ביוני 1999 הייתי סגן עורך המגזין "אינטרנט וורלד" (השם ייקום דמו). לגליון אותו חודש החלטנו העורך, בני רן, ואני לערוך ניסוי: האם אוכל לחיות במשך שבוע שלם רק מדברים שאזמין באינטרנט. אני מזכיר, זו היתה שנת 1999 וכל העניין של אתרי אינטרנט בעברית היה קונספט מוזר, משונה וליודעי ח"ן.
ביום שלישי שעבר, בסביבות השעה חצות וחצי, בעודי גולש באינטרנט וקורא טקסטים של אריסטו וניטשה (אתרי פורנו), מבצע בחינה מעמיקה של ממשקים אינטראקטיביים (טקסס הולדם בפייסבוק) ומחפש רעיונות לתחקירי עומק ל"העין השביעית" (בודק את חשבון הג'ימייל שלי), האינטרנט שבק.
זה קרה בבת אחת. לא היו סימנים מקדימים. בדיקה מהירה של הנתב העלתה את החשד שמדובר בבעיה הקשורה בבזק. לא אלאה אתכם בפרטים, אומר רק שבבזק היו מאוד אדיבים והודיעו לי שהם לא מצליחים לתקשר עם הקו. הוא מת. כיוון שהשעה היתה חצות וחצי, ביקשו ממני להתקשר מחר ולתאם ביקור טכנאי.
(צילום: בוני נטקו, רישיון cc)
באותו הלילה שנתי נדדה. ידעתי מדוע. בשעה 08:01 כבר הייתי עם מרכז הטכנאים של בזק, שהודיע לי שטכנאי יוכל להגיע רק מחר.
"מה?".
"מחר".
"מה מחר?".
"מחר. היום יש לכל הטכנאים עבודה. הם מלאים. מחר יבואו".
"מה מחר?".
"מחר".
וכך, תריסר שנים וכמה ימים מאז אותו ניסוי שבו הסתגרתי בבית וניסיתי לחיות רק מדברים שהזמנתי באינטרנט, פצחתי בניסוי חדש, קצר יותר, אבל מבהיל ומעיק לא פחות: 24 שעות ללא אינטרנט.
לא צריך להגזים: כבר היו ימים שלא התחברתי לרשת, ימים שבהם יצאתי מוקדם מהבית וחזרתי מאוחר, אבל תמיד, מתישהו, בשלב כלשהו ביום, היתה לי גישה לרשת. כעת נותרתי ללא קצה חוט. בדיקה מהירה של מצב ה-WiFi בשכונה העלה כי כולם, נחמדים שכמותם, נועלים את האינטרנט האלחוטי שלהם מאחורי סיסמה.
"לא נורא", אמרתי לעצמי, "יש מספיק דברים שאפשר לעשות גם בלי אינטרנט". ב-08:20 התקשרתי שוב לבזק. המצב לא השתנה. טכנאי לא יגיע היום. "לא נורא", אמרתי לעצמי, ואז נזכרתי שכבר אמרתי את זה לעצמי לפני רבע שעה. רק כאשר אתה מנותק מהרשת אתה מבין עד כמה המחשב הוא חתיכת בלאטה די חסרת משמעות ללא החיבור החוצה, לרשת (ולא, אין לי חבילת גלישה בסלולרי).
תפסתי את עצמי בידיים והחלטתי שהיום יוקדש לכל אותם דברים שאי-אפשר ממילא לעשות עם האינטרנט, או שאין בו צורך כדי לעשותם. לכן התחלתי בעדכון הסילבוסים. יש עוד זמן עד תחילת שנת הלימודים, אבל צריך להתכונן. לאחר שסיימתי כמה סילבוסים (לא את כולם) החלטתי שזה הזמן לקנות ספידומטר לאופניים שלי. רציתי לקנות אותו בדיל-אקסטרים, אבל אין לי אינטרנט ולכן העמסתי את האופניים על האוטו, נסעתי לחנות האופניים, הורדתי את האופניים וביקשתי מהמוכר הנחמד ספידומטר, ושבאותה ההזדמנות גם יתקין אותו על האופניים. הוא ביקש שאשאיר אותם ואחזור מאוחר יותר לקחת. הסכמתי – זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות היום.
חזרתי הביתה. קו האינטרנט היה עדיין מת. פתאום הבנתי שאני לא יודע מה קרה היום בעולם. אני לא מנוי על עיתון כבר כמה שנים, והתרגלתי לצרוך את החדשות דרך הרשת. אבל אין רשת. האם לחכות למהדורת חדשות הצהריים ברדיו? האם לחכות ל"חמש עם", אולי ל"שש עם"? זה כל-כך המאה ה-20. חברים שלא ראו אותי מחובר מהבוקר ולא קיבלו ממני מייל או זכו להצקות אינטלקטואליות במסנג'ר ("ערה?") התקשרו לברר אם אני בחיים. הסברתי להם שאין לי אינטרנט. כולם, ללא יוצא מהכלל, הביעו זעזוע עמוק מעצם המחשבה שיכול להתקיים מצב שבו מישהו לא יהיה מחובר לאינטרנט למשך 24 שעות. שאלות כמו "טכנאים לא מגיעים עד פרדס-חנה כי הם מפחדים שיגנבו להם את הרכב?" נשאלו על-ידי כמה אנשים. אחרים התעניינו אם זו בעיה של דרכון או ויזה.
