קשבנו זיפזף בליל שבת בשלושת ערוצי הטלוויזיה הישראליים, וגם הציץ לערוצי החדשות הבינלאומיים, בניסיון להגיע לתובנה על משמעות הדו-קרב המילולי שניהלו אבו-מאזן ובנימין נתניהו בעצרת האו"ם. הוא גם גלש אתמול באתריהם של כמה עיתונים גדולים כדי להתרשם מהאופן שבו הם מציגים את ההתנצחות בניו-יורק. הנה מסקנותיו הצנועות.
הכתבים הנלווים לפמליית ראש הממשלה, כמו גם הפרשנים מהאולפנים בארץ, היו מאוחדים למדי באבחנותיהם שלהתנצחות באו"ם לא תהיה, בזמן הקרוב, השלכה מעשית. בכך הידהדה מסקנה זו את גרסתם של ראש הממשלה ואנשיו, שלפיה אין חשיבות מיוחדת לתוצאות העימות הרטורי, יהיו מה שיהיו, תודות להצלחתו של נתניהו לנצל את מערכת הבחירות בארצות-הברית, הקרבה והולכת, כדי לרתום את הנשיא אובמה לצדה של ישראל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מתכונן לנאומו באו"ם, במטוס בדרך לניו-יורק. 21.9.11 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
היו מגישים באולפנים הישראליים שעמדו על הפוטנציאל המדיני וההסברתי שהיה גלום בהתלהבות שבה התקבל נאום מחמוד עבאס בעצרת, אך בדרך כלל הם הדחיקו אותו לטובת הקביעה כי לא תהיה למעמד בניו-יורק תוצאה מעשית. הסיכומים של הערוצים הבינלאומיים, שהעבירו את המתרחש באולם העצרת בשידורים חיים, היו, בדרך כלל, פחות חד-משמעיים.
בבוקר שלמחרת הופתע קשבנו לטובה מזריזותו של האתר "וואלה", שהספיק להעלות, שעות אחדות לאחר שני הנאומים, סקירה ראשונה על האופן שבו התקבלו באתרי חדשות מקוונים. מסקנת הסוקר המדווח: אהדת התקשורת הבינלאומית נוטה בבירור לצדו של הדובר הפלסטיני.
נכון לכתיבת שורות אלו אמש, שיטוט ברשת (אמנם סלקטיבי) מוביל למסקנה דומה. המופע באו"ם אמנם לא תפס את המקום המרכזי בדפי הבית של אתרי העיתונים הגדולים (מצב הכלכלה העולמית מדאיג אותם יותר), אך הם הקדישו לו מקום לא מבוטל. הטון השולט בסיקור נוטף אהדה לצד הפלסטיני ולטיעוניו.
"הניו-יורק טיימס", למשל, הדגיש בסיקורו את התשואות הרמות והרבות שבהן התקבל נאומו של עבאס באולם העצרת ואת התקווה שהפיח בקרב אלפי פלסטינים שהתגודדו בככרות הערים בגדה המערבית. ככל שהדיווח של העיתון הזה התאמץ להיות חסר פניות, ביצבצה ממנו סימפטיה לענות הפלסטינים כפי שהציג אותה אבו-מאזן.
ה"וושינגטון פוסט" הצניע, יחסית, את הסיפור, הן במיקומו והן בהיקף שייחד לו, אך גם מבין שורותיו בקעה הזדהות עם הגרסה הפלסטינית. המהלך של אבו-מאזן באו"ם תואר כהיסטורי וכניסיון של הצד החלש להתגבר על סרבנותה של ישראל החזקה ועל הגיבוי שמעניקה לה מעצמת-העל האמריקאית. הרגע שבו נופף עבאס במסמך הבקשה מהאו"ם לקבל את פלסטין כחברה מלאה באו"ם הוגדר כ"מחשמל".
ה"וול-סטריט ג'ורנל", לעומת זאת, היה מאוזן וחסר פניות בסיקורו. תמונה דומה ניבטת מהעיתונות הבריטית. "הגרדיאן" תיאר את מהלכו של עבאס באו"ם כ"פנייה למצפונו של העולם" וכניסיון להשיג הכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה על השטח הכבוש על-ידי ישראל. נאומו של נתניהו, לעומת זאת, תויג כ"בלתי מתפשר".
