאר דוד שליט בכתבה נרחבת על העידן החדש במוסף "הארץ" בשנת 1994. "כל מה שנעשה בעבר בחדר החושך, בצורה מסורבלת וידנית, נעשה היום בלחיצת כפתור ובשלמות טכנולוגית".
בכתבה צוטט, בין היתר, מאמר מה"ניו-יורק טיימס" שבו נכתב כי "קוראי העתיד יתייחסו לתצלומי עיתונות כאל אילוסטרציה ולא כאל דיווח, מאחר שיהיה ברור שאין שום אפשרות להבחין בוודאות בין תצלום אמיתי ותצלום שעבר מניפולציה של מחשב. התצלום לא יהיה עוד ראי של המציאות, אלא מבוך של מראות".
הציבור האמריקאי נחשף למעללי העורכים והגרפיקאים בתחום זה בשנת 1994, כאשר תצלומו של שחקן הפוטבול והקולנוע או.ג'יי סימפסון כעציר, על שער שבועון החדשות "טיים", טופל במחשב והושחר. מבקרי השבועון טענו כי היה זה ניסיון מכוון מצד העורכים להדגיש את צבע עורו של העציר, לאחר שבתצלום המקורי הובהרו הפנים בשל הבזק המצלמה. לרוע מזלם של אנשי ה"טיים", באותו שבוע הופיע התצלום המקורי, ללא הטיפול, על שער השבועון המתחרה "ניוזוויק". כך נחשפה המניפולציה הממוחשבת לעיני כל.
דיוקנו של או ג'י סימפסון על שערי "טיים" ו"ניוזוויק", 1994
מי שחשים ניזוקים יותר מאחרים מהיד הקלה על המקלדת הם בדרך כלל הצלמים. באגודה הלאומית של צלמי עיתונות בארצות-הברית הגדירו את פרשת סימפסון כאחת הפגיעות הבוטות ביותר באמינותם של הצלמים. "זו היתה אמירה מערכתית של העיתון, לא דיווח עובדתי", כתב ג'ון לונג, אחד מבכירי הארגון. "לעיתונאים יש רק דבר אחד שהם יכולים להציע לציבור – אמינות [...] ללא אמינות אין לנו מאום [...] ללא אמון הציבור איננו יכולים להתקיים כמקצוע".
לצד אגודת צלמי העיתונות האמריקאים מיהרו גם כמה ארגוני תקשורת להטיל איסורים מפורשים על הכנסת שינויים בתצלומים באמצעות מחשב. כך, למשל, קבעה סוכנות הידיעות AP, שתצלומיה מופצים בכל רחבי העולם, כי מותר לחתוך תצלום כדי להתמקד בעיקר, אבל אסור להוסיף לו דבר או לשנותו. הכל כדי להבטיח שצילום עיתונות יישאר תיעוד אמיתי ומדויק של המציאות.
לא כולם דבקים בכללים. אסונות בכלל, ופיגועי טרור בפרט, הציבו בעשורים האחרונים דילמות קשות בפני עורכים, בעולם ובישראל. הרצון שלא לפגוע בכבוד המתים, ועוד יותר מכך לא להכעיס את הקוראים, הביאו עורכים רבים לניצול תוכנות הגרפיקה כדי לשפץ תצלומים. נקודת המפנה בישראל היתה הפיגוע באוטובוס בקו 5 באוקטובר 1994 בכיכר דיזנגוף, שבעקבותיו פורסמו בעיתונים ושודרו בטלוויזיה תמונות של גופות ללא כיסוי או הסתרה. המראות הקשים עוררו ביקורת ציבורית עזה, שהובילה את העורכים בעיתוני ישראל להורות לעורכי התצלומים ולגרפיקאים לנצל את המחשב כדי "לנקות" את התצלומים. גופות ופצעים קשים טושטשו – "פוקסלו", בלשון השיח המערכתי – כוסו, ולפעמים אף נמחקו מהתצלומים.
כך גם בעולם. לאחר הפיגוע שביצע ארגון אל-קאעידה בתחנת הרכבת אטוצ'ה במדריד במרץ 2004, שבו נרצחו 191 בני-אדם ונפצעו 1,800, נערכה בדיקה משווה בין התצלומים שהופיעו בעיתונים שונים באירופה ובאמריקה הלטינית. התברר שהיו עיתונים שמחקו בהקפדה חלקי גופות ואברי פצועים, אחרים רק טישטשו, והיו גם כאלה שהביאו את המציאות הקשה כהווייתה.
"לא מקובל עלינו שמסירים משהו, מכל סוג שהוא, מתצלום", הגיב על הממצאים דייוויד ויגרס, עורך תצלומים בכיר בסוכנות הידיעות רויטרס. "בשמם של הצלמים שלנו איננו מוכנים שדבר כזה ייעשה [...] מבחינתנו כל מה שנעשה בחדר החושך במעבדת הפיתוח מקובל עלינו, אבל איננו מסכימים לכל פעולה המשנה את ההקשר התוכני". יחד עם זאת הודה כי הוא יכול להבין מדוע עורכים מסוימים החליטו לטפל בתצלומים, כל עוד לא היה בכך כדי לשנות את ההקשר של החומר המצולם.
אם זוהי המציאות, ועורכי תצלומים נוהגים ללוש את המציאות כדי ליצור תמונה אחרת, מדומה, אם של זירת פיגוע ואם של דוגמנית חטובה – האם יש מי שיכול לחשוף את המניפולציה? מישהו שיעמוד לצדו של צרכן התקשורת, אם לא בשם האמת, לפחות למען השקיפות?
מתברר שכן. יש תוכנה כזו, טונגסטן, אבל היא לא נועדה, לפחות באופן מקורי, לסייע לקוראי העיתונים המודפסים או הדיגיטליים, או לצופי הטלוויזיה. מאחורי היוזמה לפיתוח הטכנולוגיה הזו עומד משרד ההגנה הצרפתי, שפנה ב-2009 לחברת הטכנולוגיה eXo maKina בדיוק לשם כך: לאתר שינויים ומניפולציות שנעשו בתצלומים דיגיטליים. היעד הראשון היה בחינה של תצלומים שמגיעים מאזורי מלחמה בעולם, או של תצלומי תעמולה המופצים על-ידי מדינות וארגונים. התוכנה כבר משמשת כמה גופים, ובהם משרדי הביטחון, הפנים והמשפט בפריז, וגם את משטרת מרוקו.
יש, עם זאת, לפחות ארגון תקשורת אחד, סוכנות הידיעות הצרפתית AFP, שעושה שימוש נרחב בתוכנה. לדברי מפתח הטונגסטן רוג'ר קוזין, לפני שהסוכנות מפיצה תצלום שעלול להיות לא אמיתי, היא מעוניינת לבדוק את מידת האותנטיות שלו. לא כל התצלומים עוברים תהליך של אימות, אלא רק כאשר מדובר בנושא רגיש או בתמונה שמעוררת חשד, בעיקר ממדינות לא דמוקרטיות. ב-2011 נוצלה התוכנה כדי לבחון, לבקשת המגזין "נובל אובזרבטר", את אמינותו של תצלום של אוסאמה בן-לאדן לאחר שחוסל. התברר שהיה זה זיוף.
בחודש שעבר העניק קוזין ראיון מקיף למגזין הצילום הצרפתי "OAI13" (הנוסח באנגלית – בשבועון "טיים"). מניפולציה על תצלום, אמר בראיון, אין פירושה בהכרח שמדובר בזיוף או במשהו שאינו אמיתי. "אם צלם בא ואומר: 'ראיתי את השריפה, אבל התצלום שלי אינו מספיק מייצג את מה שראיתי, כך שאני אכהה את העשן כדי לתת לו אפקט קשה יותר' – מדוע צלם כזה יהיה אשם יותר מעיתונאי שהשתמש במלים מסוימות כדי לדווח על האירוע? האם המעשה שלו ראוי לגינוי? האם זה לגיטימי?", שואל קוזין.
הבעיה היא אחרת, ועל כך מעיד גם קוזין באותו ראיון. חלק ניכר מהטיפול הממוחשב מתבצע בידי עורכים ומעצבים בדרגים שונים, בדרך כלל בלי לבקש את הסכמת הצלם או להתייעץ עימו. האמת של הצלם והמציאות שמוצגת בתמונה אינן מטרידות אותם.
כך, בדומה לשיטת השכתוב הפעיל, האגרסיבי, הנהוגה ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים, הופך גם התצלום מהשטח לחומר גלם שניתן לעצב בהתאם לצורכי המערכת, לתחושות העורכים, לדימוי שמבקשים לשווק לקוראים. הפוטושופ הוא רק אחד הכלים המגויסים למשימה זו. הוא מקל על עימוד העיתון ומשכלל את צורתו, אבל בה בעת הוא גם מסייע להפוך את המציאות לפנטזיה. וכאשר אפילו לתצלומים אי-אפשר יותר להאמין – מה נותר?