זאת האמת ההיסטורית, היו גם אסמים אחרים. העובדה שהכנסתי את המשפט הזה, שאני מכיר גם אסמים אחרים, נתנה להם [לפולנים] את תחושת הצדק המסוים לגבי חסידי אומות העולם"

(שבח וייס, שבילדותו הוחבא באסם, בעקבות ראיון שנתן כשגריר ישראל לטלוויזיה הפולנית על אודות מרקם היחסים עם היהודים לאחר חשיפת הטבח בידוובנה, 2001)

לא מה שחשבתי

פועלו הטלוויזיוני של חיים הכט עורר בי רתיעה מאז עלה מן הרדיו אל הטלוויזיה המסחרית. ברדיו נחסכו מן המאזין תנועות הידיים הדרמטיות – המצביעות, המוכיחות, המוקיעות. הטלוויזיה חושפת אותן ומשלבת בהן את קולו הדידקטי, המטיף, הנזפני. אריאנה מלמד הגדירה את הסגנון הזה "טלדמגוגיה".

הכט הוא דעתן ופעלתן, אבל פועלו הטלוויזיוני נראה כמסע תזזיתי של מיסיונר בין ילידים נבערים. מטיף מוסרני הפונה אל קהלו בגובה העיניים, בניסיון להפנט אותו באמצעי שכנוע פסקניים, מידע מעובד, דעה נחרצת והצעות תיקון פשטניות. כמי שמבוסס בשוקי המידע והידע ומעז להציע סרגלים מוסריים ואתיים, פיתחתי רתיעה מתעשיית הצדיקות ומהכתרת אישים בענפי האינסטלציה ובקטיגוריית עוברי האורח שהתנהגותם נבחנת בסצינה מבוימת ובמצלמה סמויה, בתארים מוסריים-מסחריים.

המחשבה שהתעשייה של הכט תוצג הפעם ביום השואה ותיגע בזוועות שעברו יהודי אירופה – ובמיוחד יהודי צפון-מזרח פולין, שאני בין צאצאיהם – עוררה בי חלחלה. אין מדובר כאן באינסטלטורים חמדנים ובזקנות תמימות. החשש מצפייה בחלוקת מגנטים של תו-תקן לצדיקים ונזיפה ברשעים במרחב הנפיץ הזה הסתמן כסיבה טובה להתנתק מן המכשיר.

טעיתי. "שני אסמים" של חיים הכט, העוסק בטבח שעשו ביהודים שכניהם הפולנים בעיירה ידוובנה, הוא סרט דוקומנטרי חשוב ומעורר מחשבה.

האסם עדיין בוער בו

ביום רביעי האחרון התקשר יצחק לוין, קול מן העבר, והזמין אותי לצפות בו מתראיין בערוץ הראשון, בכתבה על ההצגה "הכיתה שלנו", העוסקת בטבח שעשו פולנים בשכניהם היהודים בידוובנה, ובערוץ השני, שבו רואיין לסרטו של חיים הכט "שני אסמים". "פתאום כולם מתעניינים בסיפור שלי", אמר, מופתע.

לפני שנים אחדות פגשתי את יצחק לוין. הוא סיפר על ויזנה, העיירה השכנה לידוובנה, שבה נולד, ועל בית-הספר היהודי שבו למד. הוא סיפר על האסם הבוער בידוובנה שעדיין בוער בו, וסיפר איך ניצל ואיך שרד. לוין הוא האדם היחיד, האחרון, שמכיר את הורי מתקופת חייהם בוויזנה. הם היו מוריו.

השבוע צפיתי בלוין מספר את סיפורו בטלוויזיה ופתאום, במלוא גודלם ובחדות חותכת ניבטו אלי הורי מעל המסך, מתוך תצלום בן 79 שנה. לפחות מצד הקורבנות, "הכיתה שלנו" היתה הכיתה שלהם.

