ביום ראשון השבוע (29.6.14), באולם אירועים בירושלים, התקיימה מסיבה. בית"ר ירושלים קיימה אירוע שהוגדר "מסיבת עיתונאים". לבמה עלו הבעלים אלי טביב, איש השיווק אבנר קופל, המאמן מנחם קורצקי וכמה שחקנים. כל אלה הציגו בפני העיתונאים את מרכולתם: בניית קבוצה חזקה מהיסוד, בקשה לסבלנות מהאוהדים, תרומת המועדון לקהילה, כמה תודות לספונסרים. העיתונאים הקשיבו בסבלנות והביטו בהשתאות בשחקנים שדיגמנו סט תלבושות מתוצרתם החדשה של הספונסרים.
לכל אחד מהעיתונאים היו כמה עניינים לברר. למשל, איך מתייחס הבעלים אלי טביב להרשעתו כמה ימים קודם לכן בתקיפת נער ובהעלמת ראיות? מה יקרה אם הרשעתו תוכר כעבירה שיש עימה קלון, ובעקבות כך לא יוכל לשמש הבעלים של בית"ר? האם גם העונה הקרובה תתנהל תוך הלנת שכר שיטתית? ולמה הקפטן אריאל הרוש לא הוזמן לאירוע הפתיחה? אלו רק כמה מהשאלות שדרשו תשובות דחופות.
אלי טביב במסיבת העיתונאים של בית"ר ירושלים (צילום מסך)
אלא שלמנהלי בית"ר היה סדר יום ברור, שהעיתונאים שלכבודם כונסה ה"מסיבה" לא היו חלק ממנו. עם תום נאומיהם הצפויים, הודיעו ראשי הקבוצה שהמסיבה נגמרה. מבחינתם, החמורים עשו את שלהם, החמורים יכולים ללכת.
רוב העיתונאים מחלו על העלבון. הם כבר רגילים ליחס מתנשא כזה. וואלה, one ו-ynet דיווחו על האירוע בידיעות מובלטות, בלי שמץ מחאה על שהפכו לדחלילים עם שופרות. באתר ערוץ הספורט לא היו מוכנים לעבור על האירוע לסדר, והציבו סדר יום משלהם: הם גימדו את הידיעה, נתנו לה את הכותרת "ואף מלה על ההרשעה", ציינו כי לעיתונאים לא הותר לשאול שאלות, והכתב מוטי פשכצקי אף העניק למארגנים "תעודת עניות".
רוב העיתונים, בעיקר בגלל המונדיאל, לא התפתו למחרת לייצר רייטינג מאירוע של קבוצה כמו בית"ר. ב"הארץ" פורסמה ידיעה זעירה וב"ישראל היום" נרשם דיווח קצרצר. ב"ידיעות אחרונות" בלעו את הצפרדע והקצו למסיבה כ-200 מלה – אם כי מיקמו את הידיעה במקום נידח. ב"מעריב" הקדישו לאירוע עמוד וחצי, שחלק ממנו כלל ביקורת נוקבת על התנהלות הקבוצה. הכתב מתי בן-חיים ציין כי מסיבת העיתונאים נראתה כמו תצוגת אופנה בחסות פומה, והוסיף שאם העונה תיראה כמו המסיבה – הקבוצה בצרות גדולות.
"אל תשאלו למה לא נשאלו שאלות", כתב בן-חיים, "כי כמו שמסיבת העיתונאים הזו היתה הזויה, כך בדיוק גם נקבע מראש שלא תהיה אפשרות לשאול. אתם תשמעו ותכתבו ותשדרו רק את מה שאנחנו רוצים להשמיע". ובכל זאת, בהמשך דיווח בן-חיים מה נאמר במסיבה, ובכך הוכיח שחרף הביקורת שלו – עולם כמנהגו נוהג.
כבר מזמן היה צריך להחזיר ל"מסיבות העיתונאים" את ההצדקה המקורית שלהן: אירוע שמזמן עיתונאים, נועד לעיתונאים, אמור להעניק שירות לעיתונאים – שמצדם יעניקו אותו לציבור. ידיעות שוטפות על התנהלות קבוצה או גוף כלשהו, צחצוחי אג'נדה ושלל "סקופים" ארוזים יכול להעניק כל דובר מתחיל בהודעה סטנדרטית לעיתונות.
ה"מסיבה" של בית"ר היתה הדגמה קלאסית של בעלים והנהלת קבוצה המאמינים שהעיתונאים עובדים עבורם והם כלי לשירותם. מסיבת עיתונאים אינה אירוע חדשותי שחובה לדווח עליו; היא מסגרת מוסכמת שבה נמסר מידע חדשותי באופן מאורגן, תוך מתן הזדמנות לשאלות, העמקה ועימות, גם אם לא תמיד לנוחותו של יוזם האירוע. אם מארגני המסיבה אינם ערוכים או אינם מעוניינים לענות על שאלות ספונטניות, מאתגרות, של המוזמנים למסיבה – העיתונאים – למעשה אין עיתונאים, בקושי לבלרים, ומכאן גם שאין מסיבה.
