בום
"כיפת-ברזל יירטה גראד מעל אילת", נכתב בכותרת על רקע אדום במעלה שער המהדורה השנייה של "ישראל היום". "סמוך לשעה 01:00: אזעקה נשמעה בעיר הדרומית הומת התיירים – ואחריה פיצוצים עזים. סוללת כיפת-ברזל, שנפרשה רק לאחרונה, הצליחה ליירט רקטה ששוגרה כנראה מסיני. שני תושבים לקו בחרדה, לא נגרם נזק", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח קצר של רונית זילברשטיין ולילך שובל בעמ' 3. "שמענו אזעקה", אומר להן אחד התושבים. אחר מעיד כי "שמעתי רעש מוזר בשמים". גם "ידיעות אחרונות" הוציא מהדורה שנייה לרגל האירוע (או למצער הכין לה שער ופירסם אותו בעמוד הפייסבוק של העיתון). על הכותרת, המתפרסמת בניסוח דומה ובמיקום דומה על שער העיתון (במקום ההפניה לדיווח על השינויים במדיניות משרד החינוך), חתום יאיר שגיא.
איזו חשיבות יש למאמץ הלא מבוטל שבטרטור הכתבים והעורכים וההוצאה הכספית שכרוכה בפרסום מהדורה שנייה – רק כדי לדווח במלים אחדות על אירוע חדשותי שהמידע על אודותיו זמין בזמן אמת באתרי האינטרנט, גם אלה של אותם עיתונים עצמם? כמו חלק גדל והולך של מהלכים עיתונאיים, גם זה נדמה כפרי של דיאלוג האיבה שבין מתחרים עסקיים, עם קשר קלוש לטובת הלקוח – הקורא.
עובדי שני העיתונים היו שמחים בוודאי אם אירועים שפרנסי העיתון מחשיבים כראויים לדיווח מיידי דווקא במהדורת הדפוס שלהם יתרחשו לפני שעת הסגירה. ב"ישראל היום" ייתכן שהיו רואים בכך כפל ברכה, משום שאז אפשר היה להקדיש את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת לאיום הבטחוני בדרום במקום לשחרור האסירים הבטחוניים על-ידי ממשלת נתניהו, ככניעה לדרישת האמריקאים להיענות לתנאי הפלסטיני לפתיחתן המחודשת של שיחות השלום הנצחיות.
מתנגדים לשחרור אסירים פלסטינים מוחים נגד ממשלת ישראל אתמול בתל-אביב (צילום: פלאש 90)
מאחר שמחבלים שמחוץ לכלא הישראלי שיגרו לעבר אילת רקטה בשעה מאוחרת, הכותרות הראשיות של הטבלואידים מוקדשות לשחרור הסיטונאי. ב"ידיעות אחרונות" מנצלים זאת להמשך הקמפיין שלהם נגד השחרור – שהוא קרוב לוודאי רק נדבך ציני נוסף בקמפיין נגד נתניהו. "בחסות החשיכה", נכתב במרכז עמוד השער, ומסביב לכותרת מסודרים תצלומי פוטו-רצח של קורבנות המחבלים המשתחררים. "זו בגידה בנרצחים", מצטטת כותרת המשנה את "משפחות הקורבנות".
החשיכה היא זו המסתירה את מעשה השחרור עצמו, "כדי למנוע תמונות ניצחון ברשות", אולם ב"ידיעות" לא חוסכים במאמץ כדי להבהיר שבמעטה אותה חשיכה מסתתר גם ראש הממשלה. "מהלך סרק", פוסק אלכס פישמן, "הלב נשבר" מקונן איתן הבר. בכפולה הפותחת, מעל לטוריהם, מתפרסמות תמונות נוספות של הנרצחים ושל משפחותיהם – שלא זכו ב"ידיעות אחרונות" לחשיפה דומה (או אף כזו המתקרבת להיות דומה) בפעמים קודמות שבהן עלתה הסוגיה לסדר היום (בעת עסקת גלעד שליט או בסבב שחרורי המחווה הקודמים, עת המשחרר היה חביב העיתון, ראש הממשלה אהוד אולמרט). לא פחות משני עמודים נוספים מוקדשים לקמפיין של העיתון נגד השחרור – כלומר, נגד המשחרר – ובסך-הכל כל התוכן המערכתי עד עמ' 6, להוציא עלה תאנה בדמות טור אפולוגטי למחצה של יגאל סרנה, התומך במהלך.
גם ב"ישראל היום" ממשיכים בקו הסיקור המתוקן. בתחילת הטיפול התקשורתי הנוכחי בסוגיית השחרור החביא "ישראל היום" את הקולות המתנגדים – על אף שדווקא הם מזוהים עם הקו הפוליטי והאידיאולוגי שהוא מקדם לכאורה. אולם בחלוף הימים תיקן "ישראל היום" לימין והעניק ביטוי גם לעמדה המזוהה עם רוח העיתון, אך מטילה צל על חביבו, ראש הממשלה נתניהו. היום הביטוי מגיע לשיא עם הכותרת הראשית "הפצע נפתח – הלב מדמם". "המשפחות השכולות נאבקות עד הרגע האחרון", פותחת כותרת המשנה, והתמונה הראשית בעמוד השער וזו בכפולה הפותחת מציגות את מחאתן של משפחות הקורבנות. טור הפרשנות של דן מרגלית מסכם את הגישה שבחר "ישראל היום": ביקורת על השחרור בלי להזכיר את המשחרר, התמקדות בעליונות המוסרית של העם היהודי – ולא באי-העקביות האידיאולוגית של מנהיגו התורן.
"השרים שינו את רשימת האסירים של השב"כ כדי לחזק את אבו-מאזן", נכתב בכותרת הראשית האינפורמטיבית של "מעריב", שבניגוד ל"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מזוהמי האינטרסים, משוחרר מהצורך לתמרן בין מלאכת הדיווח למלאכת הריצוי, ופנוי, במשאביו המוגבלים, לחפש את הזווית העיתונאית בנושא שהוא מסקר. "שלשום בלילה, במהלך הישיבה שבה הורכבה רשימת המשוחררים, דחו השרים חלק מהשמות שעליהם המליץ ראש השב"כ, והחליפו אותם באחרים בניסיון לסייע לראש הרשות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של אלי ברדנשטיין.
אתנחתא
נשיא המדינה שמעון פרס עם חבר הקונגרס האמריקאי אריק קנטור, היום בירושלים (צילום: מרים אלסטר)
היום נפגש הנשיא פרס עם חבר הקונגרס אריק קנטור, מכוכביה של "פרשת הבנק הסיני" שנחשפה ב"ידיעות אחרונות" למבוכת נתניהו. האם זו הסיבה להשחרתו אתמול והיום בחינמון?
מה המצב
"משרד החינוך ביטל את מבחני המיצ"ב הארציים", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ" (המיצ"ב, "מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית", הוא "מערכת מדדים בית-ספריים המשמשת עבור מנהל בית-הספר וצוותו כלי עבודה מרכזי לתכנון משאבים ולניצולם", נכתב באתר משרד החינוך). "המבחנים ייערכו במתכונת פנימית בלבד. שר החינוך: נגבש חוק שימנע פרסום 'לא מבוקר' של הנתונים", נכתב בכותרת המשנה. אור קשתי מסנגר נלהבות על המהלך בטור פרשנות. קשתי ממשיך את הקו שנקט עת היה כתב החינוך של העיתון: "לכמה רגעים, הודעת משרד החינוך היום נראתה כסיכום של חלק גדול מהכתבות שפורסמו בכלי התקשורת ותיעדו את ההשפעה הרעה של בחינות המיצ"ב על המציאות החינוכית", הוא כותב היום. "'הפרת האיזון בין ציונים למדדים ערכיים חשובים לא פחות', 'הדרה של תלמידים מוחלשים', 'פגיעה במוטיבציה של צוותי החינוך', 'הכנות ממוקדות לקראת המבחנים על חשבון שעות הלימודים השוטפות' ועוד. לקרוא ולא להאמין. עד לפני כמה חודשים הכחישו ראשי משרד החינוך את כל הדיווחים האלה".
גם על שער "ידיעות אחרונות", במהדורתו הראשונה, מודיעים על הביטול: "מבחני המיצ"ב בהקפאה", "המבחן שעורר מחלוקת וגרר השוואות בין בתי-ספר הוקפא ולא יתקיים בשנה הקרובה. שר החינוך: 'בית-ספר זה לא 'כוכב נולד'. בקרוב תוקם ועדה שתקבע למבחן מתווה חדש". גם ב"ידיעות" הסיקור, כצפוי, תומך. שלא כב"הארץ", התמיכה באה לידי ביטוי לא בטור פרשנות מנומק, אלא בהגשה של הדיווח החדשותי. תצלום גדול של ילדים וילדות בלבוש חושפני וחיוכים ניצב במרכז כפולת עמודי האמצע, ובצדה תצלום מואר של שר החינוך שי פירון, הנמנה עם בכירי אחת משתי מפלגות הבית של העיתון. "אין מיצ"ב", נכתב באותיות ענק לרוחב הכפולה. "ירד מאיתנו המון לחץ", נכתב מתחת לה. כותרת המשנה מספרת לקוראים בלשון ילדותית כי המיצ"ב הפך לבעיה, אך שר החינוך השכיל למצוא לה פתרון. הדיווח עצמו, של תלם יהב, נפתח בנימה המדודה, קרת הרוח והניטרלית המאפיינת את "ידיעות": "מהפכה במערכת החינוך".
פולמוס החיסונים – פטרונות אינה הפתרון
פוליו הביוב ממשיך להכות גלים בעיתונים בעקבות החלטת משרד הבריאות להמליץ על חיסון ילדי ישראל מפני הנגיף. החיסון המומלץ אינו החיסון הרגיל הניתן לילדים, שנחשב בטוח (בעיני מי שאינם מתנגדים עקרונית למתן חיסונים למחלות), אלא חיסון אחר, "מוחלש" ולא מת, העלול לגרום למחלה בקרב הנוטלים אותו (לפי הרופאים, מדובר בסיכוי של כאחד למיליון) ועלול לסכן גם בעלי בעיות במערכת החיסונית שבקרבתו של הנוטל.
היום ב"ידיעות אחרונות", מדור השאלה היומית שבפתח המוסף היומי מוקדש לשאלה "האם תחסנו את ילדיכם נגד הפוליו". המדור מציע שתי תשובות מנומקות מפי שתי כותבות המוצגות כאמהות לילדים. אתמול התפרסם כאן מאמרו של אבי בליזובסקי, שהתייחס לסוגת ה"בעד/נגד" מעדות "ידיעות אחרונות", ולמסורת האיזון העיתונאי בכלל, כשהיא מיושמת בנוגע לסוגיית החיסונים. לפי בליזובסקי, המפעיל אתר המוקדש להנחלתה של השקפת עולם מדעית, מרגע שאנשי המקצוע הכריעו בעד מתן החיסונים, הרי שמתן במה לא ביקורתית לדעות המתנגדות ראוי לגנאי.
בליזובסקי נתלה בגישה שהובעה לא אחת גם באתר זה, ולפיה חובת האיזון שנוטלים על עצמם כמה מכלי התקשורת והרצון לתת במה לעמדות מגוונות אינם בבחינת הכשר לדעות סהרוריות, לא-רציונליות או מזיקות. לא רק זאת: הצגה ניטרלית נוסח "בעד" ו"נגד" אינה ראויה גם כשמדובר בעמדה של מדען, אולם כזו הנוגדת את הקונסנזוס המדעי. בהתעוררות העכשווית של סוגיית החיסונים, סביב הוראת חיסוני הפוליו, פירסמנו כאן גם ביקורת נוקבת מן הצד ההפוך: דבורה לדרמן-דניאלי כתבה על "מגפת הקונפורמיות" של כתבי הבריאות והלינה על כך שהשדרה המרכזית של התקשורת מיישרת קו עם עמדת משרד הבריאות ואינה מעניקה פה לאותן "אמהות מודאגות" שבליזובסקי מלגלג עליהן ומאשימן בחוסר אחריות הרה אסון.
בקבוקון ובו חיסון למחלת הפוליו (צילום: פלאש 90)
נדמה לי שהדיון בסיקור התקשורתי של סוגיית החיסונים בכלל וחיסוני הפוליו בפרט, כפי שהתנהל בין השאר בתגובות בשולי המאמרים שהוזכרו לעיל, מצביע על נטייה לדוגמטיות בקרב הטוענים משני הצדדים. אלה המסרבים בכל תוקף לקבל התייחסות חיובית למוסד החיסונים נדמים לחברים בכת מאמיני קונספירציות, אולם גם מי שמסרבים לכל התייחסות ביקורתית לאותו מוסד עצמו מזכירים יותר חסידים שוטים מחסידים של חקירה מדעית. סוגת ה"בעד" ו"נגד" היא בעייתית בפני עצמה, משום שיש לה נטייה לרדד את הדיון ומשום שהיא עלולה לשמש תירוץ לעצלות מערכתית. סוגיה טעונה כמו זו של החיסונים ודאי ראויה לטיפול בכלים עיתונאיים רציניים יותר, אולם אין זה אומר שבעצם קיומה היא תירוץ לעיתונאים להתנהל כדוברים.
אם הסיקור התקשורתי יתיישר לפי ציפיותיהן של קבוצות הפייסבוק השונות והארגונים המתנגדים לחיסונים, הרי שכל עוד לא הודברו המחלות האמורות מהעולם, יש בכך סכנה ברורה ומיידית לפגיעה – גם אם ארוכת טווח – בשלום הציבור. זו אכן עמדה ניהיליסטית. אולם אם הסיקור התקשורתי יעמוד דום לנוכח תכתיבי המערכת הרפואית, שכרו ייצא בהפסדו, משום שגם אם אותה התגייסות עיתונאית תיעשה בתום לב ולא מטעמים של קונפורמיות מובנית, עצלנות ואינטרסים, וגם אם נניח שהמערכת הרפואית עצמה נקייה משיקולים זרים כלשהם (וכל עוד תמשיך אותה מערכת לכלול בתוכה בני-אדם, הרי שזו הנחה מופרכת על פניה), הרי שהספקות המכרסמים בציבור לא ייעלמו רק משום שבטלוויזיה ובעיתונים לא ייתנו להם ביטוי. במקום זאת הן יצמחו פרא בזירות אלטרנטיביות, וסופן שיחלחלו מפתחי הניקוז חזרה אל התקשורת המרכזית.
