השנה תיזכר כשנת הדיווח התקשורתי על "שינוי חברתי ומספר גדול כלשהו". הדיווחים על "האביב הערבי" ועל "הקיץ הישראלי" לוו במעקב צמוד אחר מספרי המפגינים בכיכר תחריר במצרים או בכיכרות שבערי ישראל. לצדם נערך מעקב אחר מספרי המצטרפים לעצומות להחרמת הקוטג', הקפה, תנובה והפופקורן בקולנוע. בשנה זו נחרדנו גם מהפגנת המיליון המתוכננת נגדנו בקהיר וממיליוני פלסטינים שהתארגנו בפייסבוק כדי לצעוד לגבולותינו.
שער "ישראל היום", 31.7.11
מאז ומעולם היו נתונים מספריים חומר גלם מועדף לפרסום חדשותי. הם עונים לפרמטרים רבים של ערך חדשותי: הם נתפסים כברורים, חד-משמעיים, מייצגים סוג של "אמת מדעית", והמעקב אחרי צמיחתם או דעיכתם מותח ומסקרן.
יחד עם זאת, אגב התגברות מעשה הפולחן סביבם וקישורם לשאלות "גדולות", הם משתלטים גם על מה שלא ניתן לתארו באמצעותם. הדבקות וההתמסרות להם מביאות גם להתעלמות מבעיות אתיות הקשורות למדידתם. ברוח הימים האלה של חשבון נפש, זוהי הזדמנות להיזכר מדוע נתונים עיתונאיים מספריים יכולים להיות בעייתיים ולברר באילו שגגות לוקה מי שמעמידם על ראש שמחתו.
מספרים גדולים ללא "רגעים קטנים"
כותרות הסיקור התקשורתי למחאות ולהפגנות של השנה האחרונה עסקו בעיקר במספרי המשתתפים וחסרו מידע על אודות הפעולות הארגוניות שליוו אותן. הדבר תאם את ההבניה המיתולוגית של אירועים אלה, שלפיה מי שנטל בהם חלק היו המוני אינדיבידואלים שנקראו לדגל באמצעות כלי התקשורת או הרשתות החברתיות, על-ידי חברי קבוצה חדשה וחסרת ניסיון פוליטי וארגוני שבראשה מנהיג כריזמטי ללא ניסיון וקשרים (ואאל גנאים מכיכר תחריר; יצחק אלרוב, מוחה הקוטג'; ודפני ליף ממחאת הדיור).
במלים אחרות, על-פי הסיקור התקשורתי, אותם המונים לא יצאו לפעולה כתוצאה מגיוס מאורגן, אלא כל אחד ואחד מהמשתתפים הונע על-ידי דחף אישי רגעי, בחזקת "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". עקרונות אלה עומדים ביסוד הכותרות שבאמצעותן בחרו כלי התקשורת להציג את ההפגנות אצלנו ובמצרים:
"שיא המחאה: עשרות אלפים ישתתפו בעצרות ברחבי הארץ" ("מעריב", 30.7.11); "תושבי ישראל נהרו לרחובות, בהפגנה החברתית הגדולה אי-פעם בארץ [...] המוני בני-אדם מפגינים: 'חשמל ברחובות'" (ynet, 4.9.11); ו"מיליוני מצרים יצאו לרחובות ואילצו את מובארכ לשאת נאום פרישה דרמטי" ("הארץ", 2.2.11)".
אנשיל פפר תיאר ברוח זו ב"הארץ" את הגעת ההמונים לכיכר תחריר: "זאת היתה עצרת פוליטית ללא סדר יום [...] צעדה ללא מסלול מוגדר מראש, אבל אתמול בקהיר, הצליחו אזרחי מצרים להביא מיליון איש לכיכר א-תחריר בלב העיר. בהתראה של יום וללא יכולת להשתמש באינטרנט או בהודעות טקסט [...] האזרחים יצרו מראות שלא נראו מעולם באף מדינה ערבית".