עיתונאים שיודעים מראש שלא יקבלו פתחון-פה צריכים להחרים מסיבה כזו. עיתונאים שמגלים שהמסיבה תמה לפני שניתנה להם הזדמנות להשתתף בה צריכים להימנע מלדווח עליה. ואם בכל זאת לדווח, אזי השירות היחיד המשמעותי שהם יכולים לתת הוא דיווח מלא על מה שבעלי העניין ביקשו למנוע מהם לדעת.
תקשורת שמכבדת את עצמה אינה מסכימה לשמש כלי תעמולה, לא לראש ממשלה ולא לעבריין מורשע שהוא בעלים של קבוצת כדורגל. לא מסיבת עיתונאים ערכה בית"ר ירושלים, אלא אירוע שיווקי-יחצני, שמטרתו לגרום לאוהדים לרכוש מנויים ולהצטייד במוצרים עם שם המותג. בשביל זה יש למועדון אתר אינטרנט ודף פייסבוק, או שפשוט יכניס יד לכיס וירכוש מודעות בכסף. מציאות שבה עיתונאים הפנימו בלי התנגדות את תפקידם כדוברים ומשווקים היא מציאות עקומה שיש לעקור.
אם עיתונאי הספורט היו מאוגדים, ואין הכוונה לגוף הנרפה והאימפוטנטי המתקרא "תא כתבי הספורט", הם היו יכולים לקבל החלטות מסוג זה, שיחייבו את כולם ויביסו את "אלמנט התחרות", שמזמן הפך לסמרטוט משומש. מדובר בשינוי כללי המשחק: אם לא נוכל לשאול שאלות, לא נדווח מלה מדף המסרים שהנפקתם ולא נטריח את עצמנו למסיבות-במעמד-צד-אחד שלכם.
ביום שגוף, אדם או קבוצה שמזמנים מסיבת עיתונאים ימצאו את עצמם מדברים ללמפה, או יגלו בדיעבד שהחגיגה המיובשת והמייבשת שלהם לא זכתה לשום אזכור בתקשורת – ביום הזה ייפול דבר ביחסים החולים שבין תקשורת הספורט (ולא רק היא) לגופים ולאנשים שהיא מסקרת. במקרה הכי גרוע, יתמוטט המוסד הרעוע והמכובס ממילא הנקרא "מסיבת עיתונאים". בשביל לתת דין-וחשבון הגון לציבור לא צריכים מסיבה. גם כוס מים תספיק.
המצליח לא מצליח
הפסד נוסף לצ'רלטון במאבקה נגד הפרת זכויות שידוריה מצד בעלי עסקים. הפעם נתבע בעל עסק לטוטו-לוטו מגבעת-אולגה ב-85 אלף שקל, לאחר שלטענת צ'רלטון הקרין בפני לקוחותיו משחקים מהליגה האנגלית בלי לשלם על כך. הנתבע טען כי שידורי המשחקים נועד לשימושו הפרטי בלבד ולא הוצגו בפני הלקוחות.
פיני זהבי (מימין) ואלי עזור, בעלי צ'רלטון (צילומים: משה שי וצילום מסך "גול")
כמו בתביעות קודמות של צ'רלטון שנדחו, גם הפעם היא לא הוכיחה כי רכשה את הזכויות בחו"ל והשקיעה בהן. כל שהציגה בפני בית-המשפט היו החלטות של המועצה לשידורי כבלים ולוויין משנת 2007, המראות לכאורה כי היא מחזיקה בזכויות הליגה האנגלית. אלא שהמסמכים לא היו רלבנטיים למועד שבו נתבע בעל העסק (2009).
בהחלטתה כתבה שופטת השלום בחדרה, קרן אניספלד: "לשם הוכחת זכות יוצרים בשידור המפר היה על התובעת להוכיח ברחל-בתך-הקטנה באיזה משדר מדובר, מה התוכן שהוקרן בו – ובענייננו, מה פרטי המשחק שהוקרן, מי היו הצדדים לו ואיזו היא הליגה בה התקיים. עוד היה עליה לבאר באיזה מערוציה שודר המשחק ולהציג לוח שידורים למועד הקובע, אשר יראה כי המשחק אכן הוקרן באותו יום בערוץ התובעת בשידור חי. דבר מכל אלה לא נעשה, מבלי שניתן לכך טעם והסבר. לא רק בתצהירי התובעת נפל חסר בעניין זה, אלא גם בקטע המתועד [צילום שביצע חוקר פרטי מטעם צ'רלטון], שכן איכותו ירודה ולא ניתן לזהות מתוך צפייה בו אם בכלל מדובר בערוץ של התובעת ואם עסקינן בשידור חי, אם לאו".
השופטת דחתה את התביעה ופסקה כי צ'רלטון תשלם לנתבע הוצאות בסך 12 אלף שקל.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il