השאלה באיזו מידה התקשורת משקפת את המציאות ובאיזו מידה היא מעצבת אותה, ובפרט עד כמה התקשורת משקפת את הלכי הרוח של הציבור ועד כמה היא מייצרת אותם, היא שאלה ותיקה וחשובה. "מהפכת האוהלים" יכולה אולי לשמש עוד ראיה בדיון הזה.
אין ספק שבמלאות שבועיים למחאת האוהלים, היא זוכה לתמיכה אדירה. לפי אחד הסקרים, 87% מהציבור תומכים בה, ולא פחות מ-81% מהנשאלים סבורים שמדובר במחאה הנובעת ממצוקה אמיתית. להפגנה הגדולה בסוף-השבוע שעבר הגיעו עשרות אלפי אנשים, כך גם בסוף-השבוע האחרון. למעט מלחמות, קשה להעלות בזיכרון קונסנזוס כל-כך רחב באיזשהו נושא.
הפגנה בירושלים, ביום רביעי האחרון (צילום: ליאור מזרחי)
השאלה המתבקשת היא כמובן אם העיסוק הנרחב של התקשורת משקף את החשיבות שהציבור מייחס לנושאים הללו ואת עוצמת הרגשות המעורבים, או שהעיסוק של התקשורת תורם להעצמת התחושה הציבורית של "קריסת מעמד הביניים".
אפשר להתמקד בעיסוק התקשורתי עצמו, ורבים כבר העירו על כך שאירועים שהשתתפו בהם מאות מוחים בלבד קיבלו כיסוי תקשורתי בנפח שקשה להצדיק, על פניו. אפשר גם לנסות להשוות בין הנתונים הרשמיים לתחושות שמבטאת התקשורת.
מעטים, וגם הם קולם נדם לאחרונה, מזכירים כי גם כאשר בוחנים את הנתונים עבור כל עשירון הכנסה בנפרד, אין שום תמיכה לרטוריקה האפוקליפטית של "התמוטטות", "קריסה" ו"התרוששות" של מעמד הביניים, או על כך ש"העושק נהפך לבלתי אנושי". בחירה מפוקפקת של תקופות התייחסות כך שיכללו כמה שיותר מן המיתונים של האינתיפאדה השנייה והמשבר העולמי, וכמה שפחות משנות הצמיחה שלפני או אחרי, מעלה שחיקה של אחוזים אחדים בהכנסה הריאלית. זוהי תוצאה בעייתית, והיא בוודאי קשורה למדיניות בעייתית, אבל ספק רב אם שחיקה של 3% בהכנסה הריאלית על פני עשור מצדיקה את התואר "התרוששות".
כל מבט מעט ארוך טווח יותר מעלה עלייה בכל מדדי רמת החיים החומרית בכל אחד מהעשירונים בישראל. הנוסטלגיה לימים של דור ההורים שנהנו מרווחה כלכלית שהדור הזה יכול רק לחלום עליה היא מפוקפקת במקרה הטוב. הקושי "לגמור את החודש" בקרב מעמד הביניים הוא נכס צאן ברזל של התרבות העברית לפחות מאז ימי "קרובים קרובים".
ובכל זאת, העובדה שהעיסוק התקשורתי בנושא נראה מנותק משהו מהמציאות כפי שהיא משתקפת בנתונים עדיין אין משמעותה שהוא מייצר את התחושות הקשות בציבור ואינו משקף אותן. הנתונים היבשים בנוגע להכנסות אינם תמונה מלאה של חוויית החיים במעמד הביניים, שמושפעת בוודאי מעוד שפע של גורמים שאינם משתקפים בספירה טכנית של הכנסות או בעלות על מדיחי כלים. בהחלט ייתכן שאלו שרואים עצמם שייכים למעמד הזה מרגישים באמת שמצבם הולך ומידרדר.
התקשורת לא שיכנעה אותם שמצבם רע, היא רק משקפת את תחושת המצוקה שלהם. מעבר לשאלה אם ראוי שהתקשורת תצטרף לשיח על ה"ריסוק" וה"התרוששות" או שראוי שהיא תעמיד בפני הציבור את תמונת המצב האמיתית, שגם אם בוודאי איננה ורודה, היא לכל הפחות מורכבת, קשה לקבל את הפרשנות הזו.
מרכז טאוב, אחד מגופי המחקר האמינים ביותר בישראל, מפרסם מדי שנה מאז שנת 2001 את מדד "תחושת הביטחון החברתי", שמבוסס על תחושות הציבור כפי שהן עולות בסקרים, ולא על נתוני הלמ"ס. תהא אשר תהא אמינותו, יש להניח שהיא לא השתנתה במהלך העשור האחרון. מדד זה נמצא במגמת עלייה מאז שנת 2003 (עם ירידה קלה בשנות המשבר 2008-2007), ובשנת 2010 דווקא נמדדה העלייה הגדולה ביותר במדד מאז שהוחל במדידתו.
לפי הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2009 (השנה העדכנית ביותר שתוצאות הסקר על אודותיה זמינות לציבור) למעלה מ-85% מכלל אזרחי ישראל מעל גיל 20 הביעו שביעות רצון מדירת מגוריהם, ומספר דומה הביעו שביעות רצון מאזור מגוריהם. אגב, זוהי עלייה קלה לעומת תוצאות 2008.
סקר נילסן העולמי מסוף 2010 מגלה את הנתון המעניין שמכלל הנושאים המדאיגים את האזרחים בישראל, התייקרות מחירי המזון הגיעה למקום האחרון, עם 1% בלבד מהמשיבים שציינו את הנושא כדאגה הגדולה ביותר שלהם, ו"התייקרות החשבונות למשק הבית" מדורגת במקום האחד לפני האחרון, עם 4% בלבד.
לשם השוואה, במקום הראשון נמצאת "הבריאות", עם 12%. ככל שניתן לדעת, עד תחילת מהפכת האוהלים, הציבור בישראל היה אופטימי כפי שלא היה כבר לפחות עשור, ראה בגל ההתייקרויות דאגה משנית, אם בכלל, וחש שביעות רצון בנושא הדיור. שלושה שבועות של מחאה הפכו את שביעות הרצון הכללית ממצב המגורים למשבר דיור של מעמד מרושש, את ההתייקרויות לאחת הגדולות שבדאגות, ואת מצב הרוח הכלכלי האופטימי לדיכאון קליני.
ייאמר מיד, להאשים את התקשורת ביצירת משבר יש מאין יהיה פשטני מדי. קשה להאמין שמחאה בסדר גודל כזה מנותקת לחלוטין מתחושות אותנטיות, והיא כולה תוצאה של אג'נדה של התקשורת. כמו כן, כדאי להיזהר מלראות בהלכי רוח שיקוף נאמן של המציאות כאשר הם מבטאים דבר אחד, ותודעה כוזבת שיצרה התקשורת כאשר הם מבטאים את היפוכו.
לא ניתן לקבוע בצורה חד-משמעית אם התקשורת תרמה ליצירת תחושת ביטחון מופרזת ומזויפת שהשתקפה בסקרים של השנים האחרונות ועכשיו נחשפת האמת, או שהתקשורת תורמת כעת להיסטריה לא מוצדקת. כך או כך, שינוי כל-כך דרמטי בהלכי רוח בתקופה כל-כך קצרה מחזק את התחושה שהתקשורת תרמה לעיצוב הלכי הרוח האלו, ולא רק שיקפה אותם.