פרסי הפוליצר שיוענקו בחודש הבא לעיתונאי ה"וושינגטון פוסט" וה"גרדיאן", שהביאו לידיעת הרבים את הדלפותיו של אדוארד סנודן על מימדי המעקב החשאי אחר אזרחים שמנהלת הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב, אינם הראשונים; הם היוקרתיים ביותר אך קדמו להם מספר פרסים, חשובים בפני עצמם, שקיבלו עיתונאים וכלי תקשורת – בסדרה של אותות הוקרה המעידים על המהירות המפתיעה שבה הציבור הנאור הכיר בחשיבותם העצומה של גילויים עיתונאיים אלה ובתרומתם לחברה.
לפני ההכרזה של ועדת פרסי הפוליצר לשנת 2014 על הענקת פרס העיתונות ל"וושינגטון פוסט" ול"גרדיאן", זכו סנודן עצמו והמתעדת לורה פויטרס, בפרס רידנהאואר על דיווח מהימן. הפרס נושא את שמו של רונלד רידנהאואר, לוחם במלחמת וייטנאם, שחשף בזמנו את הטבח במאי לאי – רצח המוני שביצעו חיילים אמריקאיים באזרחי צפון וייטנאם. הטבח היה לאחת מנקודות המפנה שהובילו בסופו של דבר לנסיגת ארה"ב מארץ זו. פויטרס נמנתה גם עם ארבעת העיתונאים שהסתמכו על הדלפות סנודן והוענק להם פרס פולק לדיווח בתחום הביטחון הלאומי בארה"ב (לצדה זכו בו גלן גרינוולד, יואן מקאסקיל מה"גרדיאן" וברטון גלמן מה"וושינגטון פוסט"). וכאילו לא די בכך הוכתר ה"גרדיאן" כעיתון השנה בבריטניה על פרסום מסמכיו של סנודן.
היוצרת התיעודית לורה פויטרס, 2010 (צילום: קריס קרוג, רשיון cc-by-sa)
זו אכן משמעותה העיקרית של הענקת הפרסים: הגיבוי שנותן הפלח הנאור של החברה לאנשי תקשורת שהתנהלותם המקצועית מקוממת עליהם את הממסד השלטוני ואת החלק השמרני, הרחב, של הציבור שבקרבו הם פועלים. בהכריזה על הענקת פרס רידנהאואר לסנודן ולפויטרס, אמרה דניאל בריאן בשם ועדת הפרס: "אנחנו ערים לכך שהחלטתנו מכניסה אותנו לזירה שנויה במחלוקת ושנסיבות ההדלפות של סנודן אינן נהירות במלואן. עם זאת, אין ספק כי ההדלפות חשפו מעקב שלטוני נרחב אחר האזרחים – חשיפה שהיתה לה השפעה עצומה על דעת הקהל ועל התנהלות השלטונות".
בריאן כיוונה לכך שחלקים רחבים בציבור האמריקאי – קל וחומר השלטונות ובמיוחד הממסד הבטחוני - רואים בוגדים בסנודן ובמי שמסייעים לו להפיץ את המסמכים הסודיים שברשותו. סנודן מצא מקלט ברוסיה ופויטרס שוהה בגרמניה. שניהם נמנעים מלדרוך על אדמת ארצות הברית ביודעם כי צפויים להם תלאות משפטיות והוקעה חברתית (פויטרס) ושנות מאסר ארוכות (סנודן). הענקת פרס רידנהאואר לשני החשודים המרכזיים היא מעין התרסה נגד התפיסה השלטת בממסד ובציבור הרחב. באופן מתון יותר זו גם משמעותה של הענקת פרס פוליצר לעיתונאים שהסתמכו על הדלפותיו של סנודן.
גלן גרינוולד, חושף מסמכי סנודן, בעת שעבד ב"גרדיאן". ברזיל, אוגוסט 2013 (צילום: ליה דה פאולה, סוכנות סנאדו, רשיון cc-by-nc)
ועדת פרס פוליצר טרחה להדגיש בנימוקיה כי חשיפותיהם של חתני הפרס עוררו דיון חשוב על היחסים בין הממשל לציבור בסוגיות של ביטחון לאומי. עוד קבעה כי דיווחיו של ה"וושינגטון פוסט" בסוגיה זו סייעו לציבור להבין איך ההדלפות של סנודן תואמות את המשמעות הרחבה של הביטחון הלאומי, בעוד שסיקורו של ה"גרדיאן" היה נוקב ועורר דיון ציבורי על יחסי ממשל וציבור בסוגיות של ביטחון לאומי. במלים אחרות, ועדת פרס פוליצר קוראת תיגר על התפיסה השמרנית, שבה מחזיקים חלק הארי של הציבור האמריקאי והממשל, ומציעה לו מבט חלופי על מעשהו של סנודן: לאו דווקא בגידה ומעילה באמון, אלא מהלך אזרחי מועיל.
פרסי פוליצר מוענקים מדי שנה על ידי ועדה ציבורית בלתי תלויה שמתמנה על ידי אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק שהיא המופקדת על חלוקת הפרס. השנה נמנו עם חברי הועדה הציבורית שורה מרשימה של אנשי רוח, סופרים, חוקרי תקשורת ועיתונאים – כולם מהשורה הראשונה של מכללות היוקרה וכלי התקשורת בארצות הברית (ובהם לי בולינגר, נשיא אוניברסיטת קולומביה; דניאל אלן מפרינסטון, ג'ונאט דיאז מה-MIT, קתרין בו מה"ניו-יורקר", גיל קולינס מה"ניו יורק טיימס"). הפרס הוענק לשני העיתונים בקטגוריה של "שירות לציבור". כמו רצתה ועדת הפרס להדגיש כי בניגוד לתפיסת הממסד והציבור הרחב, היא רואה בסיקור מסמכי סנודן תרומה חשובה לחברה.
אלכס ליבק (מימין) בתוכנית "במה זה מוזה" עם ירון לונדון בטלוויזיה החינוכית (צילום: שרונה גיא)
בכל הדלפה גלומה עבירה: המדליף מועל באמון מעסיקיו. לא פעם עצם השגת המידע החסוי כרוכה בביצוע עבירה (לסנודן מיוחסת, בין השאר, גניבה). כאשר ארגונים מכובדים מחליטים להתעלם מההיבט הבעייתי הזה של ההתנהלות שהובילה לדיווח העיתונאי, הם מציעים לציבור חלופה תפיסתית: החשיבות שבפרסום המידע מכריעה עשרת מונים את הקושי האתי שמעורר מעשה ההדלפה עצמו.
הניסיון המצטבר מלמד שלאורך זמן ידה של הגישה הנאורה על העליונה. מה שנתפס ברגע ראשון כהפרת אמונים מצד המדליף ומצד העיתונאי הנותן הד למידע המסווג שהוא מחזיק, מתברר ברבות הימים כשירות מהמעלה הראשונה לחברה. כאלו היו ההדלפות על התנהלות הממשל האמריקאי במלחמת וייטנאם (מסמכי הפנטגון), בתקופת ווטרגייט, במלחמה נגד עיראק, וגם, בישראל, בתקופת פרשת לבון, בפרשת קו 300, ובמלחמת לבנון הראשונה.
מי יודע, אולי יבוא יום וגם אורי בלאו יזכה להוקרה שתמחה את מסע הרדיפה שעבר בגין הדלפת מסמכי ענת קם. אלכס ליבק, מי שתצלומו ב"חדשות" גרם לסגירת העיתון למספר ימים ומי שהוקע ברגע הראשון כמשרתו של האויב, זכה כעבור 21 שנה בפרס ישראל.