מסיבת עיתונאים

"כמה דקות אחרי הנאום שלח דוברו של נתניהו הודעת סמס לכתבים: 'אתם יכולים להגיד שיש שביעות רצון בפמליה מנאומו של ראש הממשלה ושהוא הצליח להוציא את הרוח מהבלון שניפח רוחאני'. איך אמרו חכמינו – בלי אמונה גם צסק"א לא היתה אוכלת אותה", כותב ברק רביד בסוף טור הפרשנות שלו לנאומו של נתניהו אתמול בעצרת האו"ם. "פוצץ את הבלון של רוחאני", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון שעורכו עמוס רגב וכמה מהעורכים שתחתיו ממשיכים להכחיש, משום מה, שהם גרסת חינם מודפסת של דף המסרים של ראש הממשלה.

"האוהדים ביציע לא הועילו", כותב רביד אחרי שהוא מתאר את כניסתם של איל הקזינו והבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון, יחד עם אמריקאים עשירים אחרים לאולם הריק למחצה שבו נאם נתניהו. "נאומו של ראש הממשלה הזכיר משחק של נבחרת ישראל בכדורגל. שבועות של שיווק אגרסיבי, ספינים, כותרות בעיתונים ובניית ציפיות גבוהות מסתיימים בתוצאה מאכזבת. רצינו מונדיאל וקיבלנו את גביע הטוטו. נאומו של נתניהו היה לאה, יגע, טרחני ומשעמם. אל מול מתקפת יחסי-הציבור המתוחכמת של נשיא איראן, שכבש את עצרת האו"ם, נשמע נתניהו כמו תקליט שבור [...] מנהיגי ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה ומנהיגי רבות מידידותיה של ישראל אינם ילדים נאיביים שזקוקים לקורס מבוא בתולדות תוכנית הגרעין האיראנית. במקום לגייס אותם לגיבוש אסטרטגיה משותפת נגד איראן, עלול הנאום ליצור אנטגוניזם".

טורי הפרשנות האחרים באותו עמוד מוותרים על החבטות בסגנונו של נתניהו, אולם מכתירים את הנאום ככישלון. "בנימין נתניהו לא היה מקלקל המסיבות, כפי שתיאר את עצמו ערב צאתו, מפני שהמסיבה נגמרה הרבה לפני שנחת בניו-יורק", כותב עמוס הראל. "בנאום אמש הגיש נתניהו, כהרגלו ברהיטות, את המסר הישראלי לחודשים הבאים. בחלק ניכר מטענותיו קיימת מידה רבה של אמת: הן באשר לפניו האמיתיות של המשטר בטהרן והן ביחס לחתירתו לגרעין ומעורבותו בטרור. אבל נדמה שהנאום שוגר אל קהל לא קשוב במיוחד, שכבר השתכנע שהמשא-ומתן הדיפלומטי הוא האפשרות היחידה. באווירה העולמית הנוכחית, לא נודעה לנאום הפעם חשיבות יוצאת דופן. ספק אם מישהו באולם האמין כי פניה של ישראל כעת לתקיפה צבאית". ואילו יוסי ורטר כותב: "נתניהו שיווק את הסחורה שלו במיומנות הרגילה. הנאום היה עובדתי, מנומק, קודר לפרקים וחף מגימיקים. ככזה, נגזר עליו להישכח מהר ולהיעלם באוקיאנוס האינסופי של היוטיוב".

גם חמי שלו, הסבור כי נתניהו "העביר את המסר שלו בפשטות ובבהירות. [...] הציג תיזה, הביא ראיות להוכחתה, הסיק מהן מסקנות וסיים עם פאנץ'-ליין דרמטי", כותב כי "הבעיה המרכזית של הנאום נעוצה בעיקר בעיתויו האומלל. כי למעט הקהל הביתי האוהד שיובא לאולם בניו-יורק, בתוספת ציבור צופי הטלוויזיה בארץ, הנאום ראוי להיבחן על-פי השאלה הפילוסופית-אפיסטמולוגית על העץ ביער הנופל בלי שאיש שומע. [...] מדובר בסופו של דבר בנאום שכולם ציפו שנתניהו ייתן, והפעם, יש שיתלוננו, אפילו בלי הגליק של הגימיק. זה היה נתניהו אסלי, נתניהו אותנטי, נתניהו בלי מסכות, נתניהו עם הסחורה שהביאה אותו עד הלום. בימים שאחרי רוחאני, לצערו ואולי גם לצערנו, אין לה הרבה ביקוש". "נתניהו באו"ם: 'רוחאני – זאב בעור של כבש'", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. כותרת המשנה מסתיימת בציטוט אחר: "טהרן בתגובה: 'שלא ינסה לחנך אותנו".

"ישראל היום", 2.9.13

יש כמובן גם מי שסבורים אחרת. לא רק ב"הארץ", גם ב"ישראל היום", העיתון ששלו היה בעבר עורך המשנה שלו, שוררת תמימות דעים באשר לנאום. למעשה, מתקפת החיוכים של "ישראל היום" עזה כל-כך שהיא מעוררת חיוך – תוצאה הרת אסון כשהכוונה היא לשווק נאום המאיים בשואה גרעינית. ארבעת כותבי טורי הפרשנות – בועז ביסמוט, דן מרגלית, דרור אידר וחיים שיין – סבורים כי מדובר ב"נאום של אמת", "אמת צרופה", "נאום שהעולם היה חייב לשמוע", "נאום רציני, קשוח ומפוכח", "אמירה מוסרית", וכי נתניהו הוא ראש הממשלה "אולי היחיד מאז מנחם בגין ז"ל שיש לו נוסף על הפרגמטיות המעשית גם תובנות היסטוריות". את הנסיגה של נתניהו מ"הקו האדום" שקבע בנאומו הקודם מתאר מרגלית לא כ"התקפלות, זגזוג", אלא כ"תחכום, הבחנה דקיקה", ודרור אידר משווה את נתניהו לאחד מנביאי ישראל וגם ל... חכו... הנה זה יוצא... צ'רצ'יל! (בום! לא ראיתם את זה מגיע. תודו). אבל למה שתאמינו לכותבי הטורים? במרכז עמוד השער מודפסת תמונתו של נתניהו נואם ומעליה הכיתוב "הביא כבוד לישראל", ואילו כותרת המשנה קובעת כי "בנאום תקיף, מוטט נתניהו את 'מתקפת הדבש' של נשיא איראן". ומה עם תשומת הלב הנודדת בארה"ב מחרדותיו של ראש ממשלה במדינה קטנה במזרח התיכון אל המהומה הפוליטית הפנימית? ובכן, שלושת העמודים הפותחים של "ישראל היום" מוקדשים לתמליל הנאום של נתניהו אתמול. למי שלא הספיק בבית.

"הטון התרכך", נכתב אתמול בכותרת אחת משתי ההפניות לטורי פרשנות על שער "ידיעות אחרונות", מתחת לתמונתם של נשיא ארה"ב ברק אובמה וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מושיטים יד ללחיצה. "להגיד 'כן'" היתה כותרת ההפניה השנייה. "הטון התרכך" הוא תיאור מדויק של יחסו של "ידיעות אחרונות" עצמו לנתניהו בסיקור נסיעתו לוועידת האו"ם בניו-יורק. מה שהיא איראן עבור נתניהו, נתניהו הוא עבור "ידיעות אחרונות" – לפחות כל עוד הוא נחשב כסיבה שמאחורי פעילותו של החינמון "ישראל היום". והיום מזכיר יחסו של "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה את היחס שאותו ראש ממשלה הפגין אתמול כלפי איראן, לפי אורלי אזולאי אתמול ב"ידיעות": הטון התרכך. "נתניהו באו"ם: אם נצטרך נעמוד מול האיראנים לבד", נכתב בכותרת הראשית.

ההפניה על השער לטור הפרשנות של סימה קדמון נדמתה כלא מציאותית: "אותי הוא שיכנע", נכתב בכותרתה, ומתחת לה: "נתניהו נשמע משכנע בגלל שבפעם הראשונה הוא לא נראה מתאמץ. היתה בנאומו כנות. רצינות. עומק. הוא נראה משוכנע בכל מלה שאמר, ולא נזקק לשום גימיקים, תרשימים, ג'סטות מוגזמות או הצהרות בומבסטיות". קדמון עצמה מודעת לאופן שבו הדברים שהיא כותבת היום מאירים את מה שכתבה בשנים החולפות: "הוא נראה – ולא, זו לא טעות דפוס – אמין". מי שמאמין כי הסיקור ב"ידיעות אחרונות" הוא אמין (כלומר, ישר, מלא וחף מאינטרסים זרים) ודאי לא ישאל את עצמו לפשר התפנית החדה בסיקור העיתון את ראש הממשלה, או מדוע לנסיעה של נתניהו, אולי החשובה ביותר שלו בקדנציה הנוכחית ובזו הקודמת, לא צורפו הפרשנים הבכירים נחום ברנע ושמעון שיפר. כך או כך, כשם שאותו טון מרוכך של נתניהו החזיק מעמד יממה אחת בלבד, אפשר לשער שגם ב"ידיעות" לא יגדלו צמר על עור הכבש שהחליטו לעטות.

"[...] נתניהו נשמע אתמול כמי שוויתר", כותב עוד רביד, "מי שהרים ידיים והכיר בחוסר יכולתו להשפיע על הדינמיקה הבינלאומית. זו כנראה הסיבה שנתניהו חידד את האיום בפעולה צבאית ישראלית נגד מתקני הגרעין האיראניים יותר מאי-פעם. נתניהו עימעם מעט את הקו האדום שהציב בשנה שעברה. במקום הצבת רף של כמות האורניום המועשר שבידי איראן, הבהיר נתניהו כי הקו האדום שלו הוא נשק גרעיני באיראן. 'שלא יהיה לאף אחד ספק', אמר נתניהו לדיפלומטים המעטים ששהו באולם. 'לא תהיה לנו ברירה אלא לפעול. אם נצטרך לפעול לבד, נפעל לבד'. יש לקוות שלפחות הקטע הזה בדבריו תפס את תשומת הלב הבינלאומית".

חדשות חוץ

"מי שעוקב אחר הפוליטיקה והתקשורת האמריקאיות יכול להבחין שהנושא האיראני, שבדרך כלל אינו נמצא במקום גבוה במיוחד בסדר היום התקשורתי, הפך מרכזי למדי סביב הופעותיו ומגעיו של רוחאני, וביומיים-שלושה האחרונים נדחק שוב למקום שולי יותר בתקשורת ובדעת הקהל האמריקאית. אלו מתמקדות בסכנה הממשית שפעולותיהם של חברי הקונגרס השייכים לאגף הקנאי הרפובליקאי של שונאי אובמה ימנעו את העברת התקציב ויביאו לשיתוק הממשל, על התוצאות ההרסניות מכך בנוגע למיליוני אמריקאים והכלכלה הגלובלית", כתב כאן בתחילת השבוע ירון אזרחי והתלונן על הפרובינציאליות המאפיינת סיקור הנעשה בניו-יורק בתקשורת הישראלית. בינתיים ב"הארץ" הפגינו היום הפרשנים תמימות דעים ביחס לעניין הזעיר ביחס שמעוררים נתניהו ואיראן אצל האמריקאים, ואילו בארה"ב עצמה התגשם איומו של אותו אגף רפובליקאי.

"הממשל שותק" היא כותרתו של "גלובס" ("היום בו וושינגטון שותקה" היא כותרת "גלובס על הבוקר", המצורף ל"מעריב". "סגרו את אמריקה" היא הכותרת המוגזמת של "ממון"). "הדמוקרטים והרפובליקאים לא הצליחו להגיע לפשרה של הרגע האחרון", מוסרת כותרת המשנה. "רוב הסוכנויות הפדרליות בארה"ב סגורות, וכמיליון עובדים יצאו לחופשה כפויה ללא תשלום". "לא מדהים שהממשל משותק, מדהים שזה לא קרה לפני כן", נכתב בכותרת הכתבה עצמה. "השבתת שירותי הממשל האמריקאי בשל המחלוקת סביב רפורמת הבריאות אינה הצרה הגדולה של אובמה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של תמר טוניק ורם אברמסון, הפותחת את גליון "כלכליסט". תחת הכותרת "סכנת חדלות פירעון מרחפת מעל ארה"ב" נכתב: "אם הרפובליקאים לא יסכימו להעלאת תקרת החוב בעוד שבועיים, משבר עולמי חדש עלול להיווצר".

