השריפה בכרמל היא אירוע טלוויזיוני ממדרגה ראשונה, וזאת כיוון שמדובר באירוע ויזואלי מהמדרגה הראשונה. לכולם זכור כיצד מדינה שלמה המתינה לקלטת משביו של גלעד שליט, שבה הוא מדבר אל המצלמה. הקלטת היא אירוע ויזואלי, ולכן הטלוויזיה חיכתה לה בקוצר רוח, אבל ההמתנה לקלטת היא אירוע משמים, ולכן במשך שעות ארוכות נמתח השידור תוך שהשדרים, הפרשנים והקריינים מנסים למלא את האין במלל אינסופי המנסה לחפות על העדר ויזואליה.
(צילום: נואל זיאה לי, רשיון cc)
שריפה היא ההפך מכל זה. היא צבעונית, היא מתפתחת, היא דינמית, היא מאפשרת זוויות צילום מרובות (מלמטה, מהאוויר, מהצד), מעבר בין נקודות שידור וביצוע ראיונות עם מספר רב של גורמים מתחלפים: פוליטיקאים, אנשי משטרה, כיבוי אש, מגן דוד אדום, צבא, טייסים, משפחות שפונו מבתיהן ואפילו עיתונאים זרים שבאו לכסות את האירוע. מגה-שריפה מהסוג שפקד את הכרמל גם מאפשר לכל הפרשנים לדגמן ביקורתיות אזרחית נוקבת בנוגע למצב מערך הכבאות בישראל (חוכמה גדולה: כל מי שראה כבאית בימי חייו יודע שעדיף לנסות לכבות שריפות לבד).
לטלוויזיה יש יתרון נוסף בשריפה מהסוג הזה: היא כל-כך גדולה וכל-כך מסוכנת שהמשטרה סוגרת אזורים נרחבים ונותנת רק ליחידי סגולה, כלומר לאנשי הטלוויזיה, להיכנס לאזור ולסקר אותה מקרוב.
לא מדובר בעניין של מה בכך. בעידן שבו כל אזרח יכול להרים טלפון ולצלם תמונות סטילס באיכות מדהימה, כמו גם סרטוני וידיאו ארוכים, ולשגר אותם בתוך כמה דקות לאינטרנט, שם הם עשויים להפוך לסרטונים ויראליים – אמצעי התקשורת ההמוניים כמהים לאירועים שבהם להם, ורק להם, יש גישה בלעדית. באירועים מהסוג הזה, אמצעי התקשורת ההמוניים הם מספרי הסיפורים, קובעי האג'נדה והטון, מפיצי המידע והבשורות. עובדה זו מצמידה לטלוויזיה מיליוני אנשים הממתינים לשמוע את הקולות ולצפות בהתפתחויות. מה עוד יכולה טלוויזיה לבקש בעידן של פיצול הקהל לרסיסים?
בהקשר הזה היה מעניין לראות כיצד שני הערוצים המסחריים, ערוץ 2 כמו גם ערוץ 10, הקדישו דקות ארוכות לכיסוי תופעת הסקרנים. "הסקרנים" הם ז'אנר טלוויזיוני מוכר. הם צצים משום מקום ומתגודדים במקום האירוע כשהם מנופפים בידם האחת אל מול המצלמה תוך שהם מחזיקים בידם האחרת טלפון סלולרי וזועקים אל הפומית: "תפתח, תפתח ערוץ 2! אתה רואה אותי? עכשיו אתה רואה אותי?". כשהם לא עסוקים בתיעוד עצמי, הם מצטופפים, מדברים עם העומדים לצדם ומרביצים פרשנויות מלומדות על אודות התפתחות האירוע.
הסקרנים תמיד מציקים. כאשר יש תאונת דרכים, הסקרנים מצדו האחר של הכביש מאיטים וגורמים לפקקי תנועה גם בנתיבים פתוחים לחלוטין. בפיגועים הם מגיעים לאירוע, צועקים, מתלהמים ובאופן כללי מציקים לשוטרים. גם אל השריפה בכרמל הם הגיעו.
כיוון שאי-אפשר לעלות על הכרמל, רוב הסקרנים נעצרו על כביש החוף, הוציאו משקפות ומצלמות וצילמו את היער הבוער. הם ידעו את מה שכולנו ידענו: כל עץ שצילמת הוא עץ שיישאר רק במצלמה שלך, שכן עוד רגע אחד הוא עולה בלהבות ונשרף לעד. חוץ מזה, אי-אפשר שלא להתרשם מהאירובטיקה של מטוסי הכיבוי החגים מעל אזור השריפה. אז הם באים, הסקרנים.
אין ספק שהימצאותם במקום מיותרת, מסוכנת ומייצרת עבודה עודפת למשטרה. ועדיין, ההחלטה של ערוצי הטלוויזיה להתמקד בהם לא היתה נטולת אינטרס. כל סקרן שמתעד את האירוע הוא מתחרה פוטנציאלי על הבלעדיות של הטלוויזיה. כל צלם מצויד בעדשה ארוכה הוא צלם שעשוי לגנוב את תשומת הלב מההצגה המתוזמרת שלהם.
אין פלא שבמשך דקות ארוכות שידר ערוץ 10 תמונות של ילדים אוחזים במשקפות ומביטים אל הכרמל הנשרף, עד שיד נעלמה הזיזה אותם מהפריים. הקריין, אפי טריגר, מיהר להסביר שכנראה ההורים הזיזו אותם כדי שלא יזהו אותם בטלוויזיה, עובדה שתוביל את השוטרים אליהם. טריגר כנראה ידע שהמשטרה עסוקה בלצפות בטלוויזיה, מאתרת סקרנים סוררים ואז מעבירה את פניהם בתוכנה מתקדמת לזיהוי פנים המשווה את תמונות הילדים לתמונותיהם של ילדים חשודים.
גם שדרים אחרים נזפו פעם אחר פעם באנשים שהגיעו במיוחד לאזור כדי לצפות באיתני הטבע מכים, תוך שהם מראיינים את השוטרים שמיהרו לשתף פעולה ולנזוף גם הם באזרחים הלא ממושמעים. הנזיפה הזו משעשעת, שהרי מה עושה שם הטלוויזיה אם לא לספק את סקרנותה? מהי הפרקטיקה הטלוויזיונית אם לא סקרנות הגובלת בחטטנות הגובלת בסיכון חיי אדם לשם השגת תמונה, צילום או ראיון?
ההמונים שהגיעו לאזור עשו את מה שעשו כתבי חברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה השונים: הם באו כדי לראות ולדווח. כמובן שיש הבדל בין מאה כתבים שעבודתם היא להיות סקרנים ונודניקים מקצועיים לעשרת אלפים אזרחים שהם סקרנים ונודניקים חובבנים. אך כלל לא בטוח שעשרת אלפים אזרחים מציקים יותר מהשאלות הטורדניות, החוזרות על עצמן, הבנאליות וטרוטות העיניים של כתבי חברות החדשות. אחרי הכול, כשאזרח רואה שוטר מתקרב, הוא ממהר להסתלק מהמקום. כשכתב רואה שוטר מתקרב, הוא דוחף מצלמה ומיקרופון בפרצופו ושואל אותו: "איך מרגישים ביום כזה?". אז תגידו אתם – מי מפריע יותר?