קולות של דאגה מהולים במחאה עלו אתמול מן הבניין המרופט והמטולא של גלי-צה"ל ביפו לשמע ההודעה על מינויו של קצין חינוך ראשי לממלא-מקום זמני של מפקד גלי-צה"ל. יצחק טוניק, שכהונתו הופסקה בחטף על-ידי שר הביטחון, לא ימשיך לשבת על כיסא המפקד. גם לא אחד מעובדי התחנה הבכירים, כפי שהיה נהוג בעבר כאשר צריך היה למלא פערי זמן, לעתים ממושכים, בין מפקד למפקד.
מינויו של קצין חינוך ראשי, תא"ל אלי שרמייסטר, מצטייר כאיתות מצד לשכת שר הביטחון לעיתונאים ואנשי הרדיו הבכירים בתחנה. אולי אפילו פעולת תגמול נקמנית של לשכת השר, בעיקר לאחר מעורבותו הפעילה והמתוקשרת של רזי ברקאי בארגון כנס החירום של העיתונאים בשבוע שעבר בסינמטק. באותו כנס הוזכרה הדחת טוניק כאחד הביטויים של הבחישה המסוכנת של השלטון במוסדות התקשורת ונסיונות הפגיעה בחופש הביטוי. ברק, מן הסתם, לא אהב את מה ששמע.
קצין חינוך ראשי, תא"ל אלי שרמייסטר, אוגוסט 2011 (צילום: דוד ועקנין)
ממרומי לשכת משרד הביטחון ממשיך אהוד ברק להתבונן בחשדנות בגלי-צה"ל. הוא אינו היחיד שמתקשה לפעמים לעכל את הצירוף בין תחנת רדיו צבאית ובין ארגון תקשורת ציבורי, פופולרי, פתוח, שעוסק בכל נושא שבעולם. כזה שמאזיניו נחשפים לא פעם גם לביקורת על מערכת הביטחון והעומד בראשה. אלא שברק, בניגוד לאחרים, אינו רק משתאה נוכח האנומליה הישראלית הזו. הוא כבר ניסה בעבר לעסוק באילוף הסוררת ואפילו כמעט לחסלה – ונכשל.
כניסתו של אהוד ברק לתפקיד הרמטכ"ל, לפני 20 שנה, לוותה לא רק בהכרזה "כל מה שלא יורה, או עוזר ישירות לירות, יקוצץ", אלא גם באמירה העוקצנית שאת ההישגים של צה"ל "לא ימדדו על-פי שיעור ההאזנה לגלי-צה"ל". אלא שברק גילה לאחר זמן לא רב שהתחנה אינה עוד יחידה צבאית שניתן לסגור בהינף הוראת רמטכ"ל, גם לא של שר הביטחון. הוא הצטרף בכך לשורה של שרי ביטחון, ובהם שמעון פרס, עזר ויצמן, יצחק רבין ומשה ארנס, ורמטכ"לים כמשה לוי, שביקשו לחסל את התחנה או לקצץ את כנפיה באופן משמעותי.
לכל אלה התברר כי גלי-צה"ל נהנית מלובי רחב היקף, הכולל פוליטיקאים, אנשי ציבור ועיתונאים, כמו גם לתמיכה ואהדה נרחבים בציבור הרחב. כשניסו ברק וארנס להעביר את התחנה לרשות השידור, העלה סקר כי 82% מהציבור מתנגדים למהלך כזה, ושיעורי תמיכה גבוהים נמדדו גם בסקרים אחרים.
כשהבין ברק את המציאות הציבורית, שינה את טעמו: שנתיים אחר-כך כבר נתן את ברכתו להרחבת השידורים. "לך על זה", אמר למפקד התחנה משה שלונסקי כשזה הציע לו בשנת 1993 להקים את גלגלצ, כמתקפת מנע מוקדמת לקראת עידן תחנות הרדיו האזוריות-מסחריות. מאז ידעו יחסי ברק והתחנה עליות ומורדות.
במציאות התקשורתית הנוכחית סביר להניח שאהוד ברק אינו רוצה לחסל עוד את התחנה. הוא רק מנסה, כמו פוליטיקאי, לשלוח את ידיו לתוככי הנדל"ן התקשורתי הזה. לצמצם במידת מה את תחושת העצמאות שמלווה לא פעם את עובדי התחנה, להזכיר להם מי בעל הבית. אולי הוא מביט בקנאה בראש הממשלה, שיכול בהינף יד להשפיע על גורלו של ערוץ 10 ועל עתידה של הטלוויזיה החינוכית, וגם לבחוש במתרחש ברשות השידור.
שום טובה לא תצמח ממעורבות פעילה זו של ברק בתחנה הצבאית. גם לא בחיבור שהיא עשויה ליצור בין מהלכיו השנויים במחלוקת של נתניהו בערוצי השידור האחרים לבין גלי-צה"ל. התחנה, אף שהיא יצור חריג ומוזר במרחב התקשורתי בעולם הדמוקרטי, הצליחה עם השנים למצב את עצמה כשידור ציבורי במיטבו, שמצליח בדרך כלל להפיק איכות בלי לאבד את הפופולריות. אפילו המתקפה מימין על כמה משדריה לא הצליחה לפגום במעמדה של גלי-צה"ל, שבה הצירוף בין אנשי תקשורת ותיקים לחיילים צעירים יצר תמהיל בין-דורי מרתק ומקצועי.
לא צריך להתרגש יתר על המידה מן המהלך העכשווי של ברק. גלי-צה"ל הוכיחה עד עתה כי היא חזקה מכל מי שקמו עליה. מינוי ממלא-המקום הוא לכל היותר עקיצה קטנה לרזי ברקאי ועמיתיו. כי בסופו של דבר, כאשר ייכנס המפקד הקבוע הבא ללשכתו במרומי התחנה, תדבק בו מן הסתם רוח גלי-צה"ל, שעיקרה עבודה מקצועית, לפעמים עם טיפה של מרדנות, שאינה מזיקה לשום ארגון תקשורת במדינה דמוקרטית.
ובכל זאת, כדאי שאהוד ברק, וגם האיש שמונה עכשיו לממלא-מקום המפקד, יזכרו את דבריו של תא"ל שאול גבעולי, שנפרד מגלי-צה"ל בתום כהונתו כקצין חינוך ראשי בשנות ה-70 באמירה מדויקת: "הייתי שותף בהצלחה שלכם. השותפות שלי היתה בכך שלא הפרעתי לכם לעשות את העבודה הטובה שעשיתם".