"האינדיפנדנט" שיחזר את המעמד באו"ם באור אוהד מאוד לפלסטינים, בסגנון של מאבק דוד בגוליית, כשהוא מביא רק בקצרה את תשובתו של נתניהו לדבריו של אבו-מאזן. בפסקת פרשנות שבה מפרט העיתון את עמדות הנפשות הפועלות הוא מצייר את המנהיג הפלסטיני כאחד המנצחים היחידים של האירועים אתמול באו"ם וכמי שהצליח לגרוף את תמיכת העולם במאבק הפלסטינים לעצמאות. נתניהו, לעומת זאת, מתואר כמי שאולי שבע רצון מהצלחתו לגייס את ארה"ב לצדו, אך כמי שנתפס כסרבן וכמושא לביקורת גם מבית בגין מדיניותו כלפי הפלסטינים.
קשבנו לא היה מטריח את קוראיו בסקירה החטופה הזו אלמלא פירסם ברק רביד הבוקר באתר "הארץ" את רשמיו מהופעתם של נתניהו ואבו-מאזן באו"ם. רביד הספיק ללקט קצת מידע על מאחורי הקלעים של התנהלות המשלחת הישראלית בניו-יורק, והיו לו כמה ממצאים מאירי עיניים. הוא סיפר, למשל, שנתניהו זעם על הדברים הקשים שהטיח בו אתמול נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, כאשר הציג אותו ואת ממשלתו כמכשול העיקרי להשגת הסדר ישראלי-פלסטיני. כל-כך כעס ראש הממשלה, עד שאנשיו ניסו לעורר עיתונאים ישראלים להפנות שאלות בעניין זה לבית הלבן, כדי לגרור את הנשיא אובמה לפרסם הודעה המזימה את אבחנותיו של הנשיא לשעבר.
על-פי רביד, ראש הממשלה ביטא מורת רוח כללית מהאופן שבו ממצבת אותו התקשורת האמריקאית (בעיקר הוא נפגע מתום פרידמן) ומהאווירה הכללית שאפפה את הופעתו והופעת אבו-מאזן בבניין האו"ם: בעוד שהמנהיג הפלסטיני התקבל בהתלהבות, לא רק באולם המליאה (עניין צפוי מראש), אלא גם במסדרונות, בעת מפגשים ספונטניים עם קהל אקראי – הרי שהוא, ראש הממשלה הישראלי, נתקל בכתף קרה.
מה שמלמד פעם נוספת שהדימוי יוצר את התודעה. יכולים נתניהו ואנשיו להנחיל לכתבים המלווים אותם את הערכתם המלומדת שהוא עשה עבודה מצוינת בנאום שנשא אתמול בעצרת האו"ם; ויכולים פרשני הבית של ערוצי הטלוויזיה הישראלית להשתכנע ולשכנע את צופיהם שראש הממשלה דיבר מנהמת לבו של הציבור כולו כאשר שטח את הגרסה הישראלית למקורו של הסכסוך עם הפלסטינים ולאשמים בהתמשכותו; ויכולות התקשורת המקומית והתקשורת הבינלאומית כאחת להסיק שאין תוצאה מעשית כלשהי למהלכים שהיו אתמול באו"ם – המציאות טופחת על פניהם:
דווקא בגלל התפקיד שמילאה התקשורת במעמד הזה, מתעצם והולך הטיעון הפלסטיני ומקבל ממדים של סוגיה דוחקת הדורשת פתרון. הדימויים שהקרינה התקשורת משני הנואמים, ומההתנהלות שאפפה אותם, העלו על בימת העולם חיזיון א-סימטרי: מכאן, עם קטן ומסכן הנתון לכיבוש, ומנגד, מדינה חזקה וגסת לב המנצלת את הגיבוי שמעניקה לה ארצות-הברית כדי לנגוש בעם הנתון למרותה.
מכאן – מנהיג קשיש, אפור, שמטיח במרירות את סבל עמו, ומנגד – מנהיג מלוטש, ערמומי, המתכחש למצוקת העם השכן ואינו נראה אפילו כמי שמתאמץ לשכנע בדבריו. כל עוד אלה יחסי הכוחות התדמיתיים, אין סיכוי לישראל לנצח בקרב על דעת הקהל.