תיאור ההשתתפות בפעולות מחאה באופן הזה הציב אותן כניגודה של ההשתתפות בהצבעות מפלגתיות-פוליטיות, שבהן נוטלים חלק מועמדים שהם "אנשי מנגנון" שמעסיקים "קבלני קולות" העורכים "מפקדי ארגזים". הם הוצגו גם כניגודן של ההפגנות הגדולות הנערכות מטעם השלטון במדינות ובחברות הלא-דמוקרטיות. למשל, קל מאוד לדווח בפטרונות על הרשות הפלסטינית שסגרה בתי-ספר ומוסדות תרבות כדי לארגן הפגנת שמחה המונית לכבוד אבו-מאזן.
בפועל, קריאה בין השורות מלמדת כי גם הגעת "המספרים הגדולים" של המוחים להפגנות בקהיר ובתל-אביב היתה פועל יוצא של מלאכת ארגון, תרומות והתגייסות של ארגונים שאמונים על עבודה שכזו ושמקדמים בעזרתה סדר יום פוליטי מוכר וממש לא מהפכני. אבל כאמור, בניגוד למידע על המספרים הגדולים הממלא את הכותרות הראשיות, מידע של מה שקורה מאחרי הקלעים מחייב חיטוט נמרץ בארכיונים הווירטואליים של העיתונים.
כך, בכיכר תחריר, פגשנו את תנועת האחים-המוסלמים, תנועה ותיקה ומאורגנת היטב. אמנם ואאל גנאים אירגן באמצעות פייסבוק קבוצה שחבריה נטלו חלק בעצרות בכיכר תחריר והוא אכן הונצח, בין היתר במצלמתו של איתי אנגל, כשהוא עושה מאמצים להשתלב בהמון במקום, אבל היו שם גם רבים אחרים שלא הגיעו לשם בחסותו. את הנאום המרכזי בחגיגות ההמוניות שנערכו בכיכר המצרית ב-8.2.11 (בהשתתפות למעלה ממיליון איש) נשא יוסוף קרדאווי, בכיר באחים-המוסלמים, שסדר יומה ממש לא עלה בקנה אחד עם רעיונות הליברליזם המערבי של גנאים.
המוני מפגינים למען צדק חברתי ברחובות תל-אביב, 6.8.11 (צילום: מתניה טאוסיג)
גם לצד דפני ליף וחבריה ממחאת הדיור עמדו גופים ותנועות חברתיות בעלי יכולת ארגונית, מי בגיוס כספים ומי בגיוס פעילים ומפגינים. גם כאן, לעומת המספרים הגדולים שפוזרו בתקשורת בשפע, היה חסר מידע לגבי פועלם של אלה. רק במספר מצומצם של כתבות (למשל ב"הארץ" וב"דה-מרקר") ובמעט מידע שפיזרו ברשת מתנגדיהם של מוחי הדיור ניתן ללמוד על מקומם המרכזי של גופים כמו התאחדות הסטודנטים, מועצת תנועות הנוער ותנועת דרור לישראל (שמטעמם פועלת תנועת הנוער העובד והלומד) - גופים היכולים לגייס פעילים ומפגינים רבים.
כמו כן הוצנע מקומה של הקרן החדשה לישראל, שתרמה הן כספית והן באמצעות פעולות שונות של ארגונים המסונפים לה ("דה-מרקר", 4.9.11). במלים אחרות, תמונת בריאתה של המחאה מיתולוגית הרבה פחות מזו שיוצרת ההתמקדות במספרים הגדולים. ללא תשתית ארגונית, קשה להביא שוב ושוב רבבות מוחים ומפגינים לכיכרות.
לשם השוואה ניתן להציב את מחאת הקוטג', שאכן, כך נראה, היתה פרי פעולתם של יחידים חסרי ארגון. הגם שזו קודמה באופן אגרסיבי למדי על-ידי התקשורת, היא נעקרה עד מהרה מידי מחולליה חסרי יכולת הארגון ואומצה על-ידי בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שהשתמשו בה כדי לנגח אלה את אלה. בסופם של דברים השתלטה התאחדות הסטודנטים על הקמפיין להחרמת מוצרי מזון.
על דוגמה אחרת לכשלונה של הפגנה של "מיליונים" שאינה מגובה בתשתית ארגונית למדנו בחודש מאי, המועד המתוכנן על-ידי קבוצה פלסטינית בפייסבוק לעלות על גבולותיה של ישראל. ניתן להניח כי המוני המוחים בפייסבוק שהיו כביכול נחושים להגיע לירושלים לא הגיעו לשם למרות המהומה, בעיקר התקשורתית, שהיתה סביבם, בשל העדרה של מערכת ארגונית הולמת. במלים אחרות, לא היה מי שיאסוף אותם, ישכנע אותם להתפנות מעיסוקיהם, יסיע אותם, יאכיל אותם, יצעיד אותם ועוד ועוד.
