בשבוע שעבר הביא כאן איתמר ב"ז סיפור מרתק על גניזת תחקיר ב"מקור ראשון" מטעמים הלכתיים. המקרה המאלף הזה, שעליו עמד עשרה ימים לפני כן עורך אתר "העין השביעית" שוקי טאוסיג בסקירת העיתונות היומית, מצדיק עיון: עד כמה מושפעים עיתונאים דתיים מצוויי ההלכה בשיקוליהם המקצועיים. וביתר תוקף: האם עיתונאים הרואים את עצמם כפופים למרות תורנית עליונה – כפי שהיא מתורגמת במציאות הארצית על-ידי רבנים או מורי הוראה נערצים – משוחררים דיים למלא את השליחות החברתית שקיבלו על עצמם בבחירתם לעסוק בעיתונאות.

המעשה שסיפר ב"ז היה זה: יהודה יפרח, עורך המוסף "צדק" של "מקור ראשון", פירסם ב-18 באוקטובר 2013 טור שכולו וידוי. הוא שיתף את קוראיו, בגילוי לב מרשים, בהחלטתו לא לפרסם תחקיר שחשף התנהלות נפסדת של שני אישי ציבור ידועים בקרב מתיישבי יהודה ושומרון. השניים היו מעורבים, לכאורה, ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובהסתרת מידע חיוני מכמה משפחות, באופן שגרם להן נזק כלכלי משמעותי. השניים שבהם מדובר היו מועמדים בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו לפני שבועיים, ותחקיר "מקור ראשון" עמד להתפרסם ימים אחדים לפני מועד הבחירות.

יפרח בחר לפסול את התחקיר ולא לפרסמו כלל. הוא נימק זאת בכך שההתנהלות הפסולה המיוחסת לשני האישים באה מתוך "מוטיבציה אידיאולוגית" ולא נועדה לגרום להם להפיק ממנה רווח כלכלי כלשהו. הוא גם הסביר כי לשניים לא היתה דרך חוקית אחרת להשיג את היעד שלטובתו התנהלו באופן הבלתי ראוי, וכי הם "לקחו אחריות מלאה על מעשיהם" ו"לא עברו עבירה מובהקת, אלא פעלו בצורה לא תקינה מבחינה מינהלית". שיקול נוסף שהניע את העורך – עיתוי הפרסום המתוכנן: הוא העריך שהתחקיר עלול לפגוע בסיכויי השניים בהתמודדות בקלפי.

ב"ז האיר את עיניהם של קוראי "העין השביעית" בפן הנסתר של הפרשה: הוא ידע לזהות, בסבירות גבוהה, מי הם השניים, באיזה יישוב בשטחים הם מתמודדים, ואיזה אינטרס משותף, בלתי מוצהר, עלול לעמוד מאחורי החלטתו של יהודה יפרח למנוע את פרסום התחקיר.

לצורך העניין הנדון כאן, אני מציע להתעלם לרגע מהערותיו פוקחות העיניים של ב"ז ולקבל את גרסתו של יפרח כפשוטה: הוא, עורך בעל מצפון המופעל על-ידי שיקולים מוסריים, העדיף להחיל על הכרעתו העיתונאית המקצועית את הוראות ההלכה הדתית, כפי שהוא מבין אותה. לשיטתו, ההלכה (שהוא מזהה עם אתיקה עיתונאית) מכתיבה במקרה הנדון לגנוז את התחקיר כדי לא לפגוע בשמם הטוב של שני המועמדים. הוא נסמך על האדנים ההלכתיים הבאים: "הבסיס ההלכתי לפעילות שלנו הוא ההיתר (או החובה) לספר 'לשון הרע לצורך', כשמרכיב מרכזי בעניין זה הוא שאלת המידתיות". המשמעות של היצמדות לעיקרון ההלכתי כרוכה ב"יכולת להימנע, לבלום את עצמך, לצמצם את עצמך במקומות מסוימים, לדחות את הסיפוק המקצועי והאישי בגלל שאתה מחויב לראות את הזולת, לראות מישהו אחר", כלשונו.

במלים אחרות, לפי הגיונו של יפרח, ההלכה מורה לו להתחשב בנזק שייגרם למושאי סיקורו אם יפרסם את התחקיר. הוא רוצה להימנע מהתנהלות של "נבל ברשות התורה" – היינו, של מי שפורמלית מותר לו לנהוג באופן הגורם עוול לזולת. באוזני ב"ז הדגיש יפרח כי פעל במקרה זה, כמו בהכרעות עיתונאיות אחרות שהוא מקבל, לא על-פי תכתיבים של ועדת רבנים, אלא על-פי שיקול דעתו העצמאי (אולי תוך התייעצות עם חבר או עם אדם שאת דעתו הוא מחשיב). בכך מבדל יפרח את "מקור ראשון" מההתנהלות המקובלת בתקשורת החרדית.

יפרח רואה את עצמו אפוא כעיתונאי חסר פניות, שאינו כפוף למרות חיצונית כלשהי, אלא לצו מצפונו שבמקרה שלו מושפע מעולם הערכים הדתי ומצווי ההלכה הטבועים בו.

במקרה הנדון הכתיב לו סולם ערכיו לגנוז תחקיר עיתונאי ראוי לפרסום, לפי כל קני המידה המקובלים במקצוע, משום שסבר שההתנהלות הפסולה המיוחסת לשני גיבורי הפרשה נבעה ממניעים אלטרואיסטיים, ולא לשם הפקת תועלת אישית, ומשום שבעיניו היא אינה בגדר עבירה מובהקת. "הנילונים טענו כי התנהלותם נגזרה ממוטיבציה אידיאולוגית", הסביר יפרח לקוראיו, "והיא נועדה לקדם את הערכים שבהם הם דוגלים".

במלים אחרות, השיקול שהכריע את החלטתו העיתונאית של עורך מוסף "צדק" של "מקור ראשון" היה התחשבות (שלא לומר הזדהות) במימד האידיאולוגי, שהוא המפתח להבנת התנהגותם הבלתי ראויה של שני מושאי הסיקור ובדיעבד גם הצידוק האולטימטיבי לה. העיתונאי יפרח נותן בכך לגיטימציה להתנהלות שהוא עצמו מגדיר בלתי ראויה. שהרי לולא היה פגם ממשי בהתנהלות השניים, לא היה כלל מקום לפתוח בתחקיר עיתונאי עליה, לא היתה עילה להתמרמרות משפחות מתנחלים על הנזק שנגרם להן בגינה, ולא היה צורך בהתערבות דרסטית של רשויות המדינה לביטול הקלקלה כפי שבפועל קרה.

יפרח עשוי לטעון כי מערכת השיקולים שהדריכה אותו בהחלטתו לגנוז את התחקיר אינה שונה מזו המכתיבה את החלטותיו של כל עורך. בעידן המקדש את הערבוב בין דעה לידיעה בתקשורת והמאליל את העיתונאות הסובייקטיבית, המוטה ביודעין, אין הבדל בין כתב ועורך שמאלנים שמדווחים ומפרשנים בו בזמן כשהם משועבדים להטייתם הרעיונית לבין עיתונאי המשקיף על המציאות בעיניים הלכתיות. זה אכן אליבי חזק (למרות שהוא מנוגד להתנהלות המקצועית של "מקור ראשון", בדרך כלל), והוא מלמד לאיזה סדום מקצועי מוליכה התפיסה הנותנת לגיטימציה חסרת גבולות לעיתונאות אידיאולוגית, שעל השלכותיה החמורות מצביע "העין השביעית" לא פעם.