פלסטינים מיידים אבנים מהצד העזתי של רפיח אל צדה המצרי (צילום: עבד רחים כתיב)

פלסטינים מיידים אבנים מהצד העזתי של רפיח אל צדה המצרי (צילום: עבד רחים כתיב)

אחרי אורגיית הדמים של הימים האחרונים, שערי העיתונים, גם הנחותים שבהם, מציעים היום חדשות. חדשות ממש, בעלות בשר, בעלות משמעות לכלל הציבור, חדשות הפונות לראשו של הקורא ולא למעי הגס שלו.

מדובר, כמובן, בחדשות רעות. אך בניגוד לחדשות רעות מן הסוג של גופות מבותרות, ילדים רצוחים ואנסים פדופילים, החדשות הרעות של היום הן מהסוג שכתיבה עליהן יכולה לעזור בהפיכתן לחדשות טובות. ובמלים אחרות: במקום העלאת גירה של המעשים המבחילים והאזוטריים ביותר של היממה האחרונה, משנסים העורכים מותניים ומכניסים לשער ולעיתון דיווח על עוולות שונות, ולא משונות.

ב"הארץ" מדווח ברק רביד כי "נחשפה זירת מטענים גדולה שהניחו אנשי חיזבאללה ליד מטולה" במרחק של קילומטר מהגבול; צפריר רינת מדווח על סקר של המכון הגיאולוגי שגילה כי "שטחים נרחבים בחיפה ובגליל מזוהמים" בזיהום ממקור תעשייתי; אור קשתי מדווח כי "למרות ההודעה החגיגית על בחירתה של אוניברסיטת בר-אילן להקים את בית-הספר החמישי לרפואה בצפת, מתברר כי במועצה להשכלה גבוהה ובמשרד האוצר לא יודעים מהו היקפו התקציבי של הפרויקט החדש ומהיכן יגיעו המקורות הכספיים הנדרשים".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "לשכר אין כסף, לג'ובים יש". מאחורי הסגנון העילג מסתתר דיווח היוצא נגד הצעת חוק "שמטרתו היחידה למנות עוד סגנים כדי לחלק מיליונים לעסקנים". טור של צביקה ברוט, המודפס בכפולת העמודים 6–7, המוקדשת לסיקור ההצעה, מוכתר בכותרת: "המרוויחה העיקרית מהחוק: ש"ס" (אגב, התפתחות משמעותית הרבה יותר בזירת השלטון המקומי – הרפורמה בחוק התכנון – כלל אינה מסוקרת בעמודי החדשות). עוד על שער "ידיעות אחרונות": קצין המשטרה ניסן בן-ארויה, חתנו של השר לבטחון פנים, ש"בחודשים האחרונים נערמו במח"ש תלונות רבות נגדו על אלימות כלפי אזרחים תמימים. כמעט כולן נגנזו". במקרה הזה התחקיר מסתיים על השער, ומפנה לעתיד: מחר במוסף "7 ימים".

הכותרת הראשית (או: מהנעשה בדרום, ובדרום הדרום)

אף שלא אירע רצח פלילי מזעזע אתמול, כל העיתונים מפרסמים היום אותה כותרת ראשית, המוקדשת למערכת ליירוט רקטות (חוץ מ"ידיעות אחרונות", שהצליח להתאפק שלשום ולא לדווח בשער על אחת הרציחות המתוקשרות האחרונות, וגם היום מביא סיפור מקורי לכותרת הראשית). "מערכת ליירוט רקטות תוצב לראשונה בדרום", מבשרת הכותרת של "הארץ" ("בניסוי כלים מכריע הצליחה מערכת 'כיפת ברזל' ליירט מטח משולב של טילים המדמים קסאם וגראד").

עמוס הראל, בטור פרשנות המודפס כידיעה הראשית של "הארץ", כותב: "אתמול כנראה קבעה רפא"ל שיא עולמי. קשה להאמין שיש עוד מקום בעולם שבו מערכת טכנולוגית כה מורכבת, כמו 'כיפת הברזל' ליירוט רקטות, נהפכת תוך כשנתיים וחצי מרעיון על הנייר לכלי נשק כמעט מבצעי".

"הארץ" הוא היחיד המקדיש מקום מרכזי על השער – ולמעשה, היחיד שמקדיש מקום כלשהו על השער – למהומות הקשות בגבול עזה-מצרים, שבמהלכן הסתערו פלסטינים, כנראה במצוות חמאס, על גדר המערכת המצרית. החיילים המצרים פצעו עשרה מפגינים, ואילו מהצד הפלסטיני נורתה אש שגבתה את חייו של חייל מצרי.

זוטות

כותרת המדור הסאטירי של מוסף הספורט של "מעריב": "חשד: סמי בכר העלים כספים בתוך בקבוקי וודקה שהבריח קשטן". המדור מודפס היום על שער המוסף. "לקוראינו", כותבים העורכים, "בשל שרשרת האירועים הבלתי נתפסת בצמרת הספורט הישראלי, החלטנו להקדיש את העמוד הראשון למדור הסאטירי".

החוליה האחרונה בשרשרת היא תפיסתו של המאמן דרור קשטן בחשד שהבריח משקאות וסיגרים בשווי עשרות אלפי שקלים – או יותר – תלוי איזה עיתון אתם קוראים. "מעריב", שכתבו אבי אשכנזי חשף את הפרשה, מעניק לה חלק גדול מהשער ואת הכפולה הפותחת, כולל איור המחשה מגוחך. העיתונים האחרים מפרסמים את הסיפור גם הם, בדרגות בולטות שונות.

כוח להשחית

"כבר היינו בסרט הזה, וזה היה סרט רע. רע מאוד", כותב עופר פטרסבורג בטור פרשנות ב"ממון". "ראשי ערים היו במעמד חצי אלוהים בוועדות התכנון וצ'יפרו את הקבלנים והעסקנים שמימנו אותם בבחירות באמצעות הפשרת קרקעות חקלאיות ואישורי בנייה בסיטונות. בשנות התשעים הוכנס תיקון בחוק התכנון והבנייה, שעיקרו היה: קיצוץ הכנפיים של ראשי הרשויות, שכיכבו פעם אחר פעם אצל מבקר המדינה, והעברת סמכויות מוועדות מקומיות לוועדות מחוזיות.

"ומה עכשיו? לא זו בלבד שמחזירים סמכויות אדירות לראשי הערים, גם מבטלים את מעט הכוח שהיה לנו כאזרחים נגד כרישי הנדל"ן בשמירה על קרקע חקלאית, על ריאות ירוקות ועל חופי הים [...] יש צדק אצל אלה הטוענים שלא צריך לחכות שבע שנים לאישור תוכניות בנייה, אבל תחת הכותרת של חיסול הביורוקרטיה מחסלים גם את מעט הכוח שנותר לאזרחים".

הטור מודפס בתחתית עמ' 5, מתחת לידיעה חדשותית על "צאתה לדרך" של רפורמת התכנון והבנייה של ראש הממשלה בנימין נתניהו (לא נכתב בידיעה מה פירוש "יציאה לדרך", ואלה תהליכים צריכה הרפורמה לעבור כדי לקבל אישור, אם בכלל). הכותרת, באותיות ענק, מכריזה כי "הביורוקרטיה מתקצרת: הכוח חוזר לראשי הערים".

דקה קלה על כלכלה

"להתעשר זו מלה גסה?", שואלת הכותרת הראשית של המוסף השבועי של "דה-מרקר".