החלטתי לפרוש לשנת צהריים. לא צריך אינטרנט כדי לישון שנת צהריים. לא נרדמתי. אז הכנתי לי ארוחת צהריים. היה טעים. כעת ניסיתי להתקדם במאמר באנגלית שאני כותב בשבועות האחרונים. התחלתי לנסח משפט, אבל התלבטתי איך לנסח דבר מה. אלא שאין לי מילון כי אין לי רשת ואין לי את מי לשאול כי אין לי רשת. אז כתבתי את המשפט בעברית, אני אחזור אליו אחר-כך. כתבתי עוד משפט שציטטתי מספר, אבל הפרטים הביבליוגרפיים של הספר אינם ברשותי, ואני לא יכול להשיג אותם כי אין לי רשת. נראה לי שהתקדמתי מספיק עם המאמר.
נסעתי לחנות האופניים כדי להחזיר את האופניים. חזרתי עם האופניים. התיישבתי מול המחשב, הבטתי באיקס האדום בתחתית המסך שמדווח שהרשת מנותקת. עכשיו זה זמן טוב להמיר את קלטות הווידיאו הישנות (Mini DV) לקבצים דיגיטליים. לא צריך אינטרנט בשביל זה. אבל זה לוקח הרבה זמן. אז ניגשתי למשימה הבאה: לשטוף את האוטו. הוא בטח ישמח.
על מכסה המנוע הצטברו לכלוכים שכל מכונות השטיפה האוטומטיות לא יכלו להם. שטפתי אותו, השתמשתי בשמפו שליידי גאגא היתה שמחה להשתמש בו, וגיליתי שהכתמים לא יורדים. מצד שני, שפשוף עם הציפורניים הוריד אותם. לאט, אבל הוריד אותם. וכך מצאתי את עצמי מבלה אחר צהריים שלמים משפשף כתמים ממכסה המנוע שלי עם הציפורניים. לא צריך אינטרנט בשביל זה.
לקראת ערב ביקשתי מאשתי לנסות לחלץ מהשכנים את הסיסמה לאינטרנט האלחוטי שבביתם. זה לא עבד. שכנה אחת טענה שהיא לא יודעת את הסיסמה, וכל שאר השכנים "לא היו בבית"; האורות בבית דלקו, הילדים בפנים צעקו, הטלוויזיה עבדה בקולי קולות, אבל אף אחד לא ענה כשדפקנו על הדלת.
אז מה עכשיו? טלוויזיה? נו, באמת. הייתי מוריד איזה סרט (למטרות ביקורת ורק כזה שאינו מוגן על-פי חוקי זכויות היוצרים), אבל אין לי אינטרנט. אז קבעתי משחק טניס. לא צריך אינטרנט בשביל טניס. נראה שכאשר אין לי אינטרנט אני חושב לא מעט על ספורט. לא צריך אינטרנט בשביל ספורט. הלכתי לשחק טניס. היה משחק מצוין. הפסדתי כמו כלב. כרגיל.
השעה 23:30. נראה שהטכנאי של בזק כבר לא יגיע הלילה. בלילה חלמתי חלומות משונים. בחלומי הגיע הטכנאי, שהיה דומה בצורה מחשידה לרפי רשף, הביט בקו הטלפון ואמר בקול קטיפתי: "הו אלוהים, מעולם לא ראיתי דבר שכזה". הוא לבש כפפות, ענד לאוזניו סטטוסקופ ויילד מתוך קו הטלפון את אחמד טיבי. אני מצטער, אחמד.
בשעה 08:15 התקשר הטכנאי. הוא פה ממש ליד. הוא הגיע, הביט על הנתב המהבהב והימהם: "הו, אני רואה שמישהו פה ממש לא רוצה לעבוד". מסתבר שהבעיה כלל לא קשורה לקו, אלא לנתב, שפשוט ביצע חרקירי אלקטרוני. הוא החליף את הנתב והאיקס האדום נעלם. עשרות הודעות דואר אלקטרוני נשפכו משלוש תיבות הדואר האלקטרוני שאני בודק כל בוקר. אף אחת מהן לא ממש דחופה. מאות עדכוני סרק נשפכו משלוש הרשתות החברתיות שבהן אני חבר, ואפילו אתרי החדשות עידכנו אותי ששום דבר חדש בעצם לא קרה: ביבי עדיין בשלטון, הוא עדיין נלחץ, ואנחנו עדיין בחודש יולי, וממש ממש חם.
עכשיו, כאשר חזרתי אל חברת האדם המתורבת, אני שואל את עצמי אם זה לא מסוג הניסויים שצריך לבצע אחת לשבוע.
אני כמובן מתלוצץ.