עניינים מקומיים
"באישון לילה, לפני שבוע וחצי, עלו עשרות צעירים על הר אלדד שבנגב כדי לעשות ציונות ולהקים יישוב באמצע המדבר", פותחת כותרת המשנה לראשית של "המגזין", מוסף "מעריב", וממשיכה בתדהמה: "אלא שמקרקעי ישראל והמועצה האזורית שמבקשים לפנותם מציבים בסכנה את הניסיון להפיח רוח חדשה בחזון בן-גוריון". הכותרת עצמה היא, לא פחות, "חומה ומגדל 2013". "מעריב" והכתב אורי בינדר מעניקים כאן רוח גבית תמוהה למפירי חוק, שאף אינם מתכחשים לעבריינותם.
"מעריב", שהשבוע אושרה סופית בבית-המשפט העברת הבעלות עליו לידי מו"ל ועורך מתנחל, חופשי מצנזורה או הטיה פוליטית אגרסיבית. חבל אפוא שהאלמנט הפרוע של רוח ההתנחלות קונה לו שביתה בעיתון. גישה עיתונאית הרואה בחוק מעין מכשיר גמיש הנתון לשיקול דעתו של מושא הסיקור או של העיתונאי עצמו היא לכל הפחות בעייתית, והעורכים והכתב ב"מעריב" המתייחסים לחוקי התכנון והבנייה כאל מכשול ביורוקרטי מיותר מפגינים בכך בורות ושטחיות מעציבות. בישראל 2013, תכנון אחראי ומפוכח של השימוש במשאבי הקרקע והטבע הוא המעשה החלוצי, לא התנהלות מופקרת של ציונים בעיני עצמם.
שער מוסף "המגזין", 13.8.13
שער מוסף "24 שעות", 13.8.13
שער המוסף "24 שעות" מוקדש לבחירות לרשויות המקומיות, והפעם: חמש נשים המציגות את מועמדותן למועצות הערים השונות. הראיון המשותף (יהודה שוחט) ממתג אותן כ"מנהיגות מחאת העגלות" שהסבו בהצלחה את הפעילות החברתית לשדה הפוליטי. "כ-250 רשויות מקומיות יש בישראל, ולמרות זאת אפשר לספור על שתי כפות ידיים את מספר הנשים שעומדות בראשן", כותב שוחט.
קו אדום
"הקו האדום שלי זה חיות מחמד" (סמדר שיר מראיינת מגישת תוכנית בישול, "ידיעות אחרונות").
"פדמה לאקשמי, מנחת תוכנית הבישול-ריאליטי האמריקאית 'טופ שף', מצליחה איכשהו לצאת בשלום מאמירת ההדחה המגוחכת 'ארוז את הסכינים שלך ולך', שאותה היא מפטירה בפנים חתומות בסוף כל תוכנית" (רותה קופפר חושפת את התירוצים העצמיים במערכת מוסף "גלריה" ב"הארץ").
מתוך סרטון פרסומת של "הארץ"
ועיקרן בסוף
"ידיעות אחרונות" מעניק בולטות יחסית לידיעה סנסציונית שהיתה יכולה להיקבר במדור החוץ, על אודות אב (יהודי) שרצח את בנו הקטן והתאבד, אחרי שהיה "שרוי בדיכאון עמוק" עקב פרידתו מאשתו. עדי גולד מתאר את המקרה ואת הרקע, ואף מספק ציטוטים של מכרים ואפילו של "שמואל אבואב, מנכ"ל אור-ירוק", ש"גדל עם [מוני] סביון בקריית-טבעון". הדיווח מסתיים במשפט הבא: "סביון למד באותו מחזור עם רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, אז בן-ארצי".
עיקר החדשות
"ידיעות אחרונות" ממשיך גם היום לעקוב אחר מה שראשיו מחשיבים כאחד הביטויים המשמעותיים לעבודה מקצועית בעיתון: "המדינה תפצה את משפחת טופז", "הפיצוי, בעקבות חשיפת 'ידיעות אחרונות' כי איבריו שומרו באבו-כביר". אם כן: הצהובון של המדינה מתגאה בהצלחתו התחקירית במלחמה לשימור זכר איבריו של הסמל הישראלי לבידור נחות, צהוב ומשפיל – אותם איברים שבעליהם נטל מהם רוח חיים כשהתאבד במעצר לאחר שנחשף כי הפעיל רשת בריונים שהיכו באלימות אנשים בתעשיית הטלוויזיה שחנו סר מעליהם.