זה היה תחקיר שהיה עשוי להכריע את הבחירות. העיתונאי שנשלח לבצעו הצליח לאסוף שלל מסמכים ועדויות שביססו את הממצאים, ולפיהם ייתכן כי האנשים העומדים במרכזו ביצעו עבירות פליליות. מסע של לחצים מצד מושאי התחקיר המחיש לעורך כי המידע נשען על אדנים מוצקים. עיתונאים מכלי תקשורת מתחרים זיהו את הסיפור והחלו לחפש גם הם מידע. האינסטינקט העיתונאי הבריא דחק לכיוון הפרסום, אבל אז, על סף ההבשלה, השתחל שיקול נוסף: מה יש להלכה להגיד על זה?
יהודה יפרח: "הניסיון לחפש סיבות לא ענייניות לגניזת התחקיר נובע מחוסר אמון במשהו שהוא קצת שונה מדפוסים שהתרגלנו אליהם, וזה מצער אותי"
את התשובה קיבלו לידיהם קוראי מהדורת סוף-השבוע של "מקור ראשון" שפתחו לפני כשבועיים את המוסף המשפטי "צדק" בעריכת יהודה יפרח. "האינדיקציות הראשוניות שהגיעו למערכת הצביעו על סיכוי לא רע לתחקיר לא רע", כתב יפרח לקוראיו. "תמצית הטענה היתה כי שני מועמדים לראשות מועצה מקומית כלשהי היו מעורבים ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובהסתרת מידע חיוני מתושבים, ובכך הם הונו כמה משפחות וגרמו להן לנזק כלכלי משמעותי", הוסיף העורך, רגע לפני ששיתף את קוראיו במניעים שהביאוהו להחלטה לגנוז את התחקיר מנימוקים שהגדיר "הלכתיים".
תחקירים נוטים להיגנז במחשכים, הרחק מעיניהם של הצרכנים. עורך שיכריז קבל עם ועדה כי החליט לפסול לפרסום מידע אמין, חשוב ומעניין מסתכן באופן טבעי באובדן אמונם של קוראיו, של הכתבים הכפופים לו ושל מקורותיהם. החלטתו של עורך מוסף "צדק" לחשוף את לבטיו המקצועיים והאמוניים היא על כן אירוע עיתונאי חריג. החלטה חריגה נוספת שהוציא לפועל בטור ההסבר שלו היא חשיפת טפח מהמידע הגנוז, באמצעות שזירתם של כמה רמזים עבים בנוגע לתוכנו של התחקיר שאת פרסומו בחר למנוע.
מי שקרא את טורו של יפרח היה יכול להבין כי הסיפור שעמד במרכזו של התחקיר עוסק באישי ציבור המתגוררים בקרבה של אוכלוסייה ש"רוב תושביה חשופים לפרסומים ב'מקור ראשון'", וכי שניהם התמודדו בבחירות לראשותה של מועצה מקומית, שהתקיימו כמה ימים לאחר פרסום הטור. עוד ניתן להבין מהטור כי השניים טוענים כי ביצעו את המיוחס להם מתוך "מוטיבציה אידיאולוגית" ולא לשם "גריפת רווח כלכלי אישי", וכי פעלו באופן שבו פעלו משום שלדבריהם "לא היתה להם שום דרך חוקית אחרת לעשות זאת".
קוראי "מקור ראשון" שאינם בוחלים בקריאת עיתונים אחרים ודאי הבחינו בדמיון בין הפרטים שנכללו בטורו של יפרח לכתבה שפירסם ב"הארץ" חיים לוינסון שלושה ימים קודם לכן, ובה תואר האופן שבו שניים מהמתמודדים בבחירות למועצה המקומית בית-אל, הרב חנוך הכהן-פיוטרקובסקי ועו"ד אהוד ילינק, קשורים לפרשת בנייתם של בניינים לא-חוקיים בשכונת האולפנה ביישוב. התפתחויות קודמות בפרשה, שבמסגרתה טענו כמה מהדיירים כי משכניהם הונו אותם, סוקרו באתר News1.
"עיתונאי מוכשר וגם תלמיד חכם"
עמנואל שילה, עורך "בשבע"
התחקיר של "מקור ראשון" היה אמור להתפרסם בגיליון שבו פירסם יפרח את טור הווידוי שלו, ב-18.10.13. בשיחה עם "העין השביעית" אומר יפרח כי התחקיר היה כמעט מוכן, וכי נדרשו להשלמתו רק שעה או שעתיים של עבודת עריכה. מרגע שהוחלט שלא לפרסם אותו באותו גיליון, היו מושאיו יכולים לנשום לרווחה: הבחירות לרשויות המקומיות נערכו ארבעה ימים לאחר מכן, ב-22.10.13, שלושה ימים לפני צאת הגיליון הבא של המוסף.
שבוע לאחר הגניזה נרשם עוד אירוע חריג בזירת העיתונות הדתית: עמנואל שילה, עורך השבועון החינמי הנפוץ "בשבע", מצא לנכון להקדיש חלק מטורו הקבוע לעורך המוסף מהעיתון המתחרה, ולשבחו על הבחירה העריכתית יוצאת הדופן. "רבים אינם מודעים לכך שלהלכה אמורות להיות הוראות פרטניות גם בנושא התקשורתי", כתב שילה בטורו. "יפרח, עיתונאי מוכשר וגם תלמיד חכם שעשה שנים רבות בבית-המדרש, הפעיל שיקול דעת הלכתי והחליט לגנוז את התחקיר".
התודה הפומבית של שילה סיפקה רמז אפשרי נוסף למהותו של התחקיר הגנוז. "בשבע", כמו אתר האינטרנט "ערוץ 7", מוחזק בידי תאגיד זר המחזיק גם בחברה הקבלנית האחראית להקמת בנייני המריבה בשכונת האולפנה. עובדיה של קבוצת התקשורת המגזרית ועובדיה של החברה הקבלנית סרים לאותה מרות.
הרב הכהן-פיוטרקובסקי, אחד משני המועמדים ששמם נקשר בפרשה, מייצג את התאגיד הזר בישראל ומועסק בגוף שהחזיק בעבר בכלי התקשורת ובחברה הקבלנית – ישיבת בית-אל, בראשות הרב זלמן מלמד. כשעמנואל שילה מודה ליהודה יפרח על גניזת תחקיר משיקולים "הלכתיים", הוא מיישם גם את האינטרס הרחב, הכלכלי והציבורי, של בעלי השליטה בגוף שבו הוא ממלא תפקיד בכיר.
טורו של שילה ב"בשבע", בצירוף עדויות מפי עיתונאים העוסקים בתחום, הוביל את מפעילי בלוג התקשורת המגזרי "הולך רכיל" לקבוע כי התחקיר הגנוז של "מקור ראשון" אכן עסק בשכונת האולפנה, וכך עשה גם חיים לוינסון. בשיחה עם "העין השביעית", כשנשאל יפרח אם התחקיר הגנוז אכן עוסק בשכונת האולפנה בבית-אל, הוא נמנע מלאשר את הדבר, אך כשהוא מתבקש להכחיש זאת, הוא גם נמנע מלהכחיש. "כל מי שאומר לך משהו על התחקיר הזה הוא לא מי שגנז אותו. מי יודע מה גנזתי? רק אני יודע, כי זה אני שגנזתי", אומר יפרח.
בין האישי למקצועי
לפני כשנה וחצי, סמוך להתקדמותם של המהלכים להריסת הבתים שנבנו בניגוד לחוק בשכונת האולפנה, יצא יפרח לחופשה ללא תשלום מעבודתו ב"מקור ראשון" כדי לקחת חלק מרכזי במאבק פומבי לקידום חוק ההסדרה של זבולון אורלב, מאבק שבמסגרתו גם שבת רעב. הצעת החוק נפלה, והבתים נהרסו. כשיפרח נשאל על כך, הוא אומר כי היה זה מאבק עקרוני שנועד להסדיר גם את הבנייה במגרון ובעמונה, היישוב שבו הוא מתגורר, וכי אין לו כל קשר לאנשי החברה שבנתה את שכונת האולפנה.
"הניסיון לחפש סיבות לא ענייניות לגניזת התחקיר נובע מחוסר אמון במשהו שהוא קצת שונה מדפוסים שהתרגלנו אליהם, וזה מצער אותי", הוא אומר. "מבחינתי זו היתה החלטה עקרונית, החלטה שקיבלתי מתוך מניעים אתיים, והיא לא קשורה לא לשום מניע פוליטי או נסיבות אישיות. לא היו לי שום מניות אצל אף אחד מהנילונים בתחקיר שגנזתי, לא הייתי בקשר אישי או מקצועי עם אף אחד מהם, ובכלל בעבודה אני מקפיד מאוד להפריד בין האישי למקצועי".
הריסת הבניינים הלא-חוקיים בשכונת האולפנה, 27.11.12 (צילום: אורן נחשון)
לדברי יפרח, אין קשר בין העובדה שהוא מתגורר בהתנחלות לבין ההחלטה שלא לפרסם מידע על מהלכי השיכון הבעייתיים שהיו אמורים לעמוד בבסיס התחקיר. "במהלך השנים שבהן אני עורך תחקירים פירסמתי תחקירים מאוד נוקבים על שלל גורמים רבי-כוח – החל מפרקליטות המדינה וקק"ל ונציבות שירות המדינה והפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, וכלה בגורמים חזקים מאוד בהתיישבות ביהודה ושומרון", הוא אומר, ומונה כמה מאותם תחקירים. "כשאנחנו עולים על סיפור שאנחנו מאמינים בו, אנחנו ננעלים עליו והולכים עם האמת העיתונאית עד הסוף, בלי לשקול שום שיקול אישי".
בתגובה לדברים שנכתבו באתר זה בעקבות טורו, מבקש יפרח להדגיש כי השיקולים ההלכתיים שהנחו אותו לגנוז את התחקיר כלל אינם מזכירים את השיקולים המנחים עיתונאים מהמגזר החרדי. "אין, מעולם לא היתה ולא תהיה ועדת רבנים שמכתיבה לנו מה לכתוב ומה לא לכתוב", הוא אומר. "זה בכלל לא חלק מהשיח. במקרה שלי יכולה להיות התייעצות פרטית עם אדם שאני מעריך ברמה האישית, וגם זה נדיר".
בין המוסרי לפלילי
המונח "הלכה", מסביר יפרח, שקול מבחינתו למונח "מוסר" אצל אדם חילוני או לא-יהודי. "כתבתי על השיקול ההלכתי שהנחה אותי בגניזת תחקיר", הוא אומר. "השיקול הזה נובע מהפער בין המסגרת המשפטית של דיני לשון הרע בתקשורת למסגרת המוסרית – פרסום תחקיר יכול להיות חוקי לחלוטין, ועדיין לא מוסרי. העיתונאי יכול להיות בטוח שהוא מכוסה ומבוטח מפני תביעת דיבה, וזה עדיין לא אומר שהפרסום מוצדק אתית. אין חפיפה בין המסגרת המשפטית למסגרת האתית. הרווח הזה, שבין האתי לחוקי, הוא בעיני התווך שבתוכו צריך לשקול את השיקול ההלכתי.
יפרח: "פרסום תחקיר יכול להיות חוקי לחלוטין, ועדיין לא מוסרי. העיתונאי יכול להיות בטוח שהוא מכוסה ומבוטח מפני תביעת דיבה, וזה עדיין לא אומר שהפרסום מוצדק אתית"
"ההלכה מציעה מסגרת מושגית אתית שרלבנטית בדיוק לשטח האפור", מוסיף יפרח. "מבחינה ערכית, היא רלבנטית ליכולת שלי לעשות עבודה עיתונאית שאינה עומדת בסתירה לעולם הערכים שלי. חז"ל מדברים על ה'נבל ברשות התורה', כשהדוגמה שהם נותנים היא מחייו של האלכוהוליסט – אין הרי בהלכה איסור על שתיית יין, והמכור לטיפה המרה לא עובר על שום חוק. אבל עדיין הוא חי חיים שהם חיים מושחתים, במובן שהוא לא פרודוקטיבי, הוא לא תורם לחברה, הוא פוגע בעצמו ובסובבים אותו. העולם ההלכתי בעיני הוא המאמץ לשקול שיקולים אתיים שהם מעבר למה שמותר ואסור".
יפרח סבור כי מעשיהם של מושאי התחקיר הגנוז מסתכמים באי-סדרים מינהליים, שמהם לא הפיקו רווח כלכלי אישי – ועל כן אין לשפוט אותם לחומרה. "המקומות שבהם אין דילמה הם במקרים המתאפיינים במובהקות: כשאדם עבר עבירה פלילית ברורה, והוא משמש או אמור לשמש בתפקיד ציבורי, והעבירה רלבנטית מאוד לתפקוד שלו. השטחים האפורים הם במקרים שבהם מושא התחקיר לא ביצע עבירה מובהקת, אלא פעל בצורה בלתי תקינה מבחינה מינהלית. לא היה לו שום רווח אישי ישיר או עקיף, הוא לא קיבל שום דבר לכיס, וגם לא קיבל שום קרדיט ציבורי או רווח כלכלי".
לטענת יפרח, מושאי התחקיר לקחו אחריות מלאה על תוצאות מעשיהם. על כן, בין היתר, החליט כי הפגיעה בשמם אינה מחויבת המציאות, וכי מדובר במקרה מהסוג האפור. בהקשר העיתונאי, הוא אומר, המשמעות של היצמדות לעיקרון ההלכתי כרוכה ב"יכולת להימנע, לבלום את עצמך, לצמצם את עצמך במקומות מסוימים, לדחות את הסיפוק המקצועי והאישי בגלל שאתה מחויב לראות את הזולת, לראות מישהו אחר", כלשונו.
"המשמעות", הוא מוסיף, "היא לראות את המחיר של פרסום התחקיר ולשקול אם באמת האינטרס הציבורי מקדש את הפגיעה הקשה בשמו הטוב של אדם, גם אם היא חוקית – זה בעיני השיקול ההלכתי. כל עוד יצר לב האדם יישאר במצבו הנוכחי, יהיו לצערנו עוולות בכל מקום. התפקיד שלנו הוא לשמש פה לאזרח הקטן שנרמס, ולהפוך את החיים שלנו פה לקצת יותר נסבלים".
אוהל המאבק למען חוק ההסדרה. במרכז, בחולצה אפורה: יהודה יפרח. 31.5.12. (צילום: נועם מושקוביץ)
לדברי יפרח, ההחלטה לגנוז את התחקיר על המועמדים בבחירות המקומיות ימים אחדים לפני קיומן הגיעה לאחר שקילת הנזק שעשוי היה להיגרם לאישי הציבור מול הנזק שלכאורה גרמו לאחרים. האם, על-פי המידע שהגיע לידי "מקור ראשון", הנזק שנגרם לדיירים שאיבדו את ביתם קטן מהנזק שעלול היה התחקיר לגרום למועמדים הפוליטיים? מיהו כאן "האזרח הקטן", ומהו בעצם האינטרס הציבורי – להגן על המעוולים, או לגונן על הציבור מפניהם?
לנוכח בקשתו של יפרח שלא לדון בפרטי הפרשה שבחר למנוע מקוראיו, דינם של השיקולים הפרטניים להישאר בעמימותם. הציבור, כך או כך, בחר שלא לתת אמון בשני המועמדים שעמדו, כנראה, במרכזו של התחקיר שלא פורסם: בסיומו של יום הבחירות התברר כי איש מהם לא הצליח להשתחל לסיבוב השני, שבו ייבחר בקרוב ראש חדש למועצה המקומית בית-אל.