כתבי הצפון נעלבו עמוקות ממאמרו של ידידי, העיתונאי אבנר הופשטיין, שפורסם באתר "וואלה", ובו ביקר את יחסם המטריד, לטעמו, למשפחתו של סמל אורון שאול ז"ל. במשך כמה ימים שבהם הוגדר שאול כ"נעדר" נאלצה המשפחה להתמודד לא רק עם האי-ודאות הכרוכה במצב כזה, אלא גם עם תשומת לב תקשורתית שכמוה כנראה לא ידעה בעבר: שורה של כתבים וצלמים המתינה מחוץ לבית המשפחה במשך כמה ימים, תיעדה ככל יכולתה את ההתרחשויות והמתינה למוצא פיה של נציגת משפחת שאול, רחלי גזית.

נסיוני בשטח, שאולי קטן בהרבה מנסיונם של כמה מכתבי הצפון, לימד אותי שעצם נוכחותי מחוץ לבית עם גברדיית העיתונאים היתה כרוכה באי-נעימות גדולה עבור המשפחות, גם כאשר נהגנו בנימוס רב

במאמרו כתב הופשטיין כי לאחר שנציגי צה"ל הודיעו לבני המשפחה על כך שבנסיבות הקיימות הוחלט להגדיר את שאול כחלל שמקום קבורתו לא נודע, הכתבים נהגו בחוסר רגישות בכך שהמטירו על גזית שורה של שאלות חקרניות. "משפחה של חלל צה"ל אינה יאיר לפיד", כתב הופשטיין. "לתפוס אותם בסתירות או בחוסר בהירות זה לא הישג עיתונאי, ולדרוש מהם תשובות מוחלטות בשעה של בלבול, אבל ותדהמה זו לא עיתונות טובה וחקרנית, אלא קשקשת מיותרת במקרה הטוב, וחוסר טעם ורגישות במקרה הפחות טוב".

אלי לוי, כתב חדשות ערוץ 10, התרגז מהביקורת שהשמיע הופשטיין. "יושב כתב במזגן בתל-אביב ומעביר ביקורת על כתבים שמלווים את משפחת שאול כבר שמונה ימים ולילות בלי הפסקה, ובין לבין נשלחים לעוד הלוויות בגניגר, בהושעיה, בכפר-ורדים, בחדרה, בקיבוץ מירב, בקריית-טבעון, בחיפה ובקיבוץ גנוסר, רצים להפגנות של חנין זועבי, סופגים אבנים וקללות, יושבים שעות לראיין משפחות שכולות כדי להביא את סיפורי הנופלים", כתב לוי בעמוד הפייסבוק שלו.

נניח לרגע לכך ש"הכתב התל-אביבי" הוא תושב מזכרת-בתיה, שנמצאת בטווח ארבעים הקילומטרים מעזה, ושהוא אכן הבעלים החוקיים של מזגן בביתו ובמשרדיו באוניברסיטאות שבהן הוא מלמד, כמו גם בעליהם של כמה פרסים (בני-ברית, פראט, ולטר ועוד) שניתנו לו על עבודתו העיתונאית בתחקירים שביצע בשטח. במקום זה נתמקד בדפוס העבודה שעליו מגן לוי: עבודת הכתב המתרוצץ בין שורה של אירועים, או נאלץ להמתין מחוץ לביתה של משפחה בשעת מצוקתה הקשה ביותר.

סיטואציות נצלניות

מה ההישג העיתונאי הגלום בהמתנה מחוץ לביתה של משפחה עד שתקבל את ההודעה הטרגית והסופית זולת היכולת לתעד, ברגע ההודעה, את כאבה? האם הנוכחות הבלתי פוסקת הזו תרמה מידע שלא היה יכול להגיע לכלי התקשורת אם הכתבים היו שומרים על קשר טלפוני עם נציג המשפחה? הייתכן שהסיבה להשארת הצוותים במקום זמן ממושך כל-כך לא נבעה מהחשש שהמידע לא יגיע לידי הציבור (שהרי צה"ל הודיע לעיתונאים על ההחלטה לקבוע את מותו של שאול ז"ל), אלא מחשש שהמתחרים יביאו את ה"סקופ" לפניהם – תגובה מצולמת ראשונה של המשפחה האבלה?

הייתכן שהסיבה להחלטת כלי התקשורת להשאיר את הצוותים מחוץ לבית משפחת שאול נבעה מהחשש שהמתחרים יביאו את ה"סקופ" לפניהם – תגובה מצולמת ראשונה של המשפחה האבלה?

לשמחתי הרבה, בשנים האחרונות איני נאלצת עוד להשתתף בהמתנה המסויטת מחוץ לבתי משפחות שכולות, המתנה שבתחילת דרכי לא הירהרתי כלל במשמעותה המוסרית, אבל לימים נגעלתי ממשמעויותיה. נסיוני בשטח, שהוא אמנם קטן בהרבה מנסיונם של כמה  מכתבי הצפון, לימד אותי שעצם נוכחותי מחוץ לבית עם גברדיית העיתונאים היתה כרוכה באי-נעימות גדולה עבור המשפחות, גם כאשר נהגנו בנימוס רב. אמנם מעולם לא התבקשתי, למעט פעם אחת, להטריד משפחה מעבר לנוכחות בשטחה, אבל התחרות בין כלי התקשורת הובילה אותי להיות עדה לסיטואציות נצלניות מאין כמותן, שהדרך הבטוחה היחידה להימנע מהן היא פשוט לא להיות במקום.

כתבי הצפון, כך טוענים כתבים נוספים שביקרו את מאמרו של הופשטיין, הקפידו שלא לחצות את הגבול הדמיוני שמתחו בין נוכחות בשטח להטרדה, כפי שכתב רובי המרשלג, כתב ערוץ 1: "אני רואה לנכון לציין את האיפוק, הסבלנות ושיתוף הפעולה יוצאי הדופן של כתבי הצפון. אני בטוח שבמקרה דומה במקום אחר בארץ, כבר היה נכנס כתב שמתחזה לחבר של החלל לבית המשפחה ומקליט בעורמה ובסתר את בני המשפחה. הבגרות שלנו ושיתוף הפעולה אינם מובנים מאליהם, ובהם חוזקנו. רק שתדעו שבני משפחת שאול מודעים לעניין ומכנים אותנו 'אצילים'".

גם אם המרשלג מתאר את התנהלותם של הכתבים נאמנה, הוא אינו מערער על טיב המשימה המפוקפקת שהתבקשו לבצע. את הקו האדום הוא מותח רק סביב האזור הנפשע ממש: הקלטה נסתרת וניצול ביודעין של משפחה בכאבה (התנהגות שאכן התרחשה במציאות בעבר, אגב – באזור הצפון דווקא).

נציגת משפחת החייל אורון שאול עונה לשאלות עיתונאים לאחר שצה"ל הכריז עליו כנעדר (צילום מסך)

המרשלג, לוי ועמיתיהם גם זכו לתשבחות מאדם בשם משה נמימי, המציג עצמו כאיש קשר של המשפחה. "לא מיותר לציין כי המסרים אותם בחרנו להוציא לתקשורת היו המסרים שלדעתנו משרתים את המשפחה לאור האסון הנורא שפקד אותנו ולאור המצב הקשה בו נתונה המשפחה", כתב נמימי, שהקפיד לציין את שעות ההמתנה המפרכות בשמש שהיו מנת חלקם של הכתבים.

כבר הבנו שתפקידם של הכתבים בעת הקשה הזו הוא לא להציף את המשפחה בשאלות טורדניות, אבל לפי נמימי, לעיתונאים מגיע צל"ש על כך שהלכו לקצה השני של הסקאלה ושימשו רמקול חלול למצוקתה של המשפחה. ראוי לשאול גם על כך, האם זהו תפקידם של עיתונאים?

קשה לסלול את דרך המלך לסיקור בנסיבות קשות כאלה, אבל אין מדובר במשימה בלתי אפשרית. מערכות תקשורת שבעבר שלחו כתבים להתפרץ להלוויות שבהן המשפחות ביקשו שלא יהיה סיקור שינו ממנהגן וקבעו שללא היתר מהמשפחה, לא תסוקר הלוויה. מערכות יכולות לקבוע כללי התנהגות גם לצדדים הנוספים של סיקור משפחה באבלה, אבל ראשית עליהן להודות על האמת ולהנחיל אותה גם לכתבים: כשזה מגיע לשכול – אין שום ערך עיתונאי אמיתי בחיזור על פתחיה של משפחה שכולה.