יום הבוחר שלי התחיל בשמונה בבוקר, בבית-הספר אבן-חן בשוהם. התור לקלפי היה קצר, והתהליך הדמוקרטי נגמר צ'יק-צ'ק. כשיצאנו, הבחנתי בין דוכנים המפלגות בדוכן קטן של הליכוד. קצת בצד, כאילו מבקש להיחבא אל הכלים. רק אדם מבוגר אחד אייש את הדוכן. בדוכנים של המחנה-הציוני, כולנו ויש-עתיד דחפו צעירים נמרצים חומר הסברה לתושבי שוהם שזרמו לקלפי. איש הליכוד עמד מבויש קצת, כאילו יודע שלסחורה שלו אין ביקוש ביישוב שבו זכה לפיד ברוב בבחירות לפני שנתיים. האם מהתרשמות פרטית זו ניתן להסיק שהליכוד עומד כנראה להפסיד בבחירות? התוצאה, כידוע, היתה הפוכה. בעשר בלילה צפו המדגמים תיקו בין הרצוג לנתניהו. בבוקר, כאשר נספרו הקולות, התוצאה היתה ניצחון גדול לליכוד.

שמחת המנצחים היתה כפולה – על הניצחון בקלפי וגם שמחה לאיד, שבישראל אין שמחה גדולה ממנה. שמחה על שהתקשורת ובעיקר הטלוויזיה טעתה בגדול. כל הפרשנים, הכתבים הבכירים, המגישים והסוקרים שגדשו את האולפנים "אכלו אותה בגדול".

אמנם גם אני עוסק בתקשורת כבר 40 שנה, אבל אני מודה שגם אני שמחתי קצת לאיד. הקונספציה שכתבתי עליה כאן לפני יותר משנה נכשלה בגדול. אני, שהייתי כתב שטח בכמה מערכות בחירות, זוכר היטב את התסכול כשכתבה שלך לא משודרת בליל הבחירות כי הברברת באולפן חשובה יותר. בבחירות האחרונות מערכות החדשות בטלוויזיה ויתרו לחלוטין על הכתב בשטח. את מיליוני השקלים השקיעו באולפנים שקופים על גג עיריית תל-אביב וברחבת הכנסת, או במציאות רבודה וטריקים אלקטרוניים חדשניים באולפן ערוץ 1.

כל ערוץ התגאה בהצבת מוקדי שידור ישיר רבים יותר במטות המפלגות, אך כאשר עברו אליהם בשידור – המטות היו ריקים מאדם. את האולפנים ונקודות השידור איישו כוכבים, מגישים ובדרנים. השואו הפך לחשוב יותר מהתוכן, כי הרייטינג הוא המלך. הקונספציה בטלוויזיה, כמו קונספציות המודיעין במלחמת יום-הכיפורים, נחלה בבחירות האלו כישלון חרוץ.

איך קרה שהאולפנים השקופים היו אטומים למה שמתרחש בחוץ, למשל בתור לקלפי? הסיבה ברורה. לא היו שם כתבים. נחום ברנע, אולי כתב השטח הטוב בישראל, כתב אחרי הבחירות שכאשר הוא מגיע לסניף הבנק שלו ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, הוא שם לב שתשעה מעשרה לקוחות מנשקים את המזוזה בכניסה והעשירי הוא כנראה ערבי. אם מערכות החדשות היו מציבות כתבים בקלפי בדרום, בצפון וגם במרכז – למשל בבת-ים – והכתבים היו פשוט סופרים כמה אזרחים מנשקים את המזוזה בדלת הכניסה לקלפי ומשדרים משם את האינפורמציה הזו לאולפן, הם היו יכולים להשתמש במדד הזה כדי להעריך נכון יותר את התוצאות האמיתיות, וכך לאזן את הסקרים המוטים.

הכתב בדרום היה יכול גם לראיין למשל את השובתים ממפעלי ים המלח שקרעו את תעודות חבר הליכוד, ולשאול אותם למי הצביעו. סביר שהיו עונים "על אף פי כן נוע תנוע היד לפתק מח"ל", כמו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. כתב השטח הוא הסייסמוגרף הטוב ביותר כדי להרגיש את רעידת האדמה המתרחשת. כל הפרשנים והכוכבים שיושבים מנותקים בבועות הזכוכית וניזונים בטלפון ממקורות אינטרסנטיים המפיצים ספינים בקבלנות נכשלים שוב ושוב בקריאת המציאות.

הסופר דיימון ראניון, שתיאר את הברנז'ה בניו-יורק בשנות ה-30 של המאה שעברה, כינה את העיתונאים של אז "משפשפי הסוליות", כי היו מתרוצצים ברחבי העיר כדי להביא את החדשות. הזן הזה של עיתונאים הולך ונכחד בישראל. לא מכשירים עיתונאים לכך ומשלמים להם שכר רעב. במקום לשחוק את סוליות הנעליים בהליכה למקום שבו החדשות נמצאות, הם מאמנים את אצבעות הידיים בלסמס בסמרטפון, למרוח איפור על הפנים באולפן ולהישיר מבט למצלמה. כאשר אתה כעיתונאי לא משתמש יותר בעיניים כדי לראות בעצמך מה קורה בשטח, אתה נופל לבור עמוק כמו בבחירות האחרונות.

האם התקשורת תלמד לקח מהכישלון ותשנה את הקונספציה בבחירות הבאות? קשה להאמין. כוכבי התקשורת לא יוותרו בקלות על מעמדם הנוח באולפן, ומנהלי הערוצים, שרק אינטרסים כלכליים לנגד עיניהם, עדיין מאמינים שפירוטכניקה אלקטרונית ובידור זה מה שהעם רוצה, אפילו כשנושא רציני כמו עתידו בארץ הזו מונח על הכף. אבל יש תקווה, כמו בשיר של שלום חנוך, שהעם לא מטומטם והעם לא יהיה מוכן לשלם גם בפעם הבאה.

מנחם הדר היה עיתונאי ועורך בערוץ 1