כאשר התחלתי להגיש חדשות בקול-ישראל לפני עשרות שנים, נהג רכז החדשות האגדי אפרים להב המנוח לפתוח את המגירה ולהרעים בקולו, "בן-גוריון – ", לקול צחוקם הרם של כל הנוכחים בחדר. מין הומור שכזה. הדבר היה שנים לאחר שהוקמה רשות השידור העצמאית, וקול-ישראל חדלה להיות מחלקה במשרד ראש הממשלה, אבל המיתוס נותר חזק והמשקעים ניכרו אצל הוותיקים.
צריך לומר, מעולם לא היה טלפון אדום המחבר את חדר החדשות היישר למשרדו של טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אולי לא היה בו צורך, כי כולם ידעו מה שצריך לדעת. אישיותו, מקצועיותו והיושרה של אפרים להב היו כאלה, שאיש לא חשד בו שהוא טרח אי-פעם "להתייעץ" עם נציגי ראש הממשלה על ידיעה כלשהי, אבל אילו כולם היו אפרים להב, היה מצבנו אחר.
בנימין נתניהו בעימות טלוויזיוני באולפני ערוץ 2. 31.1.09
(צילום: גיל יוחנן)
הבוקר אני נזכרת בוותיקי קול-ישראל ההם ותוהה מה הם היו אומרים על ההתרחשויות האחרונות. האם הם היו חושבים שזו בדיחה, לא מוצלחת במיוחד? ואולי היו מזכירים שכמו בעניינים אחרים, גם הפעם המציאות אצלנו לא מצליחה להתחרות בדמיון הפרוע ביותר. נחזור אפוא ונשנן: הממשלה תדון בישיבתה הקרובה בהצעה שראש הממשלה יהיה השר הממונה על רשות השידור, או על ביצוע חוק רשות השידור.
אחרי שמתברר שהבדיחה אינה בדיחה, מתחשק לקלל, קללות מהסוג שאפרים להב שאג לתוך המגירה ולא ראויות לשידור. אחר-כך באה הבהלה. באמת? מה זה אומר, מישהו השתגע? מישהו חושב שאפשר וראוי לחזור חמישים שנה לאחור? מה היה טוב כל-כך אז שמעורר בהם נוסטלגיה שכזו? האם ראש הממשלה חושב שאם יחזיק בידיו ערוץ תקשורת אלקטרונית – רדיו וטלוויזיה – נוסף על העיתון שכבר עומד לרשותו, מצבו יהיה טוב יותר? האם הוא באמת חושב שזה ישפר את תדמיתו ואת מעמדו הפוליטי? מה זה אומר על מה שהוא חושב עלינו, הציבור הרחב? ומה זה אומר על מה שהוא חושב על עובדי רשות השידור?
הרי לא צריך להיות חפרפרת כדי לגלות שממילא פוליטיקאים בוחשים במינויים מקצועיים בתפקידי מפתח ברשות השידור, וחדי האוזן יכולים להבחין בהם. לצדם יש המון אנשי מקצוע שיוצאים מגדרם כדי להוציא שידורים טובים, למלא את חובתם להביא לצופים ולמאזינים את מגוון הדעות בציבור, גם הלא סימפטיות והלא מקובלות, כקבוע בחוק.
זה החוק שעל ביצועו ימונה עתה ראש הממשלה. הוא ולא אחר. זה שנים שהעובדים האלה לומדים להסתדר עם שרים ממונים שקיבלו לידיהם את תיק רשות השידור משום שלא היה משהו אחר לתת להם. לכל היותר מזמינים אותם מעת לעת לראיונות מיותרים, אבל בסך-הכל אפשר לעבור מיד לסדר היום ולהמשיך לעבוד על-פי אמות מידה עיתונאיות ראויות לשבח. האם זה ישתנה עכשיו? האם מורא ראש הממשלה יהיה גדול ממוראו של שר זוטר?
ועוד שאלה: מה זה אומר על ראש הממשלה, הנחשב למומחה גדול לתקשורת, אם הוא חושב ששליטה על רשות השידור הציבורית בעולם תקשורתי מורכב ורב-ערוצי תסייע לו? הוא לא שמע שהיום יש לצופה ולמאזין שלל אפשרויות, שלא כבעבר, כשהיה שבוי בידי שתיים-שלוש רשתות רדיו וערוץ טלוויזיה אחד? הוא לא יודע שכדי שצופה יישאר צמוד לערוץ הראשון ומאזין ימשיך להקשיב לקול-ישראל צריך לפתות אותו באמצעים שונים, שמחייבים המון כסף שאין לו (כך לפחות הוא חוזר וטוען)? עד כדי כך הוא מקנא בברלוסקוני? הוא מוכן גם לאמץ את התכנים שמשדרות תחנות הטלוויזיה של ידידו סילביו?
בנימין נתניהו הוא איש עסוק. נוסף על איראן והפלסטינים ואובמה ותפקידו כשר-אוצר-על ולא נשכח את שר הבריאות, והרשימה עוד ארוכה, הוא רוצה להתעסק במשא-ומתן עם הטכנאים והעיתונאים ועובדי המינהלה וכל שאר הוועדים? הוא באמת ילמד את תנאי העבודה של מי שיישארו ברשות לאחר גל הפיטורים הגדול שצפוי בה?
דבר אחד ברור: הוא לא יקדם שום רפורמה שתבטיח את עצמאותה של רשות השידור ואת הניתוק שלה מחבל הטבור הפוליטי, וזה מה שצריך להדאיג אותנו יותר מכל. כי לנו, הצופים והמאזינים, יש אלטרנטיבות. לרשות השידור אין.