הנעלמים
"אני לא רואה מצב בהווה ובעתיד שבעלי פקדונות בנק בישראל יפסידו את הפקדונות שלהם", זה הציטוט המשמש כותרת ראשית של מוסף החג של "ידיעות אחרונות". הדובר הוא סטנלי פישר, ומתחת לכותרת נכתב: "בעיצומו של משבר כלכלי גלובלי נגיד בנק ישראל מרגיע" (סבר פלוצקר וגד ליאור). פישר מככב גם על שער "מעריב", שהכותרת הראשית שלו גם היא ציטוט של הנגיד: "אף ישראלי לא יפסיד את החסכונות שלו" (דוד ליפקין ויוסי גרינשטיין).
האם קוראי "הארץ" כבר הפסידו את כל כספם אחרי שהשקיעו במט"ח איסלנדי, ולכן אינם מודאגים באשר למצב הפקדונות שלהם? ייתכן. בכל אופן, גם מי שמיהר לשלוף את "דה-מרקר" מהחבילה גילה כי הציטוט מהראיון עם פישר (סמי פרץ) שנבחר לשער הוא דווקא "הדולר יהיה חייב להיחלש". בעמודי החדשות של העיתון הסתפקו בדברי ההרגעה של שר האוצר רוני בר-און: "הממשלה מחויבת לפקדונות" (כותרת עמ' 2).
אז אחרי שעשירי ישראל, שעכשיו שווים 20 טריליון-זיליון שקל במקום 40 טריליון-זיליון שקל, התייצבו בפני עיתונאינו והבטיחו שהכל סבבה ואין מה לדאוג, הם נזילים (זה דבר טוב) ומאושרים ולא ממונפים; ואחרי שהבורסה הישראלית לא חיקתה את אחיותיה ברחבי העולם ולא התרסקה, אלא רק ירדה בשיעור מתון יחסית של 4%, נשארה (אם כל הנ"ל נכון) סכנה ברורה ומיידית אחת: יציבות הבנקים.
קריסה של בנק גדול (למה גדול? אפילו קטן) היא תסריט האימה הכי פופולרי נכון לעכשיו. קריסה של בנקים (או מוסדות פיננסיים דומים) היא בדיוק הדבר שיהפוך את המשבר הפיננסי למשבר כלכלי, מבעיה וירטואלית שמשפיעה ישירות על ציבור מצומצם יחסית, למצנח זהב כבד וכואב היישר על ראש האומה. לכן, אחרי תשובה, לבייב ושות', ניתן היה לצפות מאריסון, בינו ושאר בעלי הבנקים, או מהמנהלים שלהם, שיתייצבו בפני עיתונאינו וייתנו דין וחשבון: האם יש להם חובות רעים (חוץ מהמינוסים של כולנו)? האם הם מוכנים להישבע שיהיה בסדר? שהבנק מנוהל נכון? שהכסף שלנו בטוח? שהם לא שתו לנו אותו במשכורות העתק שלהם?
בקיצור, זה הזמן שבו אנשים כמו גליה מאור וצבי זיו היו צריכים להיות משופדים מרצון על כותרות משוננות יותר או פחות, ולא לשחק אותה שולה זקן. שיראו את פניהם, יזיעו וירגיעו. אם הבנקים יחזיקו מעמד, הם יוכלו להגיד "אמרנו לכם". אם לא, יהיה לנו הרבה יותר נעים וקל לשנוא אותם על זה שהם לא רק בנקאים גרועים, אלא גם שקרנים. הם חייבים לנו לפחות את זה.
למה לי פוליטיקה עכשיו
גם היום מעדיפים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" כותרות ראשיות כלכליות, לעומת "הארץ", שמעדיף נושאים אחרים: אתמול המהומות בעכו, והיום: "הסכם בין העבודה לקדימה. רוב דרישות ברק לא נענו". ב"מעריב" הכותרת בנושא מדברת על "טיוטת הסכם", וב"ידיעות אחרונות", ויותר מכך ב"הארץ", העובדה שמדובר בטיוטה מוצנעת. מה יכתבו ב"הארץ" בהמשך השבוע, כשיהיה הסכם סופי? וחמור מכך, מה יכתבו אם לבסוף לא ייחתם הסכם? מי שנותן את הכותרות הראשיות ב"הארץ" מחדש ובדרך כלל מבדל עצמו לטובה משאר העיתונים בנושאים שהוא בוחר, חבל רק שהביצוע עצמו מועד לטעויות.
ובינתיים בעכו
אז מה קורה בעכו? האם המהומות שככו? האם העיתונים שכחו? והאם זה סיפור מקומי, כפי שטען נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", או ניצוץ שיבעיר את הארץ כולה, כפי שהזהירו ב"הארץ"? על שאלה מס' 2 אפשר לענות בחיוב יחסי. אף שההצתות נמשכות, האירועים בעכו נדחקים לעמודים הפנימיים. לפחות המשטרה, כך נראה, אינה מתנהגת בצורה דומה. לפי "מעריב", "700 שוטרים גלויים וסמויים ישמרו על הסדר בעכו בסוכות". האם הם ייענו לעידוד "הארץ" מאתמול ויפעילו אלימות קשה יותר? נחכה, נדפדף פנימה ונקרא.
מה בכל זאת כותבים העיתונים על המהומות? ב"מעריב" ו"הארץ" פסימיים. "חשש: עכו תבער גם בחג", היא הכותרת של "מעריב"; "המתח בעכו גואה, והצדדים הניצים מתכוננים לקרב הבא" היא זו של "הארץ". עוד ב"מעריב": מפקד המחוז הצפוני של המשטרה מאשים את היהודים כי הם אלו שמסיתים כעת את המתפרעים. "ידיעות אחרונות", כמנהגו בשנה וחצי האחרונות, מציע את גרסת הריאליטי של הסיקור. הפעם: מפגש "בין הנהג הערבי שהצית את המהומות בעכו למשפחה יהודית שנפגעה".
המצטיינים
"פניה של אלן דג'נרס יככבו במסע הפרסום החדש של חברת הקוסמטיקה קאוור גירל. האם זו בחירה מסוכנת?", שואלת כותרת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" במוסף "גלריה" של "הארץ". הסכנה שעליה מתריעה הכותבת (רות לה פרלה) היא לא למוניטין של הקומיקאית והשחקנית, אלא לאלה של חברת האיפור (משום שדג'נרס היא לסבית, ולכן עלולה להרחיק קהל, ומשום שהיא בעלת "מאפיינים שליליים", כלומר, לא פצצת-על). בכתבה מתורגמת אחרת מה"ניו-יורק טיימס" המתפרסמת במוסף כותבת נטשה זינגר: "אין ספק שבתחום שיווק מוצרי היופי יש עלייה משמעותית בשימוש במונחים מדעיים, שהצרכן לא מבין את משמעותם, אך לא תמיד מסתתרות מאחורי המלים סגולות יוצאות דופן". ולבסוף, הידעתם שהשפתון וונטד רוז' ליברטין של הלנה רובינשטיין (190 שקל) נבחר לאחד מ"תכשירי האיפור המצטיינים של 'הארץ'"? (מוסף "גלריה", דורית לנדס).
ענייני תקשורת
"רדיו 99 בקשיים: אין משכורות, פחות שידורים", כותרת ידיעה של גילי איזקוביץ ב"הארץ". בידיעה מובאת הכחשה של מנכ"לית הרדיו היוצאת. כמו כן, בידיעה מוחלפת המלה "טאלנטים" ב"כשרונות", והופכת במחי החלטה נבונה של עורך(?) ביטוי מבחיל ומאוס לביטוי כמעט חיובי.
יהודית יהב מדווחת ב"ידיעות אחרונות" על ראובן צבעוני מגבעתיים, שתבע את רשות השידור בגין הטרדה. אף שזוגתו שילמה את האגרה, הרשות המשיכה לשלוח מכתבים שדורשים תשלום גם ממנו. בית-המשפט פסק לטובתו של צבעוני, ורשות השידור תפצה אותו באלף שקל כולל ריבית והצמדה.
עוד ב"ידיעות אחרונות", אורלי אזולאי כותבת על "מבוכת הסוקרים". לא אצלנו (היכן שהם הוכיחו שאין להם בושה), אלא בארצות-הברית. העובדה שמועמד ברק אובמה שחור טורפת את הקלפים גם אצל הסוקרים, שאינם יכולים להשוות נתונים מבחירות קודמות ולנחש פקטורים חשובים, למשל מה יהיה שיעור ההצבעה בקרב האוכלוסייה השחורה.
ענייני תקשורת: חילופי זוגות
בצעדים קטנים, מתון-מתון, משנים העיתונים את פניהם. "מעריב" החל בתהליך ראשון, לאחר שהתחלפו עורכיו. שגיונות כמו העיצוב המגה-תזזיתי של מוסף "סופשבוע" של תקופת דנקנר – נזנחו, המוסף המדיני ויתר על הארומה ה"אדומה" הנוקשה שלו והציג גריד מרוכך ואיורים, וההתערבות הגרפית הוולגרית בעמודי החדשות העמיקה אף יותר. אבל השינויים העיצובים המסקרנים יותר היו עתידים להיות אלה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".
לפני כארבעה חודשים עברהאורנה אשרי, מעצבת מוסף "הארץ", להיות המעצבת הראשית של "ידיעות אחרונות". סמוך לכך עזב ערן וולקובסקי את משרתו כמעצב הראשי של "הארץ". במקום וולקובסקי מונה גל ורטמן, מי שהמציא את העיצוב של "דה-מרקר". החילופים הללו היו טעונים במשמעות. "ידיעות אחרונות", הגדול והנפוץ בעיתוני ישראל, היה גם המכוער שבהם. עיתון שמעוצב מצד אחד באופן מגושם וצעקני (בעיקר בעיתון היומי), ומצד שני חמור ומשעמם (בעיקר בסופי-השבוע). המעצבים של "ידיעות אחרונות", כך נראה, הלכו לפי הכלל שמה שלא שבור לא צריך לתקן. "הארץ", לעומת זאת, היה העיתון היומי המעוצב ביותר בארץ. למעשה, אין לו בכלל תחרות, בוודאי שבגרסה היומית.
אבל לא לעולם חוסן. בשני העיתונים נכנסו חילופי המשמרות להילוך גבוה. לכאורה, אירעו הזעזועים המהותיים לפני כארבע שנים, כאשר העיתונים גרמו לעזיבתם של שני עורכים ותיקים – חנוך מרמרי ומשה ורדי – שהיו מזוהים מאוד, לטוב ולרע, עם העיתון. אלא שמחליפיהם, דייוויד לנדאו ורפי גינת (בהתאמה), התגלו כמינויים אנמיים שלא השפיעו בצורה מהותית, לטוב ולרע. הם גם לא החזיקו מעמד שנים ארוכות. בשנה וחצי האחרונות נכנסו לתפקיד שני עורכים ראשיים חדשים: שילה דה-בר ב"ידיעות אחרונות" ודב אלפון ב"הארץ". המינויים האלה, כך נראה, משמעותיים יותר. לאו דווקא בגלל האישיות הספציפית של הנבחרים, אלא בגלל התגבשות דעתם של המו"לים (וסגניהם) כי בשלה העת לשינוי: חידושים ומתיחת פנים ב"ידיעות אחרונות", השלמת הדה-מרקריזציה ב"הארץ".
אחרי שדה-בר התמקם היטב על כיסא העורך הראשי, החלו ב"ידיעות אחרונות" להכות בקירות ולבדוק היכן הטיח רופף. ניסיון שלא צלח היה עיצובו מחדש של מוסף הספורט, עיצוב שנזנח כולו, על קרביו וכרעיו, לאחר תקופה קצרצרה. אבל המהלך הגדול באמת הוא זה שנעשה כל העת, מאז הגעתה של אשרי לרחוב מוזס. הגריד כאילו חומם כך שיהיה גמיש ורך, וטיפין טיפין החלו המשחקים. עידון אטי זחל בין הדפים, בינתיים (?) כנראה אך ורק במוספי סוף השבוע. לא רק הפונט, מיקום האלמנטים או הצבעוניות. אפילו התכנים מונשמים עיצובית. כך למשל זכינו לראות קומיקס (גם אם גרוע) מתפרש על פני כמה עמודים במוסף העגמומי והמיובש "7 ימים" (קומיקס מוצלח הרבה יותר, של גלעד סליקטר, מופיע היום במוסף סוכות. ואני מתכוון לציור, לא לטקסט החלש והמקושקש של גפי אמיר ודנה ספקטור). נדמה שאפילו הרכב המאיירים השתנה, אבל יכול להיות שזה כבר בדמיון שלי (מה שלא בדמיון שלי הם הדיוקנאות המאוירים והמכוערים של הכותבים ב"7 ימים". חיקוי מגושם של חיקוי מגושם).
ובינתיים, ב"הארץ", הקו האלגנטי משתנה אט-אט, ומתקרב (בינתיים רק ברמת הנגיעה פה, נגיעה שם) לירוק הענייני והקהה של "דה-מרקר". מעיצוב מספרי העמודים ועד לחיתוך אחר, סגור יותר, עצור יותר, חופשי פחות, של תמונות ומיקומן – העיתון מקבל מראה יותר ויותר אינטרנטי. ואם אינטרנט זה טוב באינטרנט (לא תמיד; בסך-הכל, עדיין לא הצטבר ניסיון גרפי משמעותי בכל הנוגע לגרפיקה אינטרנטית. התחום עדיין בחיתוליו. לפעמים הוא אפילו מריח רע), הרי שבדפוס הוא משדר משהו מנוכר ופגום. ומה עם התוכן? הוא התחיל להשתנות מזמן, ועדיין משתנה.
"כמעט 20 שנה אני במקצוע", כתבה אשרי (תחת הכינוי "בת הטוחן") בבלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד", "ועדיין, בכל שבוע – למרות הפער הבלתי נתפס בין יופיו של העיתון על המסך לבין עליבותו שאחרי הדפוס – אני חושבת שאין יפה מהפרינט. לבי נחמץ מן המחשבה על היום שבו תישאר לנו רק הגירסה המקוונת, שבה נראות כל הכתבות בדיוק אותו הדבר, כאילו אין להן נשמות בכלל".