עקיבא אלדר, הפרשן המדיני הוותיק של עיתון "הארץ", נפרד בשבוע שעבר מקוראיו עם צאתו לגמלאות. גם בטור האחרון שפירסם, כמו ברוב טוריו בשנים שחלפו, הציג אלדר בגלוי את משנתו המדינית ואת זיקתו הפוליטית (לא המפלגתית). זה שנים שהוא מנושאי הדגל של "שתי המדינות" ושל "החזרה לקו הירוק" ומשתמש בדגל זה כבסיס האידיאולוגי לפרשנותו על האירועים המדיניים בישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל.

אלדר מעולם לא הסתתר מאחורי "אובייקטיביות עיתונאית" ולא ניסה לטעון כי הוא חף מנטייה אידיאולוגית. הוא היה תמיד עיתונאי מעורב, שלא לומר עיתונאי מטיף או מה שמכונה בספרות האקדמית "עיתונאי פרקליט" (Advocate Journalist).

אלדר סבור שעתידה ורווחתה של מדינת ישראל תלויים בהסתלקות מהשטחים, בהיפרדות מהפלסטינים ובביטול מצב הכיבוש, ולכן הטיף בטוריו למען הכיוון הפוליטי הזה. הוא עשה זאת לעתים קרובות תוך עימות חזיתי עם ממשלות הימין ולמעשה עם רוב הציבור הישראלי בדור האחרון.

עקיבא אלדר (מימין) ודרור אידר (צילומים: עקיבא אלדר, רישיון שיתופי; צילום מסך של ערוץ הכנסת)

במידה רבה, בגלל אלדר – כמו גם בגלל כותבים אחרים בעיתונו, ביניהם גדעון לוי, עמירה הס וצבי בראל – "הארץ" קיבל את צביונו ה"שמאלני". כותבים אלה ודומיהם, למרות היותם מיעוט (אולי מיעוט מבוטל) בקרב הציבור הישראלי, אינם מוותרים על עמדותיהם וחוזרים ומביעים אותן מעל דפי העיתון. אותה בימה ניתנת להם בניגוד לתפיסה הרווחת של עיתונות אובייקטיבית, ויש האומרים בניגוד לזו של עיתונות "מקצועית" ו"הגונה", המדווחת ומפרשת ללא כל הטיה אידיאולוגית או פוליטית.

גם מן העבר השני של המפה הפוליטית אנחנו יכולים למצוא היום עיתונות מעורבת. בוודאי אנשי "הארץ" לא יאהבו את ההשוואה, אבל גם רוב הכותבים ב"ישראל היום" הם עיתונאים מעורבים, עיתונאים עם אג'נדה, שפועלים בניגוד לתפיסה המסורתית של "עיתונות מקצועית-אובייקטיבית". דרור אידר הוא הבולט שבהם. הוא חובט בשמאל הפוליטי והעיתונאי ללא רחם, הוא מנופף באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה ללא כל מבוכה, הוא חושב שרק מימושה של המשנה הפוליטית שלו יביא רווחה ושגשוג לישראל. במידה רבה, אידר ודומיו ב"ישראל היום" הם תמונת המראה של אלדר וחבריו ב"הארץ".

ועוד משהו שדומה בין שני העיתונים הללו: בשניהם יש גם כותבים שהם מעין עלה תאנה לקו הדומיננטי של העיתון. ב"הארץ" אפשר ליהנות ממאמריו של ישראל הראל, מאבות תנועת ההתנחלות וממייסדי מועצת-יש"ע. ב"ישראל היום" ראוי לקרוא את מאמריו של יוסי ביילין, אבי הסכם אוסלו ובעבר מראשי השמאל הישראלי.

אפשר לנחש שראשי שני העיתונים האידיאולוגיים הללו סבורים שיש צורך לאזן את האידיאולוגיה המוחצנת והדומיננטית בכל אחד מהם, ושכותבים המזוהים עם המחנה שכנגד הם ביטוי טוב לאיזון כזה. הבסיס, ככל הנראה, לצורך לאזן מצוי באותה תפיסה מסורתית של עיתונות מקצועית שחייבת להיות אובייקטיבית. איזון, המושג על-ידי הצגת דעות מנוגדות, הוא אחד הכלים למימושה של האובייקטיביות העיתונאית. אולם, כאמור, בשני המקרים זוהי רק כסות לקו עיתונאי-אידיאולוגי ברור.

