ליד מגדל המוזיאון בתל-אביב, בואכה בית-המשפט המחוזי, טרח מישהו להוריד לחצי התורן שלושה דגלי ישראל בעקבות הידיעות על הירצחם של שלושת החטופים. אני תוהה אם בעוברי לידם אני צריך להרכין ראשי ולעמוד דקה דומייה, אחרת איחשב בוגד. אני תוהה אם אני יכול להמשיך להחשיב עצמי ישראלי אם לא לקחתי חלק בתפילות ההמוניות שאורגנו במהלך שלושת השבועות האחרונים, ואם לא עלי דווח בכותרות העיתונים, לא בשלב של "עם ישראל מתפלל" ולא בשלב של "המדינה כולה בוכה".
אומרים שהתקשורת בעידן הרשתות החברתיות איבדה את יכולת השליטה שלה במנעד הרגשי של הציבור הישראלי. פרשת החטופים מוכיחה ההפך. העיתונים מתחרים זה בזה כבר שבועות מי יקדיש יותר עמודים לכתיבה על רגשות ואל רגשות, להתלהמות פסיכוטית במסווה של חדשות. אי-אפשר בכלל להאזין לרדיו ולטלוויזיה, שהופכים את האירוע הבטחוני החמור שאירע כאן לטלנובלה מקאברית הזויה. ועדכונים שוטפים באינטרנט – על מה בדיוק? אני שואל את עצמי איזה עדכון אקטואליה היה חשוב לי לקבל אונליין, שחשיבותו היא כזו שלא אוכל להמשיך את שגרת יומי בלעדיו.
אז ברחתי לרשתות החברתיות. אבל מעשה שטן, הפייסבוק, הטוויטר ואפילו קבוצות הווטסאפ מלאים בענייני החטופים. רק בענייני החטופים. בקבוצת ההורים בווטסאפ, שבימים רגילים עולות בה שאלות על שיעורי העשרה, הסעות ואיסופים מבית-הספר וחזרות להצגת הורים לסוף השנה, פירסמה אחת האמהות את הידיעה על הירצחם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, עוד לפני שזו אושרה לפרסום על-ידי הצנזורה. הורה אחר העלה את הקלטת השיחה למוקד המשטרתי והתפתח דיון ער אם להסביר לילדים שבמקרה חירום צריך להתקשר למשטרה או להורים.
תפילה המונית למען הנערים החטופים, הכותל המערבי בירושלים, 25.6.14 (צילום: יונתן זינדל)
בדרך כלל יש משהו מקומם בהפניית אצבע מאשימה אוטומטית כלפי כלי התקשורת במצבים של פסיכוזה לאומית קיצונית. אבל הפעם אין מוצדקת מההאשמה הזו. במשך שלושה שבועות העיתונות מפמפמת את האירוע הזה – ומדובר באירוע בטחוני חמור, שלא יובן אחרת, אבל לא במלחמת פתע שהוכרזה עלינו ולא בנשק לא קונבנציונלי שהונחת על מרכזי האוכלוסייה – ומשווה לו נופך של תוכנית ריאליטי. בעשותה כך היא מתערטלת באופן מוחלט מחובתה המקצועית לבקר את מהלכי השלטון. להפך – היא משמשת פלטפורמה שאין נוחה ממנה לחידוד המסרים שהשלטון מעוניין בהם ולהטמעתם בכל שכבות האוכלוסייה. קשה עד בלתי אפשרי להימנע ממכונת שטיפת המוח הפועלת בשם אג'נדה פוליטית.
והנה, מתברר כעת ששלושת הנערים נרצחו כבר ביממה הראשונה לאחר חטיפתם, ומתברר עומק המחדל הצבאי והבטחוני. אם יש ולו אפשרות קלושה שממשלת ישראל ידעה על כך, או העריכה כך, אך העדיפה ליצור מציאות אחרת מתוך אינטרסים פוליטיים, תוך שימוש ציני הן במשפחות החטופים והן בציבור הישראלי כולו – אין דרך להצדיק את מחדלה של התקשורת. כלבי השמירה הוכיחו שהם אינם יותר מפודלים קטנים וצייתניים, הנוהרים כעדר לשרת בעיוורון ובהתלהבות את רצון השלטון. והכל, תוך רידוד שיח-המציאות וטלנובליזציה של אירועים אקטואליים, בחזרה אל היצרים הקמאיים הפרימיטיביים ביותר: אנחנו והם. טובים ורעים. דם יהודי. נקמת ילד קטן.
בזמן שהזלתם דמעות, מנגנוני הביטחון והצבא קיבלו בדממה דקה את התקציב העודף שדרשו. בזמן שהתפללתם, הפכה לאקסיומה העמדה שלפיה התשובה הראויה לפיגוע טרור היא הקמת עוד מאחז או התנחלות. בזמן שישבתם מול ראש הממשלה שדיבר אליכם (ללא שאלות עיתונאים) דרך מרקעי הטלוויזיה, אישר בג"ץ את חזרתה של ישראל הרשמית לצעד החשוך של ענישה נדל"נית כלפי פלסטינים. בזמן ששימשתם יעד למניפולציות של השלטון, צעדה מדינת ישראל עוד כמה שלבים בדרך להפיכתה לתיאוקרטיה חשוכה.
אני תוהה אם מותר לכתוב את כל הדברים האלה, ולא להיסקל באבנים.