אשר שכטר כותב ב"דה-מרקר" על קייסי ג'ונסון, "שמתה השבוע במפתיע בגיל 30", "ככל הנראה מסיבות טבעיות", אולם ניהלה, לפי העיתון, חיים "סוערים" שכללו "התמכרויות לסמים, הסתבכויות עם החוק ואירוסים מתוקשרים לכוכבת ריאליטי". הצידוק להכללת הסיפור בעיתון כלכלי: ג'ונסון היתה עשירה ("יורשת ההון של חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון"). לקראת סוף הכתבה, התופסת עמוד שלם, כותב שכטר על אחוזתה המפוארת של ג'ונסון ומצטט אותה: "כל-כך משעמם לא לעשות כלום, ואת מרגישה מזופת. אני תוהה מה עשיתי כדי לשנות את העולם? מה אנשים יגידו – שהיו לה הרבה נעליים?".

"ויינרוט: כל המשרדים מייצגים אנשי ציבור כמעט בחינם" ("דה-מרקר", עמ' 34).

"השנה לא ניתן תחזית שנתית. לצערנו, אנחנו נאלצים לקטוע מסורת של כמה שנים טובות ולא לספק כאן השנה את התחזיות המגוחכות שלנו לשנה הקרובה", כך פותח גיא רולניק, סגן מו"ל "הארץ" והעורך המייסד של "דה-מרקר", את טורו בפתח גליון המוסף השבועי של העיתון. משום מה, אחרי השורות האלה, הטור ממשיך בכל זאת.

הערה שברירית על טלוויזיה מסחרית

כותרת הראיון שערכו ענת ג'ורג'י ואופיר בר-זהר מ"דה-מרקר" עם אבי כהן, איש טלוויזיה שפעם יצר את "החרצופים", "פלטפוס" ו"העולם הערב" ולאחרונה עובד על "שבוע סוף" ו"מצב האומה": "אני נורא בינוני. מה שמצחיק אותי יצחיק את רוב האנשים".

הו, הו, הן באות

אחת מכתבות השער של "דה-מרקר" מתורגמת מה"אקונומיסט" וסוקרת את מצב הנשים בשוק התעסוקה האמריקאי. לפי כותרת המשנה, "בתוך כמה חודשים ייהפך המין הנשי לרוב בכוח העבודה האמריקאי". בתוך הכתבה מסתתרת הקביעה הבאה: "אמהות, לא סקסיזם, היא הבעיה".

יהלום שעלה בדמים מרובים

בתחתיתו של המדור "משפט" בעמ' 9 במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מודפסת ידיעה של מיכל גולדברג על פסיקה תקדימית של בית-המשפט העליון, שהורה להחרים משני יהלומנים ישראלים יהלום יקר ערך (שנקנה במחיר 71,600 דולר). היהלום הוחרם על-ידי המפקח על היהלומים משום שהוא יובא ממאלי, "שאינה חברה ב'תהליך קימברלי', מיזם בינלאומי שמטרתו למנוע סחר ביהלומים שיש חשד שמקורם במדינות עימות באפריקה ושמשמשים למימון קבוצות מורדים וארגוני טרור".

היהלומנים עתרו לבג"ץ. המדינה טענה כי "החברה היתה מודעת לאיסור", ומשבחרה להפר אותו "נטלה סיכון מחושב". השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל וחנן מלצר אישרו את החרמת היהלום: "בתגובה חסרת פשרות כבר בראשית הדרך יש כדי לבטא הצהרת כוונות ברורה ומרתיעה כלפי הבאות". היהלום יימכר על-ידי המדינה וערכו יועבר לקרן של "תהליך קימברלי".

"מוסף כלכליסט"

היום יוצא לאור לראשונה המוסף השבועי של העיתון הכלכלי "כלכליסט". נראה שטובי המוחות לא חשבו וחשבו על שם למוסף, ולכן נקרא שמו בישראל "מוסף כלכליסט". בהתחשב בשמות המתחרים – "מרקר ויק", "ג'י" – לא בטוח שהמינימליזם הזה הוא רעיון רע כל-כך.

העיצוב, לטעמי, הוא מושך העין ביותר מבין העיתונים הכלכליים, ואולי בכלל. התוכן, ובכן, אף אחד לא ציפה ש"כלכליסט" ימציא את הגלגל בזירה רווית גלגלים בין כה וכה, ו"כלכליסט" אכן עומד בציפיות ומגיש עוד מאותו דבר – עוד ראיונות עם עשירים, עוד פינות קלות לעיכול, עוד ציונים ומדדים הקשורים בכסף שזרם לכיסיהם של העשירים מהראיונות.

יש גם טור מרתק של אמיר זיו, העורך האחראי, על "מסעו של הפורנוגרף מולי ליטבק אל לב הקונסנזוס"; ראיון מבחיל מעט של שאול אמסטרדמסקי עם אהוד אולמרט, ארי ליבסקר בתפקיד דרור פויר (המקור, כתמיד, עדיף) ועוד, ועוד, ועוד – 56 עמודים מחזיק המוסף, עשרה יותר מזה של "דה-מרקר".

לקראת סופו של הגיליון, הנוף משתנה ונראה כאילו פליטי ייבוש הבצות של האינטרנט משנות התשעים השתלטו על משרדו של יואל אסתרון כשיצא לרגע מהחדר. אפילו בלדד השוחי, כותבו עלום השם של מדור שאלות ותשובות פופולרי בנענע כשעוד לא היתה 10, מגויס לגיליון (האם מדובר באורן הוברמן, עורך המוסף? או שכן או שלא). יש אפילו קומיקס, על עמוד שלם, של אסף חנוכה. קומיקס כזה אין באף מוסף אחר.

ענייני תקשורת

"אם הכל יתנהל כמובטח, היום אמורים להיחשף כמה מסודות העריכה של 'שיח לוחמים', שהסעיר את המדינה מיד לאחר מלחמת 67'", כותב מאיר שניצר במדור הדעות של "מעריב". "החוקר ד"ר אלון גן, כך נאמר, יציג את מכלול ההתערבויות הצנזורליות שנכפו על הדוברים ועל הכותבים באותו קובץ מכונן, וביניהם: אבישי גרוסמן, שנודע כמצפון של הקיבוץ-הארצי; אבינועם ברוג, המוכר יותר כאחיו של אהוד ברק; ומעל כולם – עמוס עוז. ה-עמוס עוז: האפיפיור החילוני בעיני עצמו ובעיני האחרים. גן מצהיר שגילויים קשים על אודות התנהגות חיילי צה"ל בזמן כיבוש הגדה והרצועה – כולל מעשים שכיום היו נכללים בקטיגוריית פשעי מלחמה – נמחקו החוצה כדי ליישר ולגהץ את מצפונם של אותם קיבוצניקים שניאותו לפרוק הגיגיהם אל תוך דפי 'שיח לוחמים' (ששימש למעשה הבסיס לתפיסה המוכרת של 'יורים ובוכים'); קודם מבצעים הוראות חוקיות ולא חוקיות, ואחר-כך מקוננים על עצם ההשתתפות בביצועם".

החלק הגדול ביותר על שער "מעריב" מוקדש להפניה לכתבה של קלמן ליבסקינד במוסף "סופשבוע" של העיתון, העוסקת באילנה דיין. כותרת ההפניה: "האלוף והאיום". לשון כותרת המשנה: "בידיעתה של מגישת עובדה, ניסה האלוף (מיל') גיורא איילנד להוריד את סרן ר' מתביעת הדיבה שהגיש נגדה בפרשת וידוא ההריגה" (אגב, האם לא נפסק כי הביטוי "וידוא הריגה" הוא בגדר הוצאת דיבה ביחס לפרשה הזו?). בכתבה מצוטט איילנד כאילו אמר לסרן ר': "כשמתחילים דברים כאלה, לכלוך עולה, וכשלכלוך עולה אתה אף פעם לא יודע למה הוא יידבק ומה זה יכול לעשות גם לעתיד הצבאי שלך".