כל נרצח הכיר את רוצחו

ב-10 ביולי 1941, רגע אחרי שהרוסים נסוגו ממזרח פולין שבהחזקתם ורגע לפני שהגרמנים שטפו את האזור בדרכם מזרחה אל תוך רוסיה, קמו מחצית יושביה של העיירה ידוובנה, פולנים קתולים, וטבחו בתוך שעות אחדות בבני המחצית השנייה, פולנים יהודים. מאות רבות של גברים, נשים וילדים יהודים נרצחו על-ידי שכניהם זה מאות בשנים. כל רוצח הכיר את נרצחיו, כל נרצח הכיר את רוצחו. רבים מהם גדלו ביחד. שיחקו זה עם זה כילדים. הפורעים עברו מדלת לדלת חמושים במקלות וגרזינים, רוצצו, גררו, צדו את הנמלטים וכינסו את כולם באסם רווי בנזין, שאותו הבעירו בפרץ של שנאה אקסטטית.

יצחק לוין, יליד ויזנה, היה נער כבן 11 ביום ה-10 ביולי 1941, ביום הטבח. מזלו היה שאיחר לברוח לשם כפי שעשו כל הוויזנאים מפחד הגרמנים המתקרבים. כשהתקרב לידוובנה וראה את האסם הבוער, הבין שעליו לברוח גם משם. אחרי חודשי נדודים בחבורת ילדים שהתגודדו בשולי מחנות הצבא הגרמני, נמצא לו המלאך הגואל. "המשיח", הוא קורא לו. איכר פולני רגיל אחד, שנתן לו מקום אצלו באסם. "הוא סיכן לא רק את החיים שלו, אלא את כל המשפחה שלו, והחזיק אותנו שנתיים וחצי", מספר לוין בסרט.

שמואל, אבי, היה יליד ויזנה, ומשפחתו חיה באזור זה דורות. על אף שהיתה זו עיירת שדה אפרורית שמספר תושביה לא עלה על כמה אלפים, התעוררה בה בראשית המאה שעברה תסיסה רעיונית. אבי, כמתברר, היה בין מקימי בית-הספר היהודי. הוא גייס תורמים מבין סוחרי האזור, הביא את טובי המורים והקים מוסד שכמותו לא נראה אלא בערי המחוז הגדולות. בין המורות ששיכנע לבוא ללמד היתה עירונית אחת מביאליסטוק, שרה שמה, בוגרת גימנסיה "תרבות", שהכשירה מורים להנחיל בעברית צחה לימודי מורשת וציונות לילדים ובני נוער לקראת עלייתם לארץ ישראל. היא היתה אמי.

חבילה של תמונות מחזור

אבי הלך לעולמו כשהייתי בכיתה ג'. אמי מחקה את עברה וסירבה לדבר על מה שהשאירה מאחור. לאחר מותה מצאתי חבילת תמונות ישנות, ללא כיתוב מזהה, ובהן היא נראית בשנות נעוריה בביאליסטוק בין דיוקני חברות אלמוניות ומחזרים רגשנים.

בחבילה בלטה סדרת תצלומים כמעט זהים: תצלומי תלמידי בית-הספר היהודי בוויזנה, מחזור 1935, כיתה אחר כיתה. התלמידים מתחלפים מתמונה לתמונה, אבל אותם אנשי ההוראה וההנהלה מופיעים בכולן. אמי נראית בהן יושבת בתנוחה רשמית, אבי עומד מאחוריה. בתמונה ששודרה נראית הכיתה הצעירה: 14 ילדים שרק שלושה מהם שרדו. לצדה של אמי יושב התלמיד אפרים לוין, אחיו של יצחק.

מה ידעו? מתי ידעו?

