המהות של הרוח האבולוציונית
הקריקטורה היומית מאת עמוס בידרמן ב"הארץ" שוב מצליחה לזקק את המציאות לרגע אחד מדויק: תאגיד אי.די.בי כמכונית נגררת; נוחי דנקנר, בעל השליטה במכונית, דולק לעבר הגוררים בתחינה.
סיטואציה יומיומית, שמוכרת לכל בעל רכב, מאפשרת גם למי שמעולם לא השקיע זמן בקריאת המוספים הכלכליים להבין מיד את מצבו של איש העסקים. עבירה, עונש, ניסיון נואש להפוך את הדין. מרגע שמכונית מורמת מהכביש ועושה את דרכה למגרש, הסיכוי לשכנע את הגוררים לחזור בהם אפסי. ובכל זאת, יש מי שלא מתייאש. זה לא הזמן להסברים על מטרת החניה באדום-לבן. זה הזמן לפנות לרגש. אם יש עיניים יפות, להפעיל אותן. אם יש עיתונים נאמנים, להפעיל גם אותם.
"דנקנר: אני לא מוותר", נכתב בכותרת שבראש שער "ידיעות אחרונות" הבוקר, לצד תצלום פניו של מי שמגלם את תמצית הכלכלה הישראלית בעשור האחרון. בכותרת המשנה מדווח גם על המהלך, ולא רק על התגובה לו, אולם מיד אחר-כך שוב מובאת עמדת דנקנר: "הפכו אותי לגרוע מכל, קרנות זרות רוצות לפרק את החברה במסווה של תוכנית הבראה".
הכותרת הראשית של "כלכליסט", עיתון הכלכלה מבית "ידיעות אחרונות", מוקדשת כולה לציטוט ארוך מפי איש העסקים: "אני מתכוון להיאבק. לבעלי האג"ח מגיע יותר. קרן יורק רחוקה מלדאוג לאלמנות וליתומים. זו קרן זרה, דורסנית. אכפת לה מ-40 אלף העובדים באי.די.בי?".
"כלכליסט" ידע בשנתיים האחרונות, מאז שהתברר כי מצבו של דנקנר מידרדר והולך, לחרוג מהקו האוהד שמאפיין את היחס של "ידיעות אחרונות" לאיש העסקים, ולבקר את דנקנר על המינוף הגבוה, משיכות הדיבידנדים והניהול הכושל. להסביר מדוע פעולותיו לאורך השנים לא נבעו מדאגה לעשרות אלפי העובדים המועסקים בחברות שבשליטתו.
הבוקר העיתון מוותר על כך. על הקוראים להזכיר לעצמם ש-40 אלף העובדים בחברות שבשליטת אי.די.בי אינם ממש תלויים בדנקנר ובהנהלה הבכירה של התאגיד. השתלטות של קרן זרה על שופרסל, למשל, אינה עתידה לשנות את המצב הבסיסי של החברה. סניפי הרשת לא יועתקו לברזיל. להפך, החברות הרווחיות בפירמידה של דנקנר יוכלו להשתחרר סוף-סוף מהמחויבות לממן חברות מפסידות, החלטות עסקיות כושלות ושכבות על גבי שכבות של מנהלים עם משכורות עתק.
עמודים 4–6 ב"כלכליסט" מוקדשים לסיקור הרקע לרקימת עסקת בעלי החוב ולראיון שערך גולן חזני עם דנקנר. חזני מדווח בהרחבה על המהלכים מאחורי הקלעים בשבוע האחרון, אולם כותרת דיווחו מוקדשת להבטחה טרייה מצד הנהלת אי.די.בי: "דנקנר מנסