(צילום: ויוויד בריז, cc-by-nc-nd)
התיקון לחוק איסור לשון הרע עבר בכנסת בקריאה ראשונה. האם אפשר לעצור את הרכבת הזו? לדעתי, על העיתונאים להניח על השולחן הצעה טובה ומספקת יותר מזו שיצאה מבית-מדרשם של כמה חברי-כנסת.
חוק איסור לשון הרע הוא חוק חשוב. הוצאת דיבתו של אדם רעה עלולה לפגוע בו פגיעה אנושה. אנשים איבדו את משפחתם ואת פרנסתם ובריאותם נפגעה בשל פרסומים מוטעים וחסרי אחריות עד כדי לשון הרע. הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה הזו הוא ערטילאי, וקשה להוכחה ולכימות. לכן האפשרות לפסוק לנפגע פיצוי בלי לחייב אותו "להוכיח" את נזקו ראויה והכרחית. 300 אלף שקל הם סכום סביר כשמתייחסים לעוצמתה של תחושת הפגיעה ומתעלמים ממצבם הכלכלי של רוב אמצעי התקשורת. במקרים קשים וחמורים של הוצאת דיבה, ספק אם יש סכום שיכול להשיב את המצב לקדמותו.
אלמלא היתה ההצעה לתקן את חוק לשון הרע באה על רקע של מסע השתקה אנטי-דמוקרטי מטעם ממשלת ישראל והכנסת הקיצונית ששולטת בה, ולא היתה באה להדוף ביקורת ציבורית מאישי ציבור אלא להגן על יתר אזרחי המדינה, אפשר היה לחשוב שהיא ראויה.
אין ויכוח על כך שבמהלך השנים ובשל השינויים הדרמטיים שהעיתונות עברה, הצורך בשמירה על כללי האתיקה העיתונאית הפך להיות בעיה, ולא מעט אזרחים נחשפו לפרסומים לא הגונים על לא עוול בכפם. התקשורת הישראלית עברה תהליכים רעים, שגרמו בין היתר לכך שגורמים לא ראויים ולא רצויים הפכו להיות בוחשים מרכזיים בה.
גם העוסקים בתקשורת כמו מתעלמים מתהליכים דרמטיים המתרחשים סביבם. בתחושה שעדיף שלא להעיר את הדובים משנתם, הם מצאו עצמם מתפקדים במערכת מושגים אתיים של המאה הקודמת מול תקשורת שונה לחלוטין בעידן הנוכחי.
בעניין הזה, אין דין האזרח מן השורה כדין איש הציבור. נבחר ציבור צריך להיות נתון לביקורת מתמדת, ללא כל רתיעה או חשש מצד התקשורת והאנשים שבאים איתו במגע. אל לו להלך עליהם אימים בתביעה של מאות אלפי שקלים. בכל מה שקשור לנבחרי ציבור, ממילא בדרך כלל השם, הפרסום והיוקרה הם העיקר, ולא הכסף.
ביקורת על נבחרי ציבור היא לב לבו של השיח הדמוקרטי. זהו תפקידה היסודי של העיתונות. התערבות בחופש העיתונות ובחופש הביטוי בהקשר זה היא בלתי ראויה. הגורם המתאים ביותר בעיני להסדיר את המותר והאסור ביחס לנבחרי ציבור הוא דווקא קהילת העיתונאים עצמה.
מושגי אתיקה ונקיון כפיים הם נשמת אפה של העבודה העיתונאית. המקצוע הזה, חרף מגרעותיו, ממשיך למשוך אליו אנשים מוכשרים, שאינם מוכשרים פחות משופטים לקבוע לעצמם את סטנדרט ההתנהלות. כמו פרופסיות רבות אחרות, ראוי שהעיתונאים עצמם הם שיסדירו את כללי האתיקה שלהם ויחזיקו מערכת לאכיפה פנימית שלהם.
זו המטרה שלשמה הוקמה מועצת העיתונות. אולם מועצת העיתונות נשענת כיום על כרעי תרנגולת. פעולתה אינה מוסדרת בחקיקה. החברות בה וולונטרית, וכל אחד מכלי התקשורת הגדולים יכול להלך עליה אימים באיום לבטל את חברותו. חיזוק מועצת העיתונות ישמור הן על העיתונאים והן על הציבור.
אני סבור שהמשקולת המאזנת של התיקון לחוק איסור לשון הרע צריכה להיות חסימה של נבחרי ציבור מלהגיש תביעת דיבה כלפי עיתונאים וכלי תקשורת שחברים במועצת העיתונות. אם בוצעה לדעתו של נבחר ציבור עבירה אתית, הוא יהיה רשאי לפנות לבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ולבקש את אחד הסעדים שעומדים לרשות בית-הדין – ביטול חברות במועצת העיתונות (וחשיפה עתידית לתביעות דיבה בבתי-המשפט), פרסום הבהרה, התנצלות או נזיפה.
דרכו של נבחר הציבור לתבוע פיצוי בבית-משפט תהיה חסומה, אלא אם בית-הדין לאתיקה יקבע אחרת ויאפשר לו להגיש תביעה. הסדר כזה ייצור לדעתי איזון ראוי בין חופש העיתונות וחופש הביטוי ובין שמם הטוב של נבחרי הציבור שלנו, ויחזק את העיתונות המקצועית ההגונה שקיימת במדינת ישראל.