מטוס קרב ישראלי מסוג פנטום מרחף מעל ביירות, במסגרת מבצע שלום-הגליל. לבנון, 21.8.82 (צילום: איתן הבר, לע"מ)
את שטף המלים שבקע מפיו של השר בני בגין בראיון בגלי-צה"ל ביום רביעי השבוע (2.11.11) מיהרתי לרשום: "הפקרות נוראה, מעשה נבלה, שגעון גדלות, חוסר מצפון, לא היה כדבר הזה, מעילה באמון, חבלה". נדמה לי שזו רק רשימה חלקית, ולמי שלא הבין, סיכם השר: "פשוט מגעיל".
אני מניח שרצף המחמאות הזה, שנראה כאילו נלקח ממערכון ישן של דן בן-אמוץ בימי "שלושה בסירה אחת", כוון כלפי מי שהוציא לאור את הדיון על הכוונות לתקוף את איראן בסוף-השבוע שעבר. אולי התכוון לראש המוסד לשעבר מאיר דגן, או לשר (לעניינים אסטרטגיים) בוגי יעלון. אבל דברים דומים ניתן היה לשמוע בימים האחרונים גם כשהם מופנים לעברה של העיתונות.
"למה, לעזאזל, ובאיזו חוצפה מעיזים כלי תקשורת אצלנו, ובראשם 'ידיעות אחרונות', להעלות ל'דיון ציבורי' נושא כל-כך סודי, כל-כך חשוב, כל-כך קיומי – כמו השאלה אם צריך, לא צריך, לתקוף את איראן כדי למנוע ממנה להצטייד ולהשתמש בנשק גרעיני נגד ישראל?", שאל-נזף ביום רביעי עורך "ישראל היום", עמוס רגב, במאמר שהוכתר במלים "דיון לא אחראי". טענות דומות נשמעו גם מפי פוליטיקאים ואנשי ביטחון בדימוס, שקבעו בפסקנות כי מדובר בעניין בטחוני, שהציבור והעיתונאים אינם מבינים בו, וראוי שיישאר מוצפן במעמקי הבור במטכ"ל או בחדר הקבינט במשרד ראש הממשלה, כפי שהיה מאז ומעולם בכל הקשור לפעולות צבאיות.
"לא היה דבר כזה מעולם"? אולי לא בעוצמה כזו, אבל כבר בשנות ה-50 המוקדמות פורסמו אזהרות גלויות ב"הארץ" ואפילו בכתב-העת "מולד", שיצא במימון מפא"י (כן, וגם ב"העולם הזה"), מפני נזקי פעולות התגמול. אפילו ב"מעריב", שחיבק בדרך כלל בחום את הבטחוניזם הבן-גוריוני, ביצבצו פה ושם קולות של פוליטיקאים שחלקו על מהלומות הכוח של בן-גוריון ומשה דיין, כפי שאירע סביב "מבצע כנרת", הפעולה רחבת ההיקף נגד מוצבי הסורים לחוף הכינרת בדצמבר 1955. "כאן פועלים היצרים המבלבלים את החישוב הקר", צוטט השר מרדכי בנטוב בעמוד הראשון של "מעריב". "לא תמיד יודעים החיילים והקצינים לשמור על פרופורציה נכונה של תגובה".
בשנות ה-50 היתה זו ביקורת לאחר מעשה, אבל לפני 30 שנה, ערב מלחמת לבנון הראשונה, התריעו עיתונאים בכירים על הסיכונים הכרוכים במהלכים צבאיים שבושלו בחדרי חדרים. שר הביטחון אריאל שרון קידם אז את תוכנית "אורנים הגדולה", שכללה כיבוש נרחב וחבירה לכוחות הנוצריים. הוא חלם על עיצוב מחדש של מפת המזרח התיכון, אבל לא מעטים מאלה שהכירו את הנוף האנושי הלבנוני ידעו מראש עד כמה ההישענות על הפלנגות הנוצריות היתה מופרכת מלכתחילה. אלה שיתפו בדאגותיהם את הכתבים, שהשתכנעו בצורך לטפטף את המסר לציבור.
