פעם בכמה חודשים זה קורה, ולצערנו – לעתים תכופות יותר לאחרונה. התקשורת כולה מתגייסת, יום שידורים מיוחד נפתח, ועל הפרק גזר דין לנשיא, ראש ממשלה או שר שסרח. בישראל, כמו בישראל, מצאו את הדרך המביכה והמבזה ביותר לערוך את האירוע.

במדינות רבות הנוהל פשוט. המצלמה נכנסת לבית-המשפט, השופט קורא את גזר הדין וכולם הולכים הביתה מרוצים יותר או פחות. בישראל, כידוע, אסור הצילום בבית-המשפט. לכאורה נוהל יפה, מכובד ומרשים. יואילו נא נציגי התקשורת וימתינו, ובסוף האירוע ימסרו גרסה לציבור. הדר נוסח 1948.

אלא שמה שנראה מרשים בשנות קיומה הראשונות של המדינה הפך למביך עם המצאת האינטרנט והטלפונים הסלולריים. בפועל, במקום להמתין להקראה המסודרת של גזר הדין, נשלח איש הפקה צעיר וזריז לאולם השופט כשבידו טלפון או מחשב נייד. מלותיו של השופט מוקלדות במהרה לרשת, והיושבים באולפן, יונית, תמר, דני או אושרת, קוראים כל מלה כאילו ישבו באולם המשפט.

וכך פועלת לה תעשיית ישראבלוף מפוארת. השופט קורא באולם סגור, התקשורת בחוץ, וכל ישראלי יודעים כל מלה בזמן אמת. זוכרים את המחיקון ואחריו את האנטי-מחיקון? מתברר שההיסטוריה חוזרת על עצמה.

הגיע הזמן שמשרד המשפטים יעשה סוף לקרקס. או שקוראים גזר דין באולם סגור, עם מכשירים אלקטרוניים מופקדים במזכירות בית-המשפט, או שמקריאים בצורה מסודרת, מול מצלמות, במשפטים שבהם יש עניין משמעותי לציבור. בהחלטה פשוטה יכולה שרת המשפטים לקחת את עולם המשפט הישראלי שנות אור קדימה ולעשות סוף להתנהלות המוזרה של נוהל ההקראה ללא מצלמות.

מלמדים אותנו שהצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות. 66 שנה אחרי הקמת המדינה,  נדמה לי שהציבור הישראלי בשל לראות בעצמו את הצדק נעשה, ללא מתווכים וללא קומבינות. חי ובזמן אמת.

יעוז סבר הוא דובר עיריית רעננה