ניתן לצפות מעיתונות טובה שתדע להציג בפני הציבור, לצד הפרשנות הרשמית של אירועים, גם פרשנויות אלטרנטיביות הנמצאות בתחום הסבירות. יתר על כן, פרשנים מנוסים יודעים שהמשמעות של יוזמות מדיניות ונאומים חשובים מתנהרת במידה רבה בהקשר הרחב של אירועים ותהליכים המתרחשים בו בזמן. בימים האחרונים נראה שהתקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל נכשלה במידה רבה בשני המובנים בנושא החשוב במיוחד של התנהלות איראן.

מי שעוקב אחר הפוליטיקה והתקשורת האמריקאית יכול להבחין שהנושא האיראני, שבדרך כלל אינו נמצא במקום גבוה במיוחד בסדר היום התקשורתי, הפך מרכזי למדי סביב הופעותיו ומגעיו של רוחאני, וביומיים-שלושה האחרונים נדחק שוב למקום שולי יותר בתקשורת ובדעת הקהל האמריקאית. אלו מתמקדות בסכנה הממשית שפעולותיהם של חברי הקונגרס השייכים לאגף הקנאי הרפובליקאי של שונאי אובמה ימנעו את העברת התקציב ויביאו לשיתוק הממשל, על התוצאות ההרסניות מכך בנוגע למיליוני אמריקאים והכלכלה הגלובלית.

נאומו של נתניהו אמור להינתן בדיוק ביום הקריטי שבו תיפול ההכרעה בעניין בארה"ב, אך לרוב הציבור בארץ אין מושג על הצפוי במפגש בין שני האירועים. נראה שזו תוצאה של פרובינציאליות המתבטאת בצרות המבט, במיקוד הלוקאלי ואולי גם בעצלנות של מי שאמורים לתת תמונה רחבה יותר של הנסיבות הרלבנטיות.

אותם פרשנים נכשלו לא פחות בהצגת המצב החדש שנוצר בעקבות ביקור רוחאני. נכון, יש הסתברות גבוהה שהאיראנים מתעתעים וממשיכים להונות את העולם ושאובמה הוא הססן וחלש. אך יש גם אפשרויות אחרות. אחת מהן היא שאיראן מתחילה בהונאה ובהמשך תתאהב בתוצאות הפוליטיות והכלכליות ותשנה כיוון. אפשרות אחרת היא שאיראן הפנימה מסרים שלפיהם המערב אינו מעוניין בפעולות להפלת המשטר הקיים ושיציבותו תתחזק על-ידי שינוי מדיניות היסטורי.

הגישה המניחה מראש שהאיראנים תמיד מרמים ושאובמה חלש יש בה קיבעון המונע הבנה של הנזילות והדינמיקה המתפתחת של יחסים בינלאומיים. אפשר להבין את עמדת נתניהו, שעבורו הסכנה האיראנית אינה רק איום ממשי על ישראל, אלא גם מקור עיקרי לתמיכה הפוליטית בבית. אך הפרשנים מתעלמים מכך שאם הבעיה האיראנית תיפתר בלי מלחמה, יהיה זה הישג היסטורי לאובמה (וגם לנתניהו, שתרם רבות להצלחת הסנקציות) ומתנה עצומה לאזרחי ישראל, שבמהלך השנים האחרונות הפכו במקום מושבם מעורף לחזית.

הציבור הישראלי זכאי לפרשנים שמעודדים מחשבה והבנה עמוקה ורחבה יותר של המציאות הפוליטית, ולא למחזור אינסופי של פסימיזם אידיאולוגי במסווה מפוקפק של ריאליזם.