כיתום ותיק אני עדיין מצר על כל הטוב שהורי לא זכו להתבשר בו. לא רק על שושלת צאצאיהם המתרחבת, אלא גם על שמחות היומיום. אך כיוון ששניהם לא היו בחיים בשנת 2001 – כשנשיא פולין קוושנייבסקי בא לידוובנה והתנצל על הטבח במקום שבו בער האסם ("עלינו להישיר מבט ולהודות: 'כך היה'") – עלתה בי השאלה אם הורי ידעו על הטבח. הרי הדברים קרו שם שלוש שנים אחרי שעזבו את פולין ועלו ארצה.

באותו טבח נרצחו מאות מבני ויזנה שבאו לידוובנה ברגל ובעגלות לחפש בה מקלט. ייתכן שכבר שמעו על גל האלימות הרצחני כלפי יהודי רדז'ילוב, שאירע שבועיים קודם לכן. לפי תיקי המסמכים שבידיו של פרופ' יאן טומאש גרוס, ההיסטוריון שחשף ב-2001 את הטבח בידוובנה, מעשי הרג המוני דומים התחוללו בעשרות כפרים בסביבה.

"כן, הוריך ידעו", אומר לי השבוע יצחק לוין. "אביך היה פעיל כאן בארגון יוצאי ויזנה ושמע על מה שקרה שם מפי ניצולים כבר ב-1952".

מה עוללה בשורת הטבח להורי, אין עוד דרך לדעת. אבל אני שואל את לוין לפחות את השאלה העיתונאית המתבקשת: למה לא נתנו לטבח פרסום ראוי מיד כשנשמעו העדויות הראשונות?

"כנראה לא לגמרי הבינו מה קרה שם", השיב. הם ידעו על ההרג, אבל לא ידעו מה היקפו, מיהם הרוצחים ומה בדיוק קרה. בתוך המספרים הנוראיים של הנרצחים והנעדרים, ובתוהו ובוהו הכללי ששרר אז באזור, קשה היה לראות את התמונה הכוללת. ההנחה היתה שאנשים נספו בגלל התערבות הגרמנים הנכנסים, או בעידודם.

הנחה שגויה, כמתברר. חצי שנה לפני ועידת ואנזה, כאשר אפילו הגרמנים לא שללו עדיין את זכותו של אדם לחיות למרות היותו יהודי, דמם של יהודים הותר בכפרים של מזרח פולין.

פולנים שיצאו צדיקים

ההקדמה הלא מחמיאה שהוקדשה כאן לחיים הכט באה להדגיש את חשיבות סרטו הנוכחי. הוא עשה קולנוע דוקומנטרי קלאסי בנסיונו להיות נאמן להיסטוריה ולאתיקה שנגזרת מכך. בימים שהעיתונות הכתובה נחלשת ולספרות העיון אין ביקושים, הקולנוע הדוקומנטרי הוא כלי חשוב להבאת פרשות היסטוריות אל הציבור הרחב ולביסוס מצע לדיון על משמעותן בסדר יומנו.

חיים הכט יוצר הסרט הוא חיים הכט שונה. הוא אמנם נוכח בזירה, אך אינו משתלט עליה. הוא מפנה את אור הזרקורים אל העדויות, אל העדים ואל ההוגים, ונותן לכולם מרחב ביטוי. אולי בגלל עוצמת המאורעות, התמתן סגנון ההגשה התזזיתי, הדיבור נעשה מדויק יותר ותנועות הידיים פחות מפריעות. הכט כמעט מניח למעשה הקולנועי לקלוח ולדבר בעד עצמו.

הכט היה יכול להציג את הטבח בידוובנה ובכפרים הסמוכים בגישה האינפורמטיבית השגרתית, כהשתלשלות אירועים מזעזעת העומדת בפני עצמה, ולתהות על סיבותיה. אבל הוא מעז והולך צעד נוסף קדימה ומול הפולנים הרוצחים, הבוזזים, המחללים, הוא מציג בהרחבה את הפולנים המצילים, שעשו את המעשה האנושי הנשגב ביותר, תוך סיכון קיצוני לעצמם ולמשפחותיהם.