כחלק מההקשר החסר בדיווח על "המספרים הגדולים" ניתן לכלול גם את הפער בין גודל הכותרת שמבליטה את מספר המוחים והמפגינים ובין קוטן האות (אם זו קיימת בכלל) שמדווחת על מקורו של אותו מספר או בוחנת את אמינותו בראייה ביקורתית. לפני כשנתיים בחן כאן יובל דרור מספר שייצג לטענת מפיציו את הנזק שנגרם כתוצאה מגניבת רעיונות ברשת. המספר הפנטסטי של דולרים שאיבדו החברות הביא אותו להתעניין ולבדוק את מקורו של הנתון ולמצוא כי הן מאחורי הפרסום והן מאחורי מכון המחקר שהביא אותו מסתתרת לא פחות מחברת אבטחת מידע.
המהומות במצרים דווחו תחת כותרות כמו "יום גורלי למובארכ: מעל מיליון מפגינים בכיכר תחריר" ("גלובס", 4.2.11), אך מקורם של מספרים אלה או קיומו של ויכוח באשר לאמינותם לא הוזכרו. במחאת הדיור בישראל התנהל בשולי הדיווח התקשורתי שיג ושיח מתמיד בנוגע למספרי המשתתפים. למועצת העיתונות הוגשה למשל עתירה על-ידי פעילי ימין בנוגע לפערים ניכרים בין המספר המדווח של המשתתפים באחת ההפגנות בירושלים ובין חישוב מספרם מתוך תצלומי העיתונות. עתירה זו נדחתה על הסף כיוון שנטען כי לא ניתן להכריע בסוגיה.
השגות אלו נותרו בתחומי הטוקבקים, הבלוגים או השיח של ערוצי התקשורת של הימין (למשל, ערוץ 7 ב-9.8.11) ולא הגיע לכותרות התקשורת של הזרם המרכזי. זו הקפידה לעסוק ב"מספרים הגדולים" כמציאות שאין לערער עליה. ההשגות הוצגו לכל היותר כדוגמה נוספת לרצונם של גורמים אינטרסנטיים לתקוע מקל בגלגלי המהפכה הצודקת.
רגשות קולקטיביים נכפים
מישל פוקו הגדיר כאמצעי דיכוי את קיבוצם של אנשים פרטיים לקהל תוך הכתבת הרגשות האותנטיים שאותו קהל אמור להרגיש. כאמור, תיאוריהם של המוני המוחים הדגישו את האינדיבידואליזם שלהם, כמו גם של מנהיגיהם, אך בהגיעם למקום העצרת, אלה שלא היו על הבמה נראו כמי שהפכו לחסרי גוף ונשמה משל עצמם, לחלק מהמון.
הדיווח התקשורתי הדגיש את ההמוניות הזו באמצעות תמונות ששודרו מהכיכרות, שבהן, כמו בסרטי המהפכה של סרגיי אייזנשטיין, הפכו מפגינים לנקודות זעירות שמאכלסות פיסת צלולואיד או פיקסל בתמונה. "התמונה הגדולה: 400 אלף מגה פיקסל", כך הגדיר ynet ב-4.9.11 את צילומי ההפגנה הגדולה. זאת ועוד, כאשר אנשים הפכו להמון, היטשטשו הסיבות הייחודיות שהביאו קבוצות שונות ליטול חלק במחאה. כולם הפכו לקול אחד בעל דעה אחת ומטרה אחת, זו שמיוצגת בקולו ובמראהו של מי שנבחר על-ידי התקשורת להיות מנהיגו המיתולוגי של המאבק.
