ראש הממשלה בנימין נתניהו. יוני 2011 (צילום: דוד ועקנין)
אולי לא נכון לומר שממשלת נתניהו מאיימת על חופש הביטוי. את שלל החוקים והצעות החוק המאפיינים אותה אפשר לראות דווקא כהקצנה מופרעת של חופש הביטוי. מה שמייחד את הממשלה הזאת הוא שאצלה גם החוק הוא צורה של ביטוי: חוק הוא כמו שיר, מאמר מערכת או כתובת גרפיטי.
המנוע שמפיק את הצעות החוק שייך לתחום התקשורת או התעמולה יותר מאשר למשפט ומשטרה. אין, או שכמעט אין, בחוקים האלה מימד אופרטיבי. הפעילות סביבם היא כולה תקשורתית: כותרות בעיתונים, שיחות ברדיו, מאמרים (חוק החרם: אם התקבל חוק החרם, האם אפשר עכשיו להעניש אדם שאמנם לא קרא להחרים התנחלויות, אבל קורא ל"ביטול החוק האוסר להחרים התנחלויות"? אולי צריך לחוקק עוד חוק לשם כך).
החוקים הם הצהרות. יש בהם שתי הצהרות עיקריות. האחת אומרת שיש בתוכנו אויבים פנימיים וצריך לאחד מולם את השורות. השנייה אומרת: "החוק הוא שלנו", כלומר, אנחנו יכולים לחוקק כל חוק שעולה על דעתנו, כלומר, אין חוק בכלל, יש רק כוח.
במונחים פסיכולוגיים יש במצב הזה קווים מקבילים לפסיכוזה. הפסיכוטי, לפי כמה טענות, חווה את השפה באופן מוחשי מדי, כאילו המלים הן דברים או פעולות. באופן מסוים זה גם יחסו של המחוקק היום למלות החוק; החוק הוא כמו כישוף שדי בחזרה עליו כדי שמשהו בעולם יקרה.
אבל מה שיותר חשוב, הפסיכוזה מתאפיינת באובדן ההבחנה בין מציאות פנימית למציאות חיצונית. וזאת אותה שאלה שמעוררת הממשלה הנוכחית: למי ממוענות פעולות השלטון-חקיקה-תעמולה של הממשלה?
כאשר, למשל, מבקשים מהאזרחים להתגייס להסברה של המדינה, האם הפעולה הזאת מכוונת בסופו של דבר אל "העולם", כלומר האם מטרתה היא לשנות את דעת הקהל בעולם עלינו, או שמא היא ממוענת אל האזרחים בלבד, ו"העולם" הוא רק מרכיב בראייה העצמית שלנו?
(הפרסומות ליוזמה מרמזות על האפשרות השנייה: כתבת טלוויזיה ספרדית מסתובבת בין מנגלים בפארק ומסבירה שבישראל אין עדיין חשמל ולכן מבשלים בה כך, ואז טועמת ואומרת: "פרימיטיבי אבל טעים!". לדמות העיתונאית הזאת אין שום אחיזה במציאות. גם מי שסולד מאיתנו לא רואה אותנו כך. אבל יש לה אחיזה חזקה בדימוי העצמי שלנו. כך בדיוק אנחנו אוהבים את עצמנו: מושא אקזוטי למבט זר משתומם.)
נדמה שהבלבול הזה עומד ביסוד טשטוש האבחנה בין מדיניות פנים למדיניות חוץ בממשלת נתניהו. על כל פעולה של השלטון אפשר לשאול אותה שאלה: החוקים החדשים, היחסים עם טורקיה, הנאום של נתניהו בקונגרס – למי כל זה ממוען, לעולם או לאזרחים?
נקודה חשובה היא ההדהוד של טשטוש הגבולות הזה בעיתונות. מרבים לציין את הנטייה של "ישראל היום" לטובת ממשלת נתניהו. אבל חשוב במיוחד לשים לב לרגעים שבהם נטייה זו מתבטאת לא בעמדה פוליטית, אלא בצורת הפנייה אל הקורא, שמבלבלת בין תקשורת לתעמולה ובין פנים לחוץ.
הנה שתי כותרות בענייני המטס: האחת, "לתשומת לבם של המוחים ושל המשתתפים ב'מטס ההתרסה': דו"ח האו"ם על המשט: הסגר על עזה – חוקי", השנייה, "שלום ולא להתראות" (מתחת לכותרת גג המסבירה כי רשות ההגירה החלה לגרש פעילים פוליטיים שבאו במטס). כמו יוזמת "מסבירים ישראל", וכמו חוק החרם, הפנייה אל הקורא עוברת דרך זר מדומיין ועוין. תבנית משונה: הכותרת כלל אינה פונה אל הקורא, אלא ממוענת ישירות אל מושא הכתבה.
כותרת שלישית, הפעם בעניין המשט, מדווחת על "תקלות מסתוריות" בספינות המשט. אבל מה שמעניין הוא התמונה שלצדה: תצלום אילוסטרציה של אמודאי במסכת צלילה מתחת למים, מבטו מופנה אל המצלמה, והוא זוקף שלוש אצבעות במחוות "הכל בסדר" (על השער של "ישראל השבוע" מה-1.7.11).
מה שמוזר הוא שאין שום כיתוב לתמונה וגם שום התייחסות אליה בטקסט. מה אומרת התמונה? היא אומרת "הכל בסדר", או "סידרנו את העניינים". היא רומזת לקורא שאנשים "שלנו" חיבלו בספינות. אבל שוב, מה שחשוב הוא לא מה אומרת התמונה, אלא איך היא אומרת את זה, הדרך המרומזת שבה היא פונה לקורא. שוב מועלית כאן נוכחותו של הזר שלא מבין.
לכאורה, תמונה כזאת נועדה לעקוף צנזורה, לומר מה שאסור לומר. אבל מאחר שככל הנראה אין באמת שום מידע ממשי מעבר לרמיזה, אפשר לומר שהרמיזה עצמה היא העיקר כאן, כלומר הצורך לברוא איזו מבט זר כדי שנוכל לעקוף אותו.
כאן מתגלה החיבור בין העיתון ובין הממשל בצורה המגונה ביותר שלו. מדוע הרמז? כדי לומר "אנחנו מבינים". ומי אלה "אנחנו"? הצבא, העיתון והקורא ביחד.