גרסת האסם

כתלמידי בית-ספר למדנו שיש שואה ויש חסידי אומות העולם, אבל אלה ואלה הוצגו על צירים מקבילים, שלא נפגשו ולא הוצגו כמקשה אחת. הסרט "שני אסמים" מציג בהקשר זה כמה תובנות חשובות:

במקום שבו מתפרץ רוע אבסולוטי, מתגלה גם אלטרואיזם מוחלט – טוּב אנושי טהור, חד-צדדי, ללא עכבות וללא גבולות.

האמונה הדתית הקנאית ביותר יכולה להניע רוע מוחלט ובה במידה לשמש השראה לטוּב המוחלט.

המון עלול להיות נשא של רוע, אבל הטוּב הוא תמיד טוּב של יחידים.

האדם הוא יצור טורף. כאלה אנחנו וכך שרדנו. בחברה אנושית מפותחת אסור ליצור מצב שיאפשר ליצרים הפראיים לפרוץ החוצה.

פרופ' שבח וייס, לשעבר שגרירנו בפולין, שהעביר את שנות ילדותו עם משפחתו במסתור, באסם של אשה זרה אמיצה במידה לא נתפסת, אומר בסרט: "המעשה האנושי היה מעשה של יחידים, הכרעות יחיד שהיו כרוכות בסכנות מוות, בהתמודדות שלהם עם אלוהיהם האישי. הפולנים היו מאוד קתולים, מאוד דתיים, וזו הפרשנות האישית שלהם ל'לא תרצח'".

טוּב אי-אפשר לתרץ

אפשר למצוא סיבות טובות לרוע. 800 שנות חיים משותפים-מכורח בין יהודים לפולנים יצרו תיעוב ושנאה הדדיים. לעתים מוצנעת, לעתים מתפרצת. הפולנים קינאו ביהודים, חמדו את עושרם (היחסי) והושפלו מן הבוז המתנשא שהופנה כלפיהם. עדת ראייה קשישה הצביעה בגילוי לב על אותו בחור יהודי שהקפיד לעשות את צרכיו ליד הכנסייה שבמרכז העיירה. לטוּב אמיתי, הנה עוד תובנה, אין הסבר הגיוני. לרוע יש ויש.

"אין ניצולים יהודים בלי עזרה של לא יהודים", אומר בסרט ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר. "השכן הלא יהודי הוא המפתח להצלה או לאי-הצלה". ברור שמספר המצילים קטן לאין שיעור מזה של הטובחים. אני מקווה שחיים הכט לא יקבל תגובות של דורשי איזון למיניהם, כאלה שמודדים כמה דקות שידור קיבלו אלה וכמה האחרים. ואם יקבל, שידחה אותן על הסף.

הרושם הוא שהבחירה במרואיינים, העדים והמומחים, היא שהובילה לעיסוק האינטגרטיבי בטוב וברע. ייתכן כי האומץ לבחור בגישה הזאת נובע מסיפור חייהם וממזגם הטוב של מרואייניו העיקריים: שבח וייס, יהודה באואר, פרופ' יאן טומאש גרוס, שחשף את הפרשה וממשיך לחקור אותה ולחשוף ממצאים מטרידים על מעשי הרג המוני נוספים – וכמובן חברי יצחק לוין, שהאסמים בוערים בלבו.

שני מומחים המתבטאים בדרך מרשימה ומאירת עיניים נותרים בלתי מזוהים: האחד מקומי [תוספת: פרופ' יאן גרבובסקי היסטוריון מאוניברסיטת אוטאווה, קנדה] והאחרת ישראלית [תוספת: ד"ר חווי דרייפוס, ראש המרכז לחקר תולדות השואה בפולין]. זה המקום למחות על שסרט כה חשוב, המשודר בפריים-טיים במועד ידוע מראש, מוגש ללא שמות ותארים מזהים לדוברים בו. זאת רשלנות המבזה הן את המרואיינים והן את קהלם.