(צילום מסך)
כפי שציינתי קודם, על-פי הסיקור התקשורתי, מתכנסי כיכר תחריר בקהיר זוהו עם ואאל גנאים החילוני, הליברל ודובר האנגלית הרהוטה, זיהוי שהתברר בבעייתי בהמשך. מתכנסי מחאות הדיור בערי ישראל היו כולם "דפני ליף". התבוננות בים השלטים בהפגנות הגדולות בתל-אביב מלמדת כי תיאורו האחיד של ההמון היה רחוק מהמציאות. גם במקרה זה לא נמצא מסר אחיד, אלא "זעקות נפרדות ומבודדות", כמו שהיטיבו להגדיר כותבי הבלוג "הקפיטליסט היומי" ב"מעריב", שהוסיפו כי בתוך הפגנה הקוראת לשינוי חברתי היו גם שלטים שקראו להעלות את הגליל על המפה ולהציל את יער חריש.
מפעם לפעם, וכדי להצדיק את ההכללה, נשלף מתוך ההמון נציג כדי שיבטא את קולו של "האדם הפשוט". בקהיר נשלף מתוך מיליוני הצועדים חוסאם בן ה-34, בעל חנות קטנה לטלפונים סלולריים: "אני לא מצליח לחסוך מספיק כסף כדי לקנות דירה ולהתחתן. אין לי חברה כי אני דתי. נמאס לי מהמצב הזה ובאתי לדרוש את הכבוד העצמי שלי כבן-אדם" ("הארץ", 2.2.11). במחאת הקוטג' אצלנו נתן ynet, בהמשך לדיווח על 24 אלף איש שהצטרפו בתוך יממה למחאה, מקום ל"אב לשלושה" שהצהיר: "צריך להפגין מול ישיבת הממשלה" (15.6.11). במחאת הדיור העמידה אחת הנוכחות את בנה בן השלוש מול העיתונאי כדי שידקלם: "היום הבנתי שמפגינים כי העשירים לוקחים מהעניים" (ynet, 3.9.11).
המספרים הופכים למטרה
הסיקור שהתמקד במספרים הגדולים יצר מראית עין שעל-פיה הם תכליתו של המאבק, וכל מה שמעבר לכך, יקרה ממילא. הדיווח התקשורתי על מחאת הדיור הכריז על מפגני כוח מרשימים ועל נצחון המחאה כאשר נשבר השיא הכמותי. נראה שגם המוחים עצמם השתכנעו שמספרים גדולים הם הדרך לשנות את החברה, ולא פוליטיקה אפרפרה של מאחורי הקלעים. זאת השתמע מהאולטימטום שהוצב בשבוע שעבר בפני ראש הממשלה ולפיו "יענישו" אותו שוב בהפעלת "המספרים הגדולים" אם לא ישליך לפח האשפה את תקציב המדינה ויביא בתוך חודש תקציב אחר שיענה על דרישותיהם.
אך למען האמת, מספרים גדולים הם מטרה ראויה בבחירות, שם הם מתורגמים למנדטים, וגם בתוכנית ריאליטי, שבה הם מתורגמים לממון. הם כלי פחות יעיל במאבק ציבורי. במאבק כזה מדובר בלא יותר ממדידת רייטינג של מופע, והניסיון להשיגו, או ההתהדרות בו, מבטאים חולשה יותר מאשר כוח – וזאת משני טעמים.
ראשית, ברדיפה אחרי המספרים וברצון להשיג כל העת מספרים גדולים יש מסר דידקטי ולפיו גם מהפכנים מוכנים לשעבד את עצמם להגדרה המיתולוגית של המציאות בידי התקשורת ולהגדיר "הצלחה" או "כישלון" על-פי הצטיינותם במילוי אחר "הערך החדשותי". לצורך כך יעשו כל מעשה, לרבות עמעום המסר, גיוס אמנים ותעתועי חישוב מספריים כדי להשיג את המטרה. השתעבדות זו היא לא יותר מציות עיוור לסדר החברתי, גם אם לא לזה שדוברים שונים מכנים "קפיטליזם חזירי".
שנית, משקל היתר שניתן ל"מספרים הגדולים" מתעלם מכך שבטווח הארוך, ציות ל"היגיון התקשורתי" אינו באמת משנה את המציאות. החיילים הווירטואליים או הניצבים בהפגנות אינם באמת חיילים שניתן לסמוך עליהם לאורך זמן. בדקו מי שולט במצרים כיום הלכה למעשה, ולהיכן נעלם ואאל גנאים (שנבחר לפני זמן לא רב לאחד האנשים המשפיעים בעולם על-ידי המגזין "טיים"). בדקו היכן הם מוחי הקוטג' היום ושאלו את עצמכם מי מדבר בשמם.