משני עברי המפה הפוליטית בישראל אוהבים לשנוא את העיתון האידיאולוגי האחר. הימין מתעב את "הארץ" ה"בוגדני"; השמאל נרתע ומזלזל ב"ישראל היום" "שופרו של ביבי". גם העיתונאים בשני היומונים הללו אינם מעריכים זה את זה. הפער האידיאולוגי נוטה להפוך גם לביקורת מקצועית, לא תמיד הוגנת.

בכל מקרה, נקודת ההתייחסות היא המושג המופרך של "אובייקטיביות עיתונאית". אני רוצה לטעון שאולי כבר הגיע הזמן להניח לתפיסה האנכרוניסטית הזו; שאולי די כבר לטעון שאובייקטיביות משמעה מקצועיות. ייתכן כי ניתן להיות עיתונאי מקצועי גם אם יש לך עמדה אידיאולוגית (לאו דווקא מפלגתית), ועוד יותר מכך אם אתה מביע עמדה זו בגלוי, כעיתונאי. ואולי דווקא הבעת דעה ברורה, ניתוח אירועים שהוא פועל יוצא של דעה זו, ופרשנות המבוססת על העמדה האידיאולוגית המוצהרת של העיתונאי – אולי דווקא גישה זו היא המקצועית יותר. אולי יש להחליף את התפיסה של "אובייקטיביות עיתונאית" בתפיסה ריאלית יותר של "הגינות עיתונאית". הגינות שמתבטאת, בין היתר, בהצגת העמדה של העיתונאי כבסיס לעבודתו המקצועית.

אין מדובר כאן רק במאמרי דעה או בפרשנויות אלא גם – ואולי דווקא – בדיווחים עיתונאיים. הרי ממילא כל עיתונאי מגיע עם האג'נדה הפרטית שלו ולפיה מפרש את המציאות ועל בסיסה הוא מדווח עליה. אם יידע כל אחד מצרכני העיתונות מהי אותה אג'נדה, הוא גם יידע כיצד לצרוך נכון יותר את המוצר העיתונאי המבוסס עליה.

צריך אולי להזכיר שהתפיסה של "אובייקטיביות עיתונאית" היא חדשה יחסית בהיסטוריה של העיתונות המודרנית. עד סוף המאה ה-19 היו העיתונים בארה"ב בעלי אג'נדה פוליטית ברורה וגלויה. באירופה, רבים מכלי התקשורת היו מפלגתיים גם שנים אחר-כך. גם כאן, אצלנו בישראל, העיתונות המפלגתית כיכבה עד לפני כ-25 שנה.

כלומר, אפשר לקיים עיתונות מזוהה ועדיין לצפות ממנה להיות עיתונות הוגנת ומקצועית. המימוש של ההגינות העיתונאית – מעבר לגילוי הנאות של העמדה האידיאולוגית – יכול לבוא לידי ביטוי בפרמטרים אחרים של המקצוע, כמו דיוק במסירת עובדות, חובת קבלת תגובה והצגת דעות אחרות הנוגדות את דעת הכותב-העיתונאי.

כל זה נכון לכלי תקשורת (גם כתובים וגם אלקטרוניים) שהם בבעלות פרטית. לעומת זאת, התפיסה המסורתית של "אובייקטיביות עיתונאית" צריכה להיות הבסיס לפעולתם העיתונאית של כלי התקשורת הממלכתיים. כאן אין מקום לעמדה אידיאולוגית, אין מקום להטיה של העיתונאי, יש חשיבות לאיזון בהצגת הדעות.

עקיבא אלדר הוא עיתונאי ללא מסכות, עיתונאי שרואה בעיסוקו העיתונאי שליחות שאינה רק שליחות מקצועית, אלא גם שליחות חברתית, וממילא שליחות אידיאולוגית. בקיצור, אלדר הוא עיתונאי שאכפת לו. הייתי רוצה לראות עוד הרבה אלדרים כאלה, העוסקים בעיתונות מתוך שליחות, הרואים בעיתונות מחויבות ציבורית שנסמכת על אידיאולוגיה ברורה, ובעיקר – גלויה.

ד"ר אבשלום גינוסר נמנה עם סגל החוג לתקשורת, המכללה האקדמית עמק-יזרעאל