לא היה מדובר בכותרות ראשיות. מחמת הצנזורה הצבאית נחבא צליל פעמוני האזהרה בין השורות. כך היה בשיר "תפילה" שפירסם איתן הבר ב"ידיעות אחרונות" בפברואר 1982. וכך כתב הבר: "אלוקים, עשה עימנו צדקה/ וחסד והושיענו/ אל תחדל מסופות/ הרעמים ומממטרות/ העוז/ מעננים הנמוכים/ מסערות השלג/ מנחלי הבוץ/ אל תחדל אף לרגע/ בשל כך אולי לא/ תהיה עוד בצורת/ מפלס המים/ במדינת ישראל/ יעלה/ וכמה מאות בחורים/ צעירים יהיו חבים/ לך את חייהם". זה היה אמנם שיר בעמוד פנימי, אבל לפחות כמה מהקוראים הבינו את המסר. ב"מעריב" רמז יעקב ארז בדרכים שונות על התוכניות הנרקמות בלשכת שרון, וכך נעשה גם בכמה עיתונים אחרים.
גם אז הואשמו עיתונאים בחילול קודש הקודשים של הביטחון, אבל הם סברו, וגם צדקו, כי כוונתו הנסתרת של שרון אינה רק להרחיק את הקטיושות מן הגבול, אלא לממש פנטזיה על יצירת לבנון חדשה – וזו תסתיים ברע. אולי היתה זו אישיותו של אריק שרון שמשכה אש, או שמא היו אלה לקחי מלחמת יום הכיפורים, ששיחררו את הכתבים הצבאיים מחיבוקו של הממסד הצבאי. למען הדיוק, כאז כן עתה, אין חיה כזו "ממסד צבאי", כמו שלא קיים "ממסד פוליטי": יש הרבה תת-ממסדים, ועוד יותר אנשים עם דעות ותפיסות שונות, וחשוב שקולות שונים ומגוונים אלה לא יושתקו.
שר הביטחון אריאל שרון נואם על אודות מבצע שלום-הגליל בכנסת, 29.6.82 (צילום: סער ורדי, לע"מ)
לא רק יוני 1982, גם התאריך אוקטובר 1973 חייב להדהד היום באוזני כל מי שמבקש להשתיק את הדיון התקשורתי בנושא האיראני.
אין זה סוד צבאי שיש לפחות ארבע אפשרויות להתמודדות עם האיום האיראני: הגברת העיצומים הבינלאומיים על טהרן; המשך פעילות חשאית נגד ההתחמשות הגרעינית; תקיפת המתקנים על-ידי ארצות-הברית, בריטניה או נאט"ו; התקפה ישראלית. אם אכן הולכת ומתחזקת בלבם של נתניהו וברק האמונה היוקדת באופציה הרביעית דווקא, מותר לשאול אם הכל נלקח בחשבון, ומדוע הוסרו שלוש האחרות מסדר היום. לא רק מותר, רצוי. אפילו חיוני.
השאלות חייבות להישאל כדי שישראל לא תמצא עצמה שוב כבולה בקונספציה שמעוורת את עיני מקבלי ההחלטות מלראות חלקים שונים של פאזל המציאות. ב-1973 הובילה אותנו האמונה בכוחו של צה"ל, וביכולתם של בני האלים עם פלאפלים וחרבות על כתפיהם, לנווט את ענייני העולם יותר מכל אזרח – כמעט אל פי התהום.
אילו רק היתה התקשורת של ראשית שנות ה-70 מחטטת קצת יותר בנעשה בצה"ל; אילו הצנזורה היתה מאפשרת לפרסם את המידע שנראה לכל עין מהעבר הישראלי של תעלת סואץ; אילו העיתונים היו מנתחים ביתר רצינות את תביעותיו של סאדאת ואת איומיו. אבל היו אלה ימי ערב הבחירות, והממשלה ביקשה לשווק לציבור רגיעה ויציבות. על הכל שרתה הקונספציה שהמצרים לא יעזו לתקוף, והשיח כולו נעטף בהערכות יתר של היכולת הישראלית, בביטחון עצמי שהרקיע שחקים, בזלזול באויב.
אם למדנו משהו מאז, וגם ממלחמת לבנון הראשונה וגם מהשנייה, הרי זה שהתקשורת חייבת לשאול שאלות עכשיו, לפני ההחלטה, כדי שלא יצוצו אחר-כך, בחוכמה שלאחר מעשה. זאת, כדי לחסוך מפרופ' יחזקאל דרור להיקרא שוב להסביר לנו עד כמה פגום אצלנו תהליך קבלת ההחלטות, וכיצד לא נבדקו מראש היבטים רבים ואפילו לא נבחנו בכובד ראש אפשרויות פעולה אחרות.
האם מקבלי ההחלטות אינם שקועים עתה בקונספציה, הנובעת ממסגור הסוגיה האיראנית בהקשר של אירועי ערב מלחמת העולם השנייה? כאשר מרבים להשוות את אחמדינג'אד להיטלר, אולי מישהו מבקש להיות צ'רצ'יל? האם הטמעת הנושא האיראני בעולם אסוציאציות מסוג זה היא הדרך הנכונה לקבל החלטות שקולות?
הרי מדובר בסוד צבאי, מהסים אותנו מיד המבקרים. מזכירים לנו שישראל הצליחה להרוס את הכור העיראקי ב-1981 ואת המתקן הגרעיני הסורי ב-2007, על-פי מקורות זרים כמובן, רק בגלל שמירת הסודיות שקדמה לכך. אלא שהמשל אינו דומה כלל לנמשל: ההכנות הישראליות לאפשרות של פעולה צבאית נגד איראן חשופות לעיני העולם כבר יותר מעשור. נדמה שאין עיתון אחד בתבל שלא הסביר מדוע ישראל זקוקה לצוללות שקיבלה ורכשה מגרמניה; שיתרונם הגדול של מטוסי ה-F15I הוא בטווח הארוך שלהם; שבמטסי יום העצמאות מציג חיל האוויר את יכולת התדלוק באוויר של המטוסים שוב ושוב; שחיל האוויר התאמן בטורקיה, ברומניה ובסרדיניה.
אז מה הסוד הגדול שאסור לתקשורת לדווח עליו ולדון בו? שישראל שוקלת ברצינות – וגם נערכת – לאפשרות תקיפה של איראן? הרי אין מדובר בשאלות מודיעיניות וטקטיות. אין עוסקים במספר המטוסים שיתקפו, בסוגי החימוש ובזווית התקיפה ובכל יתר העניינים הטקטיים, שחייבים להישמר כמובן בסוד. מדובר במהלך אסטרטגי נרחב ומשמעותי, שעשוי, או עלול, להשפיע על פניה של ישראל לשנים רבות.
זה גם אינו סוד צבאי שפרסומים בתקשורת מעלים על סדר היום נושאים שנדחקים לשוליים בדיונים סגורים או במסמכים מסווגים. קצין מודיעין בכיר סיפר לי לפני שנים רבות על תחושת התסכול שליוותה אותו מאז גילה שכמה מ"הקברניטים" משקיעים זמן רב יותר בקריאת העיתונים מאשר בעיון בדו"חות המודיעין הכמוסים ביותר הנשלחים אליהם.
מותר, על כן, לשאול. חייבים לדבר. את ההחלטה יקבלו בממשלת ישראל, אבל רגע לפני שמניחים את האצבע על ההדק, ראוי שיובאו בפני המחליטים והציבור כל ההיבטים האפשריים. זהו בדיוק תפקידה של תקשורת.
והערה אחרונה: העובדה ש"ידיעות אחרונות" מנהל מלחמת חורמה נגד נתניהו, בעיקר מאז נסק "ישראל היום" בחשיפתו לציבור, מאפשרת לטעון כי העיתון נכנס למערכה זו בשל אינטרסים מובהקים. באותה מידה, אולי אפילו טיפה יותר, אפשר להטיל ספק בטיעוני "ישראל היום" נגד מי שמבקשים לדון בשאלה האיראנית. הרי שלדון אדלסון אינו רוצה להקשות על ידידו נתניהו במלחמתו למיגור הרשע ולזכות בתהילת עולם. עזבו, על כן, את העיסוק במניעים, המאפיל על הדיון המהותי. הניחו לעיתונות למלא את תפקידיה: לדווח, במגבלות הצנזורה, להעלות שאלות, לבחון את הנושא. ולא צריך להיות לשם כך דוקטור בפיזיקה גרעינית או בעל תואר שני בהיסטוריה צבאית. מספיק קצת שכל ישר.