הספירה האחידה
במשך השנים הלכה והתמעטה מידת התחכום הנדרשת מבני-אדם בבואם להביע את דעתם, והתחלפה במידת התחכום בליקוט נתונים מהמוני "משיבים". כך הוחלפו הדיונים הציבוריים בסקרים, ומאוחר יותר בהצבעות "לייק".
במסגרת פולחן המספרים הגדולים הגיעה לסיקור מחאת הדיור שיטת פילוח של המשתתפים ללא ידיעתם או הסכמתם. את עקרונותיה של שיטה זו, הנסמכת על איתור מקומם של טלפונים סלולריים, חשפה ברצון רב חברת החדשות של ערוץ 2, שקידמה אותה לגולשי האתר שלה במלים: "כמה אנשים באמת הגיעו להפגנה? הערב יש תשובה מדויקת לשאלה הזו".
אנשי הטלוויזיה הוסיפו ופירטו את יכולותיה של התוכנה: "מאפשרת לעקוב בזמן אמיתי אחר המספר האמיתי של המפגינים, אחרי הפילוח הסוציו-אקונומי שלהם ואפילו מהיכן האנשים מגיעים [...] על-פי הנתונים עולה כי 81% מהמפגינים נמצאים בעשירונים 6–9. מבין אותם 280 אלף בני-אדם, רק 39% הגיעו מתל-אביב, כאשר שאר המפגינים הגיעו ברובם מהערים הסמוכות: רמת-גן, גבעתיים, ראשון-לציון ופתח-תקווה".
הטון המתלהב מפלאי הטכנולוגיה משמעו מתן לגיטימציה לפנאופטיקון שהגה ג'רמי בנתם כשיא היעילות הטכנולוגית (ומאוחר יותר ספג ביקורת ממישל פוקו, שסבר כי זהו ביטוי של דיכוי): מדובר במגדל עתיר חלונות הניצב במרכזו של בית-סוהר, שממנו יכולים הסוהרים לבחון את האסירים ולמפות את התנהגותם בכל רגע בלי שאלה יבחינו איזה מידע נאסף ואיזו פרשנות ניתנת לו.
הרצון לחפש עדויות למיתוס המספרים הגדולים והשינוי החברתי פוגע בחופש הפרט: זהותו של אדם אינה ברשותו, וכך גם תנועותיו. כל אלה נמסרים, אם רצה בכך ואם לא, לחלק משידור של פריים-טיים. אין הוא יכול למנוע את חשיפת המידע או אפילו לסחור בו. הוא כאותו אסיר משולל זכויות על תנועותיו ושלל זהויותיו.
הסיקור התקשורתי מקבע את המחאות החברתיות כמיתוס. גיבורי מיתוס זה (שחוזר ונשנה בסיפורם של כמה אירועים, וביניהם "האביב הערבי" ו"הקיץ הישראלי") הם כאמור אינדיבידואליסטים, חסרי יכולת ארגון ואוריינטציה פוליטית, המאגדים סביבם מאות אלפים ואף מיליונים. אלה נענים לקול קורא מרחוק, מתקבצים להמון בעל תודעה והתנהגות אחידה ומשנים את העולם.
בכל מיתוס, כפי שהגדיר זאת רולאן בארת, יש גרעין של אמת. ההפגנות במצרים סייעו להפלתו של מובארכ ובישראל הביאו להקמת ועדת טרכטנברג, אך ראיית סיפורים תקשורתיים אלה כשיקופה של המציאות חוטאת למורכבות של פני הדברים ואינה מועילה, גם לא למי שרוצה שינוי חברתי.
הגימוד התקשורתי של המציאות המורכבת ופולחן המספרים הגדולים אינם טובים לחינוך פוליטי, שצריך להדגיש את המעשה היומיומי, זה שאינו חותר לכיכרות ולכותרות. הוא אינו עולה בקנה אחד גם עם עקרונות של כבוד האדם וחירותו. אולי יותר מכל, הדבקות באופיים הריקני של המספרים הגדולים מביאה בסופם של דברים לא לשינוי הסדר החברתי, אלא לאישורו.
ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל