תסמונת ה"בעד ונגד" כבר הפכה מזמן למגפה בתקשורת הישראלית. אי-אפשר כמעט למצוא טור, התבטאות או ראיון בלי תרופת-נגד מאזנת צמודה: ממדורי "בעד ונגד" קבועים ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", ועד להגשה הכפולה בתוכניות אקטואליה ברדיו ובטלוויזיה.
מתוך חשבון הפייסבוק של ynet (צילום מסך)
שורשי המגפה צומחים כמובן מהשאיפה הראויה והחשובה לקידום עיתונות הוגנת ופלורליסטית: טוב וראוי שכלי התקשורת יציגו תמונה עגולה של המציאות, יספקו ייצוג הולם לקולות ממגזרים שונים וייתנו במה לדעות מגוונות ככל האפשר. על החשיבות שבבקשת תגובה ממושאי הסיקור בכלל אין צורך להכביר מלים. אבל מה קורה כשהאיזון שנוצר הוא בין עמדות שבאחת מהן יש משום הסתה לגזענות ואף לאלימות ממש?
אובססיית האיזון מרחיבה את גבולות השיח כך שיכיל גם עמדות מסיתות שבעבר נחשבו בלתי לגיטימיות. ברגע שהגבולות משתנים, משתנה גם קו המאזניים, אותו מיינסטרים נחשק. כך, בצד אחד של המאזניים ניתן למצוא עמדות גזעניות ולפעמים גם הסתה לאלימות ממש, ובצד השני עמדות שהדבר היחיד שמשותף להן הוא, פשוט, שאינן כאלו. שני הצדדים שקולים זה לזה ונתפסים כלגיטימיים במידה שווה: הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי – כן או לא; השכרת דירות לערבים – בעד ונגד.
בדיונים האלה ובאחרים כמותם, שנפוצים כמעט בכל כלי התקשורת המרכזיים, נשכחת המחויבות לאתיקה העיתונאית הבסיסית שלפיה אין לפרסם דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות. התירוץ השכיח הוא היתלות בחובתה של העיתונות לשקף את דעת הקהל. מה לעשות, יגידו עורכי עמודי הדעות, אם חלקים רחבים בציבור אכן תומכים בעמדות אלו?
הפלורליזם שבכבודו מקפידים עורכים אלה הוא טכני ועקר. נכון, חשוב שעמדות כאלו והתומכים בהן ייחשפו ואין מקום להגביל את חופש הביטוי אלא במקרים קיצוניים של הסתה, כפי שקובע החוק. אבל ההקשר שבו מובאות העמדות הללו חשוב לא פחות. כאן נשכח תפקידה של התקשורת כמעצבת דעת קהל: מתכונת ה"בעד ונגד", שמעניקה לגיטימציה שווה לשתי העמדות, מעצבת מחדש את הנורמות המוסריות של החברה הישראלית.
שיאה של המגמה המסוכנת הזו נמצא ברשתות החברתיות. שם מסירים גופי החדשות את שרידי האתיקה שכובלים אותם בערוצים הרשמיים יותר לטובת תחרות חסרת מעצורים על אהדת קהל הגולשים. לא חסרות דוגמאות קשות להתנהלות הזו מצד כל כלי התקשורת המרכזיים. הדוגמה האחרונה שצדה את תשומת לבי היא הסטטוס הבא בעמוד הפייסבוק הרשמי של ynet: "צפו: ניצב-משנה מוריד סטירה למפגינה. מותר לו?" (16.5.11).
הסטטוס לווה בכותרת הידיעה: "סגן מפקד מרחב גליל סוטר לעו"ד ערבייה". המידע החדש שנוסף בכותרת (זו לא סתם מפגינה, אלא מפגינה ערבייה!), יחד עם ההזמנה הפורנוגרפית ממש לצפות באירוע (שימו לב לתגובה הראשונה מבין השתיים שמצוטטות בהמשך, והיא רחוקה מלהיות היחידה באותה רוח), מושכים גולשים מסוג מסוים ותגובות שנעות בין "זאת לא אשה, זאת ערבייה... איזה ביץ' סלאף מטורף... בחור לעניין" ובין: "למה לא הוריד לה את הראש?! זה פחות כואב :)".
למרבה האירוניה, הגולשים עוזרים לעורכי ynet לרחוץ בניקיון כפיים ולהתנער מאחריות להסתה המשתוללת על קיר הפייסבוק של האתר: לא מעטים מביניהם מאשימים את ynet בשמאלנות ובבגידה (ואולי אלו הן שתי מלים נרדפות), בשל עצם הצבת השאלה ופרסום הווידיאו שבגללו האדון השוטר-הגבר-גבר עלול להסתבך.
תגובות כאלו ממחישות את האופן שבו מתעצבות נורמות מוסריות וחברה משנה את פניה: בשנות ה-80, מפלגה שתמכה בהפרדה בין ערבים ליהודים הוצאה מחוץ לחוק והתקשורת מיעטה לסקר את פעילותה. היום, בחסות התקשורת, הפרדה גזעית ואלימות משטרתית הופכות לעמדות לגיטימיות. מחר אלו עלולות להפוך לעמדות המרכזיות. התופעה הבעייתית אינה מוגבלת ל-ynet, אלא משותפת לכל כלי התקשורת שאימצו את נוהג ה"בעד ונגד". כך גם האחריות לחתור לפלורליזם מהותי ולהעמיק את מחויבות התקשורת לדמוקרטיה, שאינה פורמלית בלבד.
רלוקה גנאה היא רכזת התקשורת של שותפות-שאראקה – לקידום סיקור תקשורתי הוגן ביחס לערבים אזרחי ישראל