מהי גבורה

פסיכולוגים וחוקרי מדעי ההתנהגות עסוקים במחצית המאה האחרונה בנסיונות להבין מה גורם לאנשים רגילים לפעול בנסיבות מסוימות באופן שתוצאתו רוע קיצוני או אלטרואיזם לא מוסבר. הקולנוען הדוקומנטרי יואב שמיר ביקש לבדוק את היחס בין אלה לאלה. הוא יצא מניסוייהם הידועים של מילגרם (1961) וזימברדו (1971), והגיע בסרטו "10%" למסקנה שרק עשירית מכלל בני-האדם ניחנו באותן תכונות שיאפשרו להציל ללא חשבון את מי שחייו בסכנה. הפרופורציות בין אלה לאלה לא ממש חשובות. חשוב להבין שהן הרוע והן הטוב נמצאים בכל אדם ובכל קבוצה אנושית. כל השאר נתון לבחירה.

אני לוקח בתודה מסרטו של חיים הכט את משפט המפתח של שבח וייס, "יש גם אסמים אחרים". זהו אחד המשפטים שיכולים להתוות דרך גם עבורנו, בני הדור השני והשלישי לשואה. האסמים קיימים סביבנו ובתוכנו. השאלה אם נדע לעשות בהם שימוש נכון. האם נשרוף או נציל?

ברגע האחרון

אבי יצא לפלסטינה בסוף אותה שנה, 1935, כשאביו וכמה מאחיו ואחיותיו כבר התפזרו בארץ, בעיקר בקיבוצים, והנשארים המשיכו להגיע. ב-1938 חזר לביאליסטוק להביא את אמי משם. באוגוסט 1938 הורי נישאו בחיפזון ונפרדו פרידת-עולם מיקיריהם. הם באו לכאן בניירות הגירה רשמיים, במה שהתברר כרגע האחרון. רבבות רבות של יהודים בחרו או נאלצו להישאר בביאליסטוק, לומז'ה והעיירות הסמוכות, ולקוות לטוב.

הורי הגיעו לחיפה והשתקעו בה, אבי מצא עבודה בהסתדרות ונבחר למועצת הפועלים. רק כעבור עשור הצליחו להביא צאצא, גם זה ברגע האחרון. עם תום המלחמה התברר כי אמי איבדה את אביה, שתי אחיותיה, אחיה וכל ילדיהם. אמי המשיכה לחנך וללמד בבתי-ספר יסודיים עד פרישתה לגמלאות.

שבח וייס היה גיבור ילדותי בזכות חידוניו ב"דבר לילדים". בערך בכיתה ג' נסעתי בשני אוטובוסים לנווה-שאנן ובידי מעטפה ובה פתרון של הרגע האחרון לחידון השבועי, שאותה שילשלתי לתיבת הדואר הביתית שלו. היה כדאי. זו היתה הפעם היחידה ששמי הופיע ברשימת הפותרים.

באביב 2004 ביקרתי בוויזנה, ידוובנה, לומז'ה, ביאליסטוק. הדי חשיפת הטבח עדיין הקרינו על הביקור. אירח אותי שם עמית, עורך מהדורת ביאליסטוק של "גזטה ויבורצ'ה". הוא שידך ביני לבין היסטוריון מקומי שעסק בחקר הקהילה יהודית, וזה ליווה אותי במסע. רבים מאנשי האינטליגנציה העירונית שפגשתי הביעו צער כן על מה שקרה וביטאו תחושות החמצה על שפולין התרוקנה כמעט מיהודיה.

תוך כתיבת הדברים בחנתי את סדרת התמונות שצילמתי בימי המסע. בדרך כלל איני מתנזר מצילום-עצמי בנסיבות מיוחדות. אבל במקרה זה, לתדהמתי, באף אחד מכל מאות הפריימים אינני מופיע כלל. ההימנעות הלא-מודעת מלהצטלם במחוז שבו נטועים שורשי דורשת הסבר, ואני מבטיח לתבוע אותו מעצמי.