החברה האזרחית

כמה מהעיתונים עוסקים היום בנזיפה שפירסם אתמול שר האוצר יאיר לפיד בדף הפייסבוק שלו למי שעוזבים את ישראל בגלל יוקר המחיה ("זורקים לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר"). "אנשים שעוזבים את מולדתם, את משפחותיהם ואת חבריהם אינם משליכים את ישראל לפח. להפך", כותב רותם שטרקמן ב"דה-מרקר". "בדרך כלל הם עוזבים בלי שמחה, לעתים בדמעות, כי קשה להם כאן. כי יוקר המחיה גבוה והם לא מחוברים לאף קבוצת לחץ שדואגת להם. הם עוזבים כי הם לא מרוצים מניהול העניינים, כי הם לא רואים שמישהו מלמעלה מנסה לבנות להם עתיד טוב יותר, כי המחאה החברתית לא הניבה בעבורם כמעט שום שינוי של ממש מלבד עלייתו של לפיד עצמו וההצלחה של יש-עתיד. אחת הסיבות להגירה היא התפרקות הסולידריות החברתית-לאומית בשלושת העשורים האחרונים, והפוסט הקצר של לפיד אינו מקדם את הסולידריות הזאת, אלא רק פוגע בה עוד יותר".

לצד ההפניה על שער העיתון לטור של שטרקמן, נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר": "הביטוח הלאומי: הסיוע למשפחות שאינן עובדות אינו מספיק לקיום בכבוד". "דו"ח המוסד לביטוח לאומי קובע כי הרמה הנמוכה של קצבאות הקיום גוזרת עוני על מי שאינם מסוגלים להשתלב בשוק העבודה – ועל ילדיהם". "דה-מרקר" הוא היחיד המקדיש את הכותרת הראשית לדו"ח העוסק במי שאינם יכולים להרשות לעצמם קניית עיתון. למעשה הוא היחיד המדווח על כך בשער. "האם מדינת ישראל מרעיבה את ענייה?", שואלת מירב ארלוזורוב בטור פרשנות בעמ' 6 בעיתון.

שער "דה-מרקר", 2.9.13

"מצוקת הדיור במוקד דו"ח חדש של המבקר", נכתב בכותרת ידיעה הפותחת את מוסף "גלובס על הבוקר"; "חברות משכנות רומסות את זכויותיהם ואת כבודם של החלשים"; "דירות של הדיור הציבורי מושכרות כמשרדים ובתי-כנסת, במקום לחלשים"; "מבקר המדינה, יוסף שפירא, התייחס לדו"ח ביקורת בנושא השכרת דירות של הדיור הציבורי, שאמור להתפרסם בשבוע הבא. ציין כי צפויים להתפרסם גם 'ממצאים חמורים' בנוגע לחשיפת הבנקים במדינה לקבוצות לווים גדולות ובנוגע לגביית תמלוגים על שימוש במשאבי טבע".

ב"דה-מרקר" מביאים צבי זרחיה ועידו באום את החלק מדבריו של שפירא שבו התגונן מפני הביקורת ב"הארץ" על כך שהוא לכאורה מחזיר טובה לממניו ואינו חוקר את בכירי השלטון: "שחיתות ציבורית זה מושג אמורפי. לא מתפקידי לרוץ ולחפש מושחתים וגנבים".

עבודה מאורגנת

"אם אלון חסן לא היה קיים, מישהו היה צריך להמציא אותו", כותב שי ניב ב"גלובס". "פתאום, ראו זה פלא, כולם מודאגים מעתיד העבודה המאורגנת. חסן חזר לנמל – והמדינה לובשת אדום". ניב מכוון את חציו במיוחד לשלי יחימוביץ', וגם מאשים אותה בפברוק תמונה של חסן כחלק מהקמפיין שלה נגדו. "מנהלים צריכים לגור בווילות, פועלים בשיכונים – וזה המסר שיוצא מפיה של שוחרת העבודה המאורגנת בישראל".

"כמה קל לעסוק בחסן ולא במדיניות הממשלה, בשאלה האם קיים צורך כלכלי בנמלים חדשים, או בטיעונים המעניינים שעלו בבית-הדין בדבר הצורך לבסס תחרות הוגנת בין הנמלים", כותב עוד ניב תחת הכותרת "ברית הפופוליסטים". "איך קורה שערוץ טלוויזיה מרכזי קובע בצורה חדה כי עובדי הנמלים 'נלחמים בתחרות', בשעה שבית-הדין לעבודה קבע במפורש כי הדבר אינו נכון, בשעה שאותו חסן כבר הסכים להפרטת נמל אשדוד ולהקמת נמל נוסף. איך קורה שעיתון חשוב מפרסם תמונה פרטית של חסן מתקין מזוזה ולראשו כיפה לבנה, בכתבה שעוסקת בחזרתו לוועד. האם באמת כולם מודאגים מהעבודה המאורגנת, או מהעובדה שחסן הוא לא כוס התה שלנו?".

ראש ועד העובדים בנמל אשדוד אלון חסן (צילום: יוסי זמיר)

"עשו ממני אחמדינג'אד", נכתב בין מרכאות על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות", לצד תמונתו של יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד. "אלון חסן, היו"ר השנוי במחלוקת של עובדי נמל אשדוד, חוזר לעניינים", נכתב בכותרת המשנה.

הגניוס היהודי

גילי איזיקוביץ כותבת ב"גלריה" של "הארץ" על אירוע מכירות של תעשיית הטלוויזיה, "פסטיבל מיפ", שבמסגרתו מנסים אנשי עסקים מרחבי העולם למכור זה לזה שלדים רעיוניים לצבירת רייטינג ("פורמטים"). באירוע שייפתח בעוד שישה ימים "עומד להיות מעניין", קובעת איזיקוביץ, ומפרטת:

למשל הפורמט החדש של הוגה 'האח הגדול', ג'ון דה-מול, שנשמע כשילוב מופרז בין הפורמט הוותיק לבין 'הישרדות'. 'אוטופיה' קוראים לו, ובמסגרתו 15 מתמודדים שיחיו ביחד במשך שנה במיקום מבודד, ובו יידרשו לעמוד במשימה הצנועה 'הקמת חברה אנושית חדשה'. [...]  פורמט דני של תוכנית כשרונות מוזיקלית, במסגרתו מודחים המנטורים דווקא (ולא המתמודדים חסרי הניסיון), ושעשועון משימות משפחתי המצולם במצלמות שפותחו עבור המשחקים האולימפיים, ומציגות צילום איכותי בהילוך אטי. שעשועון טריוויה גרנדיוזי שנמשך מיליון שניות (כלומר כמעט 12 יום רצופים)".

לפי איזיקוביץ, "הלהיט המובהק ביותר של השנים האחרונות היה כנראה תחרות המוזיקה 'דה-ווייס' וגימיק הכסאות המסתובבים שלה, ואין איש טלוויזיה שהאפשרות להצליח בקנה-מידה כזה אינה קוסמת לו". לפי איזיקוביץ, "בשוק הזה למלה 'פורמט ישראלי' יש כוח מאגי כמעט", והיא מפרטת את הסחורה שיציגו אנשי הטלוויזיה הישראלים באירוע:

'הכוכב הבא', הפיתוח הנוכחי מבית קשת ל'כוכב נולד'; שעשועון טריוויה המבוסס על דעת הקהל [...] ושעשועון נוסף ובו מפורסמים הצריכים להעלות בשבוע מופע שאינו בתחום כישוריהם. [...] תוכנית דייטים קומית, שבה מתחרים שני בחורים על לבה של רווקה, כשהם מסתתרים בחליפות ארנב, גוזל או דובי".

לסיום מצטטת איזיקוביץ אשה העובדת בחברה המתמחה בשיווק פורמטים ישראליים, החולקת את תובנותיה בנושא:

זה צריך להיות טוויסט חדש על נושא ידוע ומוכר (למשל אוכל, כסף או אהבה), צריך סיפור ברור – רעיון קל להבנה, אפילו במשפט אחד, למשל 'אחד נגד מאה'. ומרכיב שלישי: חדשנות. לוקיישן ייחודי כמו 'מונית הכסף', מכניזם ייחודי שיש הצדקה אמיתית לקיומו, למשל הכסאות של 'דה-ווייס'. העולם מחפש תוכניות פריים-טיים – שעשועון, תחרות כשרונות, בידור. אלו תוכניות יקרות, וגופי שידור מפחדים ממשהו חדש ולא בטוח, ולכן פורמט שמצמצם עלויות, שמאפשר שיתופי פעולה מסחריים ומעט ימי צילום, הוא אטרקטיבי".

ענייני תקשורת

במוסף "המגזין" של "מעריב" מגישים כתבה מתורגמת מה"אובזרבר" של צלמת העיתונות הייזל תומפסון, המספרת על נסיונותיה לסקר את תעשיית הזנות בנשים ברובע "הכלובים" במומבאי שבהודו.

"שיא צפייה לפרק הסיום של 'שובר שורות'", מדווחת רותה קופפר ב"גלריה".