מסורת בנויה על חזרה. מה שמאפשר את קיומה של המסורת, בהגדרתה, הוא החזרה על מנהגים, על טקסטים ועל טקסים. שימוש בחלקים או ברעיונות מתוך מנהגים אלה כמטפורות הוא דבר חיובי ורצוי, והוא מצביע על התעמקות, על פרשנות ועל ניסיון להבין את המסורת ואת משמעותה בתקופות שונות.
אלא שכשעושים שימוש יתר במטפורה, כשחוזרים עליה פעם אחרי פעם, בכל הקשר וללא הבחנה, מרוקנים אותה מתוכן או משמעות. כך קורה מדי שנה, בסביבות חג הפסח, לרעיון של המעבר של עם ישראל מעבדות לחירות, שהפך על-ידי התקשורת מנראטיב טעון משמעות לקלישאה ריקה.
ילד משחק בכדור בחופשת חול-המועד פסח בירושלים, 2011 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
הנה רק כמה דוגמאות מהפסח האחרון: ב-nrg סיפרו לנו שחברי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים הרימו כוסית לכבוד חג הפסח, והיו"ר איציק קורנפיין התייחס לתקופה הלא פשוטה שעברה על המועדון: "השנה הזאת של בית"ר ירושלים היא שנה של יציאה מעבדות לחירות [...] המועדון חזק מאוד, והוא שרד את התקופה הזאת בזכות האמונה".
באתר גלי-צה"ל פורסמה כתבה שכותרתה "מעבדות לחירות ספורטיבית", ובה סופר על אדם שאובחנה אצלו מחלת הנפילה בגיל 13, והיום הוא ממובילי רוכבי האופניים בארץ. באתר נענע10 נכתב: "עוד חג מגיע ושוב אתם תוהים מה לקנות לחמה, לאמא, ולחברים [...] כדי להקל עליכם את מלאכת החיפוש אספנו עבורכם מתנות חג אטרקטיביות בשלל צורות, צבעים ומחירים". כותרת הכתבה: "מעבדות לחירות: מסע מתנות לחג". וכתבה אחרת ב-nrg ממליצה על מתכונים לחג, וגם שם מסתבר שהכנת מנות אביביות כמו סלט שורשים וגבינת רוקפור גם היא בגדר יציאה מעבדות לחירות.
ב"דה-מרקר" נטע שר התקשורת משה כחלון אופטימיות כשטען שעם נחישות ויושרה אפשר להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, גם מול הפרעונים היושבים בראש הפירמידות הפיננסיות, והגדילו לעשות ב"כלכליסט" כשבכתבה שכותרתה "מעבדות לחירות, למקומות, היכון, צא!" מתחו את המטפורה ותיארו את השלבים השונים בסיפור המקראי: יציאת מצרים, דור המדבר, תלאות הדרך והארץ המובטחת, רק כדי לספר לנו שוועדת החינוך של הכנסת החליטה לאשר את תקנות חוק הספורט המוטורי ולצרף את ישראל, כדברי הכתבה, "אל העולם השפוי". גם הטלוויזיה השתתפה בחגיגה. בחדשות ערוץ 2 וגם בערוץ 10 סיפרו על חג החירות של השוטרים הנוקמים שהשתחררו מהכלא ויהיו בבית בפסח.
עוד פסח עבר על העיתונות בישראל ללא הפתעות. הכל היה צפוי כל-כך. זה הרי ריטואל שחוזר על עצמו כל שנה. מלבד השעמום מחוסר היצירתיות של העורכים והכותבים, אין אולי נזק בכל אחת מהכותרות. אבל התופעה מסוכנת. היא מובילה לזילות הנראטיב, ומלמדת משהו על אופיה של התקשורת, על ההסתיידות שלה – ושלנו בעקבותיה. נקווה שבפסח הבא היא תשכיל לצאת מעבדות הקלישאה לחירות העבודה העיתונאית הנאותה.
ד"ר אוה ברגר היא דיקן בית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל