השלום

תהליך השלום מגיע היום לכותרות הראשיות. לשם שינוי, אין מדובר בתהליך על שמנו. "האופוזיציה הסורית וממשל אסד ייפגשו היום לשיחות שלום", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "יעדי האו"ם וארה"ב בוועידת ז'נבה: הדחת אסד והקמת ממשלת מעבר", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".

בטבלואידים שיחות השלום הסוריות כלל אינן מגיעות לעמוד השער. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא של הנשיא; "פרס: הדרישה להכרה במדינה יהודית – 'מיותרת'", הרמה להנחתה עבור העיתון לחבוט ביריב הפוטנציאלי של ראש הממשלה נתניהו. "עמדת פרס עלולה להזיק לישראל", קובעת ההפניה מהשער לטורו של דן מרגלית, והכפולה הפותחת של העיתון מוכתרת במלים "הוויתור של פרס", שכנראה שכח מה זה להיות יהודי.

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית לשלום שלישי, זה של המערב עם איראן: "העולם מושיט יד לאיראן". "חשש בישראל", נכתב בכותרת הגג, "רוחאני בא לדאבוס כמנצח". כותרת המשנה כוללת שלושה חששות כאלה, הנוגעים למנהיג האיראני: "האם ייפגש עם קרי, האם יקטוף עסקאות ענק בעקבות הסכם הגרעין, ומה יקרה אם ייתקלו בו במסדרון". אפשר לנחש שהתגשמותו של החשש השלישי והאווילי תניב את הכותרת היותר עסיסית בעיתון.

רסיסי טל

בכתבת השער של המוסף "24 שעות" עוסק משה רונן בסוגיית גיוס החרדים. כותרת המשנה על השער סתמית וניטרלית: "הוועדה למציאת פתרון לגיוס החרדים תסיים בקרוב את עבודתה: האם באמת יהיה כאן שוויון בנטל?". כותרת המשנה לכתבה עצמה קובעת בקשר להמלצות ועדת שקד: "שוויון בנטל? כנראה שלא. שילוב הדרגתי בחברה? כנראה שכן". מן הכתבה עצמה עולה כי בעוד שלקביעה הראשונה יש על מה לסמוך, וכי שורר כמעט קונסנזוס בין חברי הוועדה למבקריה, המסכימים כולם כי הוועדה לא תביא לגיוס שוויוני של צעירים חרדים – הרי שהקביעה השנייה נאחזת באוויר, ולכל היותר בהצהרת יו"ר הוועדה עצמה, ח"כ איילת שקד.

למעשה ההעמדה של סוגיית הגיוס החרדי על שתי רגליים, זו של השתלבות החרדים בצבא וזו של השתלבותם בשוק העבודה, והבחירה להתמקד ברגל השנייה, היו אופייניות גם למהלך הגדול האחרון שבוצע בקשר לטיפול בבעיית ההשתמטות החרדית, חוק טל. אותו חוק שבג"ץ מנע את הארכתו הנשנית בטענה שהוא אינו חוקתי והביא בכך להקמת ועדת שקד. למעשה לוועדת שקד קדמה ועדה דומה, שלא לומר זהה, שהמלצותיה הוגשו, עוררו מהומה תקשורתית והתפיידו אל הריק הפוליטי. רונן מצטט גם את יו"ר הוועדה ההיא, חבר-הכנסת לשעבר יוחנן פלסנר:

"אין [בחוק שתציע ועדת שקד] חובת שירות המוטלת על כל פרט ופרט. יש בו אימוץ של 'יעדי גיוס' – מספר מסוים של בני ישיבות שיתגייסו – ולא חובה המוטלת על כל אדם לשרת בצבא. ו'יעדי הגיוס' האלה די דומים ליעדים שהיו בתקופה של חוק טל".

אילן נמוך

איש העסקים אילן בן-דב, 4.12.11 (צילום: יוסי זליגר)

"רק שלושה שבועות עברו מאז אושר ההסדר בסקיילקס, ובעל השליטה כבר נדרש לתרגילים לולייניים", נכתב בידיעה של יניב רחימי בעומק גליון "כלכליסט", בעמ' 2 של מדור שוק ההון. בעל השליטה הלוליין הוא אילן בן-דב, שעליו כותב רחימי כי הוא "נדרש למתוח איברים" כדי לעמוד בהתחייבויותיו החדשות לנושים. אתמול כתבתי כאן על הסיקור שהעניקו בזמנו העיתונים הכלכליים ללב לבייב, שאילץ אותו להגיע להסדר חוב שייטיב עם בעלי חובו, שהלוו לו את מה שהציבור יודע לכנות היום בשם "הפנסיה שלנו". מאז אותו הסדר נערכו בשוק של אחרי המשבר הכלכלי העולמי הסדרי חוב רבים. למעט זה המתוקשר של אי.די.בי, כמעט אף אחד מהם לא זכה לתשומת לב תקשורתית משמעותית מאותו סוג.

נראה שאין חולק על כך שמדובר בסוגיה מהותית מבחינה כלכלית, ובכל זאת, לא רק העיתונות, גם המדינה משרכת רגליה בטיפול בתופעת ההסדרים – או ה"תספורות", בז'רגון שהנחיל לציבור החלק האקטיביסטי של העיתונות הכלכלית. רק לאחרונה דיווח "כלכליסט" על ההתמהמהות של ועדת אנדורן מהגשת מסקנותיה בקשר להסדרה מחודשת של סוגיית הסדרי החוב. ועדה ממשלתית שלהמלצותיה השלכות אופרטיביות יכולה לנסות לתרץ את שיהוי הזמן בעבודתה, העיתונות יכולה להרשות לעצמה להיות מהירה ותכליתית הרבה יותר – מה גם שהסדרי החוב היו לאחד הנושאים הכלכליים המזוהים ביותר עם מוקדי העניין החדשים של הציבור של אחרי המהפכה השנייה של העיתונות הכלכלית (קרי: יוקר המחיה, שחיתות כלכלית ופערים).

"דה-מרקר", 13.8.09

אילן בן-דב, "הלוליין", על אישיותו ה"צבעונית", הזיוף והיוהרה הנוטפים ממנו והחוצפה עזת המצח המאפיינת את התנהלותו העסקית, היה יכול להיות נער הפוסטר של טיפול עיתונאי רציף ואקטיבי בהסדרי החוב במשק הישראלי.

כשבן-דב ביצע את הרכישות שהביאו אותו לבסוף לעברי פי פחת, הוא זכה לככב בשערים כשדמותו מאוירת כזו של אל מוזהב.

היום, כשהוא אינו מסוגל להחזיר את הלוואות העתק שנטל אז, תעלוליו ממשיכים להיות מסוקרים בעמודים הפנימיים, אם בכלל, ומוגשים לקורא בעגה טכנית וזווית צרה.

על מה חולמות בועות חשמליות

"50 חברות חדשות בשנה, 400 מיליון דולר גיוסים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". לצדה – תמצית טור פרשנות של מאיר אורבך: "כאשר חברות מגייסות כסף בקלות, דורשות שווי דמיוני עבור עצמן ומקבלות אותו, השאלה שנשאלת היא לא אם קיימת בועה, אלא מתי היא תתפוצץ". "הרבה כסף גדול מושקע בסייבר וחלק גדול ממנו אינו כסף חכם" הוא הציטוט האלמוני ("בקרנות הון-הסיכון כבר מדברים") החותם את כותרת המשנה.

"בולטים בהעדרם: בכירים בכלכלה העולמית מעדיפים לוותר על דאבוס", נכתב בכותרת טור מתורגם מה"ניו-יורק טיימס" (אנדרו רוס סורקין) ב"דה-מרקר". "כמדי שנה ינהרו לפורום הכלכלי העולמי בשווייץ מנהיגים ואנשי עסקים מכל העולם – אך ישנם גם רבים שרואים את הכנס כחסר תועלת ולא טורחים להגיע אליו. ראש עיריית לונדון, שביקר בכנס בעבר: 'מדובר במערך של אגואים שעוסקים באורגיה מסיבית של חנופה'". בתחתית העמוד משולבת ידיעה של מוטי בסוק תחת הכותרת "ראש הממשלה ייצא היום לדאבוס".

בנימין ושרה נתניהו בטקס במוזיאון יד-ושם, 21.1.14 (צילום: יונתן זינדל)

"רה"מ נתניהו ייצא היום לדאבוס", מדווחים חזי שטרנליכט, שלמה צזנה ויורי ילון ב"ישראל היום". "נתניהו צפוי לשאת דברים לפני המליאה הכללית של הכנס, תחת הכותרת 'Israel – Innovation Nation'. בדבריו יתמקד רה"מ במובילות הטכנולוגית בישראל, בדגש על תעשיית הסייבר".

"חשבתם שהדירות יקרות? מתברר שהמחיר הממוצע של דירה בישראל גבוה בכ-15%", נכתב בכותרת הידיעה הפותחת את גליון "דה-מרקר" (נמרוד בוסו). "חישוב חדש שביצעו חוקרי הלמ"ס גילה כי מחיר הדירה הממוצעת בישראל ב-2011 היה 1.26 מיליון שקל ולא 1.09 מיליון שקל. החוקרים מצאו כי המדדים הקיימים סובלים מהטיות שגורמות להם להציג לרוב מחירים נמוכים משמעותית מהמצב האמיתי".

זרים

"מדהים שמי שקוראת לסילוק מבקשי המקלט מבקשת באותו זמן לייבא אלפי עובדים זרים", נכתב בין מרכאות בכותרת ידיעה של נמרוד בוסו בעמ' 3 של "דה-מרקר". "התאחדות הקבלנים טוענת כי חסרים 34 אלף עובדים זרים כדי לעמוד ביעדי הבנייה של הממשלה. ח"כ מירי רגב דורשת להסיר את ההגבלות הנוכחיות על הבאת עובדים".

אוקסימורון

"ההסתדרות: אם הוועדים הגדולים יוכרזו כמונופול – נשבית את המשק" (הכותרת הראשית של "גלובס").

רכילות

"לאן שלא ילכו, תוכלו למצוא אותם מחליפים נוזלים, מתחבקים ומפזרים אינסוף אהבה שתרצו או לא ממש תרצו לראות. טוב, עד החתונה בחודש מאי אנחנו עוד מרשים להם להיות מאוהבים כל-כך, אבל אחר-כך נשמח לקצת יותר מרחק. בכל זאת, גם לדביקות יש גבול" (מתוך מדור הרכילות היומי של "ידיעות אחרונות").

אומרים שקוראים אוהבים רכילות. שוין. רכילות מוכרת עיתונים. נניח. אבל איזה חוק קבע שתמונת פפרצי-עלק של זוג פסבדו-סלבס צריכה להיות מלווה במלל מעיק וטרחני, כתוב בעגה דודתית מתחסדת ומיזנתרופית? מדוע אינפורמציה שיווקית על ידוענים צריכה להיות מוגשת כשהיא עטופה בשיח מאולץ, מזויף ומלאכותי? ולמה המדורים האלה, שאמורים לעסוק בעולם זוהר, קליל ונחשק, מזיעים מבית-השחי שלהם מיצי מרה עילגים ומביכים כל-כך? ומי הוא בן-האנוש האומלל שכותב את הטקסטים האלה? הוא אמיתי? שמישהו יחבק אותו.

משורש נחש

"מקורבי נוחי דנקנר מספרים על אכזבתו מהרב", נכתב בכותרת על שער מוסף "ממון". "עד הפרידה מאלשטיין הוא היה מצלצל כל יום. מאז – נתק מוחלט". "יש דפוס של פניות אנשי הרב לאנשים שהוא חושב שהם משפיעים וחשובים, והתנתקויות כשהדברים קצת לא מסתדרים", מצטט צח שפיצן "מקורב לדנקנר". הכותרת עצמה, "ואז הרב פינטו הפסיק להתקשר", יכולה להזכיר גם את יחסי דנקנר והמוסף.

ענייני תקשורת

עיתונאי "גלובס" אלי ציפורי (צילום: תמר מצפי, "גלובס")

פרגון, גם כך מוצר אובר-רייטד במדינת ישראל, גולש היום ל"גלובס" מעבר לשולי הסיר עת מרכז השער מוקדש לפרס שקיבל סגן העורך, אלי ציפורי, מהאגודה לזכות הציבור לדעת. לכאורה זהו משחק ללא מפסידים: העמותה שנתנה את הפרס (בשנים קודמות זכתה בפרס אחר של העמותה "העין השביעית") בתקווה למנת פרסום חיובי זכתה בו ובגדול, ומקבל הפרס זכה – ובכן, בפרס. אפשר גם לוותר על הקלישאה שלפיה הקוראים הפסידו מהחלטות העריכה שהפכו את סגן העורך לסיפור (מה יש, מותר לפרגן), אבל הציטוט שבחרו ב"גלובס" להוביל את החגיגה צובע את כולה בצרימה: "בין נימוקי השופטים", נכתב בכותרת המשנה, "המהלכים שנולדו מכתבותיו חסכו לאזרחי ישראל סכום מצרפי של כמיליארד שקל". באמת? מיליארד שקל? למה לא שני מיליארד? או חצי מיליארד? עיתונאי יכול וצריך לשמוח בעבודתו, ודאי כשהוא מצליח להשפיע ולהניע מערכות. היומרה – חסרת הכיסוי – לכמת זאת לסכום כסף ("מצרפי"!) משליך עולם מושגים קטנוני ומוגבל על תחום חופשי ולא גדור בגדרות.

"התיקון של 2013: המפרסמים הגדולים השקיעו 10% יותר בפרסום", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר".

בשבוע שעבר חלק כאן אורן פרסיקו מחמאה ל"ישראל היום": "ההטיות הפוליטיות ב'ישראל היום' אינן מוגבלות לפוליטיקה הישראלית. כיוון שהעיתון ממומן על-ידי שלדון אדלסון, איש עסקים בינלאומי עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים בארה"ב, גם סיקור העיתון את המערכת הפוליטית האמריקאית סובל מהטיות קשות. [...] הבוקר, לעומת זאת, הפתעה מבורכת. העיתון מדווח בהבלטה על הפרשה האחרונה שאליה נקלע מושל ניו-ג'רזי ומי שנחשב לאחד המועמדים הרפובליקאים הבכירים למשרת הנשיאות, כריס כריסטי". ופרסיקו קינח: "יש לקוות שמדובר בכוונת מכוון, שנבעה מהחלטה מקצועית שהפרשה חמורה וראויה לדיווח, ולא כתוצאה של היסח הדעת".

ידיעה של מיכל רמתי היום ב"דה-מרקר" מציעה הסבר לסיקור הלא מחמיא של כריסטי ב"ישראל היום": אפשר להירגע, נראה שלא מדובר בחדירה של מקצועיות עיתונאית לדנ"א המעוות של העיתון, אלא בעוד שירות קטן-אינטרסים של איל הקזינו המממן את העיתון. "קרב נפילים: שלדון אדלסון נגד ג'ורג' סורוס, דונלד טראמפ ומושל ניו-ג'רזי כריס כריסטי. אדלסון הודיע כי יתנגד בכל כוחו להתרת הימורים באינטרנט בארה"ב – ונכנס למאבק ישיר מול מושלים, בעלי חברות הימורים מקוונות ומשקיעיהן".