פיגוע

"זהירות מקצועית מופלגת עדיין מונעת, נכון לרגע הדפסת השורות הללו, הדבקה רשמית של ההגדרה 'פיגוע' לרצח של אל"מ במיל' שריה עופר. השב"כ מתפתל, המשטרה מגמגמת והכתבים רוקדים במבוכה בשתי החתונות, הפלילית והפח"עית", כותב חגי סגל בטורו הקבוע במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", שוודאי ירד לדפוס כבר באמצע השבוע. ואולם, כן אלמן ישראל ויום אתמול סיפק לכתבים פיגוע ללא כחל ושרק: "פיגוע טרקטור: מחבל פרץ לבסיס וחוסל", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", היחיד שמקדיש לאירוע את כותרתו הראשית.

"נקמת האח: פיגוע", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" ו"נסיון פיגוע ליד קלנדיה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". סגל ממשיך ומתאר בטורו את האופן שבו דווח על הרצח בבקעה ב"הארץ". "'גבר הוכה למוות בחצר ביתו בבקעת הירדן', דיווחה הכותרת הראשית של אתר 'הארץ' בשתיים לפנות בוקר, אור ליום ו' שעבר. היא לא רמזה במלה לאפשרות של פיגוע. סתם גבר הוכה למוות בבקעה, לך תדע למה ומדוע. בכותרת המשנה אמנם צוין שאשתו של ההרוג 'סיפרה כי פלשתינים תקפו אותם בגרזינים ובמוטות', אבל הגולש הלא-תמים מבין שאם הכותרת הראשית מתנזרת במופגן מהמלה 'פיגוע', אז כנראה אין פיגוע, רק פשע אלימות שגרתי ואלמנה היסטרית שמספרת כל מיני סיפורים".

טרקטור נהוג על-ידי פלסטיני שחדר אתמול לבסיס צה"ל (צילום: דובר צה"ל)

היום על שער "הארץ" מדווחת הכותרת על "תקרית חמישית החודש: פלסטיני פרץ לבסיס עם דחפור ונורה למוות". "כבר אין טעם להתווכח יותר עם הסטטיסטיקה: בתוך פחות מחודש אירעו בגדה המערבית לא פחות מחמישה פיגועים חמורים, שבהם נרצחו שלושה ישראלים", כותב עמוס הראל בידיעה עצמה. "לא כל רצף אירועים קשה הוא בהכרח אינתיפאדה נוספת. בשנים 2008–2009, למשל, אירעה סדרת תקריות חמורה יותר [...] ובכל זאת לא היתה זו אינתיפאדה והשקט היחסי חזר ליחסים עם הפלסטינים כעבור תקופה. ייתכן שכך יקרה גם הפעם ואולי מוטב להמתין בטרם מכתירים בשם את המגמה החדשה. ועדיין, אסור לטשטש את הנתונים: בארבעת סופי-השבוע האחרונים אירעו פיגוע רצחני, נסיון חדירה להתנחלות או נסיון פריצה לבסיס צה"ל. אף שבחלק מהמקרים היה גם כנראה קשר פלילי לאירועים, לצד מוטיבציה לאומנית, זו הצטברות שאי-אפשר להתעלם ממנה".

בעיתונו של סגל, כותרת הידיעה בנושא, של יוחאי עופר, היא "מערכת הביטחון מתקשה לפצח את פאזל הפיגועים בחודש האחרון". "בצה"ל רואים בפיגוע אמש חוליה בשרשרת של פיגועים המתבצעים בידי מחבלים בודדים שאינם קשורים לארגון כזה או אחר, אלא מוסתים בידי כלי התקשורת השונים ברש"פ לפגוע ביהודים". ב"מעריב", תאומו החילוני של "מקור ראשון", המשכה של הכותרת על השער הוא "בצה"ל מתעקשים – אין קשר בין סדרת האירועים ביו"ש". גם בכותרת המשנה לראשית ב"ישראל היום" (לילך שובל) נכתב בסופה: "בכיר בצה"ל על רצף התקריות: יש מוטיבציה, אך אין חוט מקשר בין האירועים".

מימין: סגן שר החוץ זאב אלקין, סגן שר הביטחון דני דנון, חבר-הכנסת לשעבר אריה אלדד, שר הדתות בפועל אלי בן-דהן, בצעדה בירושלים, ערב ט' באב, 15.6.13 (צילום: גרשון אלינסון)

בסופה של הידיעה הראשית של החינמון, הנפרשת על פני כפולת העמודים הפותחת, נכתב כך: "סגן שר הביטחון דני דנון התייחס אתמול לגל האלימות האחרון בכנס פעילי ליכוד בכפר-המכבייה ברמת-גן, שבו השתתפו כ-100 איש. 'תראו כמה אירועים בטחוניים קרו בחודש האחרון, אבל יש מי שמתעלם ומשחרר רוצחים וממשיך לנהל מו"מ מדיני', אמר סגן השר, ששלח רמז עבה לכיוונו של ראש הממשלה. 'אנחנו לא נהיה קבלני הביצוע של השמאל. כל הזמן שומעים איך בתקשורת אומרים שהם מצפים מראש הממשלה לגלות מנהיגות ואחריות, אבל ממתי הכוונה בגילוי מנהיגות ואחריות היא להפוך לקבלני ביצוע של השמאל?', אמר".

עוד כותרות ראשיות

"התוכנית הרוסית: חידוש הברית ההיסטורית עם מצרים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", הנסמכת על ידיעה של אלי ברדנשטיין ולפיה "אחרי ששיחקה תפקיד מכריע בפתרון משבר הנשק הכימי בסוריה, סימנה מוסקבה את היעד הבא במזרח התיכון. על רקע הוואקום שנוצר בעקבות המשבר בין קהיר לוושינגטון, מתכוון פוטין להגיע למצרים ולחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי שהופסק לאחר מלחמת יום-כיפור".

"הבגידה הטורקית" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בעקבות חשיפת 'וושינגטון פוסט' כי המודיעין הטורקי הסגיר לידי האיראנים סוכנים שפעלו עבור המוסד, מאשימים גורמים בטחוניים בישראל: הם משתפים פעולה עם גדולי אויבינו. האצבע המאשימה מופנית כלפי ראש המודיעין הטורקי, חקאן פידאן". "מטרת אנקרה – להוריד אותנו על הברכיים" היא כותרת טור הפרשנות של בועז ביסמוט ב"ישראל היום".

שר האוצר יאיר לפיד, 27.5.13 (צילום: יונתן זינדל)

"קנדי-קראש" היא הכותרת הראשית הילדותית והמנותקת של "הארץ". "ההבטחה המתוקה של בחירות 2013 מתרסקת: סקר 'הארץ' מגלה כי יש-עתיד צונחת ל-10 מנדטים, 75% אינם מרוצים מלפיד, 51% מכתירים אותו כאכזבה ורק 5% סבורים שהוא מתאים לראשות הממשלה", חוגגת כותרת המשנה. "כמעט שכיב מרע פוליטי", "בתוך תשעה חודשים מפלגתו איבדה למעלה ממחצית מצביעיה, והבריחה הגדולה נמשכת", "אכזבה מהדהדת", בלון שהתנדף ממנו האוויר (החם), מי ששרוי "בצניחה חופשית", נתון ללעג ולקלס ומטרה ל"חצים ורבליים טבולים בארס" הם הבליסטראות שמטיח יוסי ורטר בלפיד כבר בפתח טורו (תחת הכותרת "ראש הממשלה הבא לשעבר"), בלהט רטורי שכמעט משכיח את העובדה שהן עשויות ברובן מחומר רכרוכי למדי: סקר.

לא כותרת ראשית

ארבע ילדות פלסטיניות נשכחו ברכב ומתו. הידיעה אינה מגיעה לעמוד השער של אף עיתון.

בחירות מקומיות

"חמישה ימים לבחירות המקומיות. במוקד ההתעניינות: הקרב בירושלים", נכתב בכותרת הגג לראשית של "מקור ראשון". "בחירות רדומות בעיר ללא הפסקה. אדישות חילונית עשויה להכריע את הקרב הירושלמי. ברוב היישובים לא צפוי מהפך", נכתב בכותרת על שער "הארץ" המפנה ל"סיקור נרחב" של הבחירות לרשויות המקומיות, שהעיתונות בחרה להתעלם מהן כמעט כליל בשבועות האחרונים. אי-אפשר שלא לקשור את המחדל התקשורתי המהדהד הזה עם העובדה שהבחירות לראשותה של בירת ישראל מוכתבות על-ידי קומבינה שרקחו אביגדור ליברמן ואריה דרעי, שהיא כל-כך מכוערת והזויה שלא היו מאשרים אותה כתסריט לסדרת דרמה סאטירית.

משה ליאון, מועמד לראשות עיריית ירושלים, בשוק מחנה-יהודה בעיר, 5.8.13 (צילום: יונתן זינדל)

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מראיינת בתאל חכם את המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, המתמודדת בבחירות המקומיות בבאר-שבע. "ההצטרפות שלי היא גם כדי להדגיש שאנשים אינטלקטואלים מגבים עשייה", היא אומרת. במוסף "הארץ" מראיינת איילת שני את איווניה פאולר, בת לקהילת העבריים מדימונה, פועלת במתפרה ואם חד-הורית לחמישה, המתמודדת על מקום במועצת מצפה-רמון בראש רשימת מרצ. "אני ועוד כמה מהקהילה, שעזבו, הבנו שאנחנו גרים כאן כבר כמעט 40 שנה, אבל לא מעורבים במה שקורה סביבנו".

יש גם מועמד שלישי. עיתון "הפלס" החרדי קורא בכותרתו הראשית לתמוך במועמד חיים אפשטיין לראשות העיר ירושלים

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיינת חן קוטס-בר שלוש נשים שהקימו "לראשונה בהיסטוריה" מפלגת נשים חרדית שתתמודד בבחירות למועצת העיר אלעד. "נשות אלעד אינן החרדיות הראשונות שמבקשות להשתלב בפוליטיקה. הרשימה שלהן היא פשוט היחידה ששרדה, בעוד שקודמותיה נכנעו למכבש הלחצים הקהילתי", כותבת קוטס-בר. "אנחנו נתקלות בחומות. יש פה המון דברים קשים מאוד", אומרת אחת מהן, מיכל צ'רנובסקי, אחרי שהיא מתארת כיצד נשים כמוה מסתכנות בנידוי חברתי, סילוק של ילדיהן ממוסדות החינוך וחרם בתקשורת המגזרית.

"ליאון וברקת מחזרים אחרי הרבנים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "סקרים טריים מצביעים על מגמת צמצום בפער בין ראש העיר לבין מועמד הליכוד. האתגר של מטה ברקת: להביא את התושבים החילונים לקלפיות. במטה ליאון מקווים לתמיכה חרדית נרחבת ככל האפשר". "מאז הלך לעולמו, מרן זצ"ל מעורב בבחירות הרבה יותר מאי-פעם", כותבת אורלי גולדקלנג על הרב עובדיה יוסף והבחירות המקומיות בטורה הפותח את "דיוקן", מוסף "מקור ראשון".

ענייני תקשורת

בימים האחרונים מנהל יואב יצחק באתרו, "ניוז1", מלחמת בלימה סוערת נגד "דה-מרקר", המו"ל עמוס שוקן וכתב המדיה נתי טוקר. לפי הפרסומים ב"ניוז1", טוקר עמל על כתבה העוסקת במשולש היחסים שבין יצחק, איש העסקים יגאל זילכה ועו"ד יוסי כהן, שאותם הוא תוקף תדיר בחריפות אופיינית בהאשמות חמורות בפלילים, ואיש העסקים משה בובליל, שיצחק חבר אליו לכאורה. נגד יצחק מתנהלים כמה הליכים משפטיים שפתחו מושאי סיקורו, שבינתיים נחלו כישלון אחר כישלון בבקשתם למתן צווי ביניים. גם בחזית מול "דה-מרקר" יכול יצחק לרשום הישג ביניים: הכתבה שהיתה אמורה להתפרסם היום אינה מופיעה בגיליון. ואולם, הסיפור הסבוך רחוק מלהסתיים.

"זוכרים את שמואל בן-ארצי ז"ל", "ישראל היום", עמ' 7, 18.10.13

"ישראל היום" מקדיש ידיעה ותמונה לאירוע משפחתי של שרה נתניהו. אפילו כותרת הידיעה, "זוכרים את שמואל בן-ארצי ז"ל", מנוסחת ככיתוב לגלוית הזמנה או מודעה פרטית. על הידיעה לא חתום כתב רכילות, אלא הכתב המדיני של העיתון, שלמה צזנה, שמביא מדבריו של ראש הממשלה נתניהו. הלה מודה לחמו המנוח ש"השתתף בגידול הילדים". חוגי הימין, ש"ישראל היום" הוא כיום, למרבה הביזיון, המייצג העיתונאי המרכזי שלהם, מרבים לקבול על ההאדרה האישית שזכה לה יצחק רבין לאחר הירצחו. זו ביקורת מוצדקת, והסאטירה כבר טיפלה לא פעם ב"פסטיבל רבין" ובניכוס הפוליטי של הרצח. גם מבחינה זו מוכיח עורך "ישראל היום" עמוס רגב כי הוא נחוש לשחזר עשרת מונים כל פגם, אסתטי ומהותי, של השמאל הישראלי, ולהטיחו בציבור ללא בושה.

אחת הטענות הקבועות שנשמעו מימין בעקבות סיקור החרמות השונים על ישראל, ובראשם זה שהטיל לאחרונה האיחוד-האירופי, היתה כי מדובר בסיקור מוגזם המאדיר שלא בצדק את עוצמת ההשפעה של ההחלטה האירופית על ישראל. היום מעקרים את הטיעון הזה דווקא ב"מקור ראשון", בכתבת השער של מוסף המשפט "צדק". לפי ליאת נטוביץ-קושיצקי, הנשענת על חוות דעת של "מומחים למשפט בינלאומי מטעם פורום 'קהלת'", הנחיות האיחוד-האירופי "מעמידות בסכנה את השתתפותה של ישראל במיזמים בינלאומיים ומאיימות לפגוע בתעשייה בארץ". המומחים, פרופ' אבי ופרופ' יוג'ין קנטרוביץ, מצוטטים כמזהירים: "החרם עתיד להתנפח לממדים הרסניים".

עוד במוסף "משפט": עורך המוסף, יהודה יפרח, מקדיש טור לדרכו המקצועית אגב תחקיר שערך על שחיתות לכאורה ברשות מקומית באחת ההתנחלויות (כך לפי רמיזתו). אגב התיאור קובע יפרח כי הוא "מצויד היטב במה שהתרנגולות מטילות", אבל מספק גם תיאורים שיש בהם אולי עניין רב יותר לציבור הקוראים את העיתון. יפרח כותב כי מבחינה עיתונאית היה עליו לפרסם את התחקיר ("תפקידו של העיתונאי הוא לדווח בצורה עניינית על העובדות, והבוחרים יפסקו את דינם ויכריעו"), אולם "הלכתית" החליט לגנוז אותו בשל "השימוש שייעשה בו למטרת קמפיין נגטיבי בבחירות": "הבסיס ההלכתי לפעילות שלנו הוא ההיתר (או החובה) לספר 'לשון הרע לצורך', כשמרכיב מרכזי בעניין זה הוא שאלת המידתיות".

בעוד שהטור, וההסבר הקלוש שבסופו, נדמים כשיקוף של שיח אפולוגטי שהתנהל בין העורך לבין מצפונו, הרי שיש בהם עניין כמקפצה לדיון מתבקש, ולמיטב ידיעתי נדיר עד בלתי קיים, ביסודות ההלכתיים של העיסוק בעיתונות. מעניין יהיה אם שלמה בן-צבי, המו"ל והעורך האחראי של "מקור ראשון" ו"מעריב" ויהודי אורתודוקסי, ייזום דיון כזה, ואם דיון כזה יוכל להתקיים בלי שהעיתונות הדתית-לאומית תידרדר למצבם הרקוב של כלי התקשורת החרדיים, הכפופים לחצרות רבניות למיניהן.

המוסף "שבת" של "מקור ראשון" (עורך: אלחנן ניר) מפרסם מאמר של הרב יצחק בלאו, המונה ארבע דוגמאות לסוגיות שבהן קיימים מקורות פרשניים מסורתיים החולקים על הדוגמות המקובלות על רבני הציונות הדתית בכל הנוגע ליחס התורני לתולדות ישראל בעת הזאת. "קשה להחליט בצורה חד-משמעית שהגענו לשלב הגאולה", נכתב בכיתוב התמונה של לשכת העיתונות הממשלתית, המתעדת את הקמתו של יישוב אלמוני על-ידי אנשי תנועת גוש-אמונים. כותרת המאמר היא "לא כל חז"ל למדו במרכז-הרב", והיא מכוונת לישיבה שבמקורה זוהתה עם הרב קוק (שהקימה) ובנו (שהנהיג את תנועת ההתיישבות בשטחים המשוחררים). "אין לנו אפילו מידה אחת בעולם שלא תהיה הקיצוניות מזיקתה" הוא הציטוט מהרב קוק הסוגר את המאמר.

במדור "רב עולמי" באותו מוסף כותב הרב אליהו בירנבוים על סוגיה שהתגלגלה לפתחו: "מה צריך לייעץ ליהודי שחברתו הלא-יהודייה הרתה ממנו?". בסופו של הטור, המתפרש על פני עמוד שלם, ולאחר שהוא הופך בסוגיה ומגלגל בה, כותב בירנבוים: "ניסיתי לשלב ביחד את כל השיקולים, וכאשר אלברטו נכנס למשרדי דיברתי איתו בשפה רכה ואמרתי לו: 'אלברטו, אני שמח שאתה רוצה להקים בית יהודי ושיהיו לך ילדים יהודים שתחנך בדרך של מורשת ישראל סבא. הילד הזה שאמור להיוולד הוא בנך הביולוגי, אבל הוא לא יהיה יהודי כמותך, לא בזהותו ולא באמונתו. אני מציע לך לקיים את החובה המוסרית והמשפטית שיש לך כלפי הילד שיוולד, אבל לא לשמור איתו על קשר רגשי ולא להתחתן עם הבחורה. קשר רגשי עם הילד עלול להביא אותך להמשך קשר רגשי ופיזי עם אם הילד, ובכך יש סכנה לעתיד משפחתך היהודית".

במוסף "הארץ" כותב עומר שוברט מ"אירוע ה-BDSM הגדול בעולם", המתרחש בסן-פרנסיסקו, תוך דגש על הזווית היהודית של כמה ממשתתפיו. "אף על פי שמדובר באילוסטרציה מודרנית של המושג 'סדום ועמורה', בחדר הפיקוד של האירוע בטוחים שהשכינה דווקא איתם. תמצאו שם חבורה של יהודים צעירים, שמקפידים על ביקורים קבועים בבית-הכנסת, ארוחות שבת משותפות והתייעצויות עם רבנים. צעירים שמתגאים ביהדותם ומאמינים בכל לבם שההעדפות המיניות הייחודיות שלהם מתיישבות עם ערכי היהדות, לפחות עם רובם". הציטוט המודגש בכתבה הוא של אמיליה נוימן: "אנחנו מתפללים, אוכלים ארוחת שבת והרבה מאיתנו יורדים אחר-כך למסיבה במרתף, שבו יש קשירות והצלפות ודברים כל-כך שונים ואינטנסיביים, וכולם אומרים לך 'שבת שלום', גם אם הם בכלל לא יהודים ואפילו אם אתה בדיוק נמצא באיזו תנוחה מוזרה".

בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כותב מאיר עוזיאל על העיתונאי רזי ברקאי, שאמר בתוכניתו בגלי-צה"ל "מה בוער" על שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן כי "יש בו משהו שיוצר דיסטנס לא נעים. יש משהו נורא קר בעיניים הכחולות האלה שניבטות בך" (כך לפי עוזיאל). "מבט בעיניים?", כותב על כך עוזיאל, "הנה שיעור שאני מעביר כאן בחינם לכל עיתונאי: אם אתה רוצה להכפיש מישהו או להלל מישהו, תמיד תוכל לדבר על המבט בעיניים שלו. בכל מקרה שאין לך נימוקים נגד מישהו תוכל לומר: 'יש לו מבט מוזר בעיניים'. או אפילו: 'יש לו מבט מטורף בעיניים'. זוהי קטילה תוך שימוש בעובדה הכי קלה להשגה. אתה העיתונאי, ככה אתה התרשמת. איש לא יוכל לסתור אותך. ואם אתה אוהב מישהו אפשר תמיד לכתוב או לשדר: 'יש לו מבט חם בעיניים', או 'יש לו זיק של חוכמה עמוקה בעיניים החומות האלה שניבטות בך'. זהו זיק שאתה העיתונאי ראית בבירור, אין ספק שראית. ולכן זו עובדה בלתי ניתנת לערעור. רזי נפל לסוג העיתונאות הזו בלי להרגיש שהוא הופך מעיתונאי אמיתי לפרשננו לענייני מבט לעיניים".

עוזיאל אינו מפרט – האם הוא באמת כותב את טורו ב"מעריב" חינם אין כסף?

"מעניינים גם השינוי וההתפתחות, מהבחינה הסגנונית והנושאית, שעבר הציור של וולקובסקי בתוך הנישה האישית שחפר לעצמו בגוף הציור הכללי", כותב עוזי צור בטור ביקורת האמנות הקבוע שלו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" על תערוכה של ערן וולקובסקי, לשעבר העורך הגרפי של "הארץ". "הפעם הוא נטש את תבנית נוף ילדותו בקיבוץ, את ירושלים של בחרותו, את נופי הכפר והנופים הפתוחים של הארץ, את תמונות הקולנוע ההוליוודי הצרובות בזכרונו כזכרונות אישיים, ומתמקד בפרספקטיבות הקלסטרופוביות של תפנימי המסדרונות במקום עבודתו ובתעתוע האור בעומקם החסום.

"אחד המרכיבים היפים ומעוררי המחשבה שבציורים הוא הציור של הציורים התלויים על קירות המסדרונות הללו – ציורים של אמנים ישראלים מאוסף עמוס שוקן – שתחת מכחולו של וולקובסקי היו לרוחות רפאים של האמנות הישראלית, רוחות ערטילאיות שיש לנסות ולנחש את זהותן, את יוצרם. תולדותיה של האמנות המערבית משופעות באמנים הבאים לפאר את אוספו של הפטרון (מזמין הציור) בעל הממון והטעם, מלכים, אצילים, סוחרים, בנקאים. אצל וולקובסקי ציור הציורים היה למשהו הפוך כמעט לחלוטין: הוא כמו נוטל מאוסף הפטרון המוצג לראווה את ממשותו, את משקלו בכסף".

"כמה נהדר לראות את הטוויטר שלי מלא באליס מונרו במקום במיילי סיירוס", מצטטת צליל אברהם בטור ההערות שלה לרשימת רבי-המכר המתפרסמת בסופו של מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות", "7 לילות". על שער המוסף: תמונתה של סיירוס, העובדת בימים אלו על חמש דקות תהילת הפרובוקציה המינית העולמיות הראשונות שלה, כשהיא עירומה ומסתירה את שדיה בידה. הציטוט, אגב, הוא של הרלן קובן.

גם המוסף השבועי השני של "ידיעות אחרונות", "7 ימים", מציע ראיון עם כוכבנית ככתבת השער שלו, הדוגמנית בר רפאלי. בעוד שסיירוס היתה ילדה-שחקנית וזוכה כעת לתהילה עולמית בשל החצנה מופגנת של מיניותה, הפרסום של רפאלי נבנה כולו על חשיפה פומבית של חלקי גופה השונים. בעוד שהראיון עם סיירוס הוא משאת נפש בלתי מושגת עבור עורכי הצהובון הישראלי, המגישים לקוראיהם כתבה מתורגמת ממגזין אמריקאי, רפאלי היא מותג נחות יותר שמנהליו מוכנים גם לייחצן באמצעות בעלת הטור הישראלית דנה ספקטור (עילת קידום המכירות הנוכחי: רפאלי תנחה תוכנית ריאליטי).

רפאלי מספרת לספקטור על רגע מכונן בחייה, לאחר שהסתיימה התקופה המכוננת בקריירה שלה – זוגיות עם שחקן הוליוודי מצליח: "אז הלכנו לסירה ונכנסנו למים, והמים היו קפואים כמו קרחון, שחיתי בקיפאון הזה והסתכלתי מסביב, ופתאום זה בא לי. ראיתי את כל החברות שלי, הנשמות שלי, וחשבתי, וואו, אני כנראה באמת לאקי, המים היו קרים-קרים. וזה כאילו ניקה אותי. זה היה כמו סוג של מקווה, מים טהורים כאלו, מים שמנקים. ומאותו יום לא בכיתי יותר".

"בהתחלה חשבתי אפילו ש'בית לחם' זה סרט תמים על בית שעושים בו לחם" (שלמה ארצי, "7 ימים", טור קבוע).