בכנס החירום של העיתונאים בסינמטק בתל-אביב התברר לי שלפני כמה שנים טובות פגעתי, שלא בטובתו ושלא בטובתי, בנער בגיל בית-ספר תיכון, תל-אביבי תמים בן 16. לנער ההוא קוראים יאיר לפיד, וכשעלה לנאום בכנס, הסביר שהוא אינו מרגיש שייך למחאת העיתונאים כי כינוסים כאלה, מחאות כאלה, הפגנות כאלה, היו לו לטראומה כשמאותו מודל (כנס מחאה) הוא נפגע כשהיה בן 16, כשזה הופנה כלפי אביו טומי (ז"ל) שהיה אז מנכ"ל רשות השידור.
הייתי באותה הפגנה עם הרבה להט, נחישות ואמונה בצדקתה. יותר מזה, הגם שלא אוכל להוכיח, אני הייתי מי שהעלה את הרעיון להפגין נגד לפיד באסיפת חירום של העובדים העיתונאים של הרדיו והטלוויזיה שהתקיימה כמה ימים לפני כן. רעיון (כך התברר לי היום) שעשה שמות בנפשו של הנער יאיר ונצרב כזיכרון טראומטי.
יאיר לפיד (מימין), אשתו ליהיא לפיד ועורך "הארץ" אלוף בן ב"כנס חירום למען תקשורת חופשית" ביום ראשון בסינמטק בתל-אביב (צילום: מתניה טאוסיג)
אני מבקש לנסות להקל על יאיר לפיד, באמת ובתמים. לנסות להסביר לו, ואולי גם בעזרת נסיונו ובגרותו, ישתחרר מהתחושה הרעה הזו. אני בטוח שלהבדיל מהנער בן ה-16, הוא יודע היום שגם האבא שלו, האבא שלי ואבא בכלל, אינו מושלם.
לפני שאפרט אני חייב להדגיש: טומי לפיד בעיני היה אחד העיתונאים המרתקים, הנשכנים, התרבותיים, החכמים והאינטליגנטיים שפגשתי במהלך השנים. טומי לפיד היה איש מקצוע בכל רמ"ח אבריו, עם להט עצום ואנרגיות שאין להן סוף. אני יודע שבינו לביני היו יחסים אישיים על הגבול הדק של אהבה-שנאה, מהולים בהערכה עצומה לפחות מהצד שלי.
מינויו של טומי לפיד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לא היה נטול מעורבות פוליטית של מי שהיה אז ראש הממשלה, מנחם בגין ז"ל. לפיד עורר הרבה תקוות במסדרונות השלטון אז. ייאמר כאן שבגין דאג להקפיד שמינוי מי שהיה "ספק הסחורה" מבחינתו יהיה גם ראוי מבחינה מקצועית, ובמקרה של לפיד הוא לא טעה.
טומי לפיד הגיע לרשות השידור מלא אנרגיות של "מטאטא חדש", אך לוקה בהכללות שלצערי לא נרפאנו מהן עד היום. הוא ראה את הצללים וייחס להם נפח של הרים. כולם היו שם מבחינתו שמאלנים, אנטי-ציונים, עוכרי ישראל שכל מטרתם להרוס ולהחריב. כשפגש אותי במסדרון הטלוויזיה במקרה אמר לי: "אני כאן כדי ללמד אותך ציונות. ואתה תלמד!". במפגש אקראי אחר אמר לי: "אם נשלח אותך לעשות כתבה על קומביינים בקציר בשדות העמק, גם אז אתה תחזור עם כתבה פוליטית" (הומור שכזה...).
יוסף (טומי) לפיד בעת שהיה עיתונאי ב"מעריב" (צילום: לע"מ)
בהזדמנות אחרת הפטיר לעברי בלי שנתן לי הזדמנות לענות: "אין לי בעיה אתכם שם בשלום-עכשיו, כי אני חושב שאתם ציונים". המנכ"ל שלי, שאמור לתת לי הגנה וגיבוי, זה ששולח אותי לעבודתי העיתונאית (בין היתר לסקר את הפגנות שלום-עכשיו), מסתכל לי בעיניים ולועג לי וחמור מכך, מערער בהבל פיו על אחד המרכיבים הכי בסיסיים בהוויה שלי כישראלי: כופר בתודעת הציונות שלי. הוא ילמד אותי, הוא יחזיר אותי למוטב, יישר את העקימות... לא הייתי היחיד. הוא "טיפל" בדרכו בעוד רבים וטובים שם כמו פיל בחנות חרסינה. הוא דחק אנשי מקצוע מעולים לפינה שהמוצא היחיד ממנה היתה המחאה.
לא לקח לטומי לפיד יובלות כדי להכיר אותנו וכדי להתפרק מההכללות שהביא איתו. כשקלט שמה שראה מבחוץ (משם) אינו בתוקף במציאות (כאן), חזר לעצמו ובגדול. יום אחד מצאתי עצמי עורך משנה של טומי לפיד שמחוסר ברירה, התיישב על הכיסא של עורך "מבט". אחרי ישיבת הבוקר, כשכולם התפזרו למשימותיהם, קרא לי לצד ובשקט עם חיוך שובה לב, אמר לי: "תעשה לי טובה, תעזור לי. בחיים לא ערכתי מהדורת חדשות בטלוויזיה".
אחר הצהריים נפלה הפצצה החדשותית של אותו היום. שר הביטחון (אריק שרון, אחרי מלחמת לבנון הראשונה) התקבל בצעקות מחאה ובקריאות "רוצח" על-ידי משפחות שכולות שבאו לאזכרה המסורתית באנדרטת הצנחנים ליד תל-נוף. סומק כבש את לחייו של טומי ובעיניים יורות ברקים אמר לי, עורך המשנה שלו: "אני פותח עם זה את המהדורה!". חייכתי אליו ואמרתי לו: "היי טומי, תיזהר! המנכ"ל יקרא לך בבוקר, ינזוף בך ויעניש אותך... הלכה לך הקריירה...". אגב, עוד באותו הלילה אחרי השידור של מבט החלה מהומת אלוהים...
כשיצאתי אל הצינה הירושלמית אחרי שידור "מבט" בניצוחו של טומי לפיד בחדר הבקרה, נפל לי האסימון. הבנתי שטעיתי. לפיד הוא עיתונאי שיכול לעשות לכולנו בית-ספר.
את טומי לפיד העיפו מרשות השידור בתככים מלאי כיעור. בדיעבד אני יודע שאם היה מתמנה לעוד קדנציה, השידור הציבורי של מדינת ישראל לא רק שהיה נראה אחרת היום, גם שום ערוץ מסחרי בעולם לא היה מסוגל לנצח אותו. אין שום תוכנית ריאליטי שהיתה מחניקה ורומסת אותו.
לסיום אני ממליץ ליאיר לפיד להעביר את הסיבות להיעלבות שלו למועד אחר. לא למועד ההפגנה שלנו, אלא ליום שבו החזיר אבא שלו, טומי, את המכונית והנהג לאלה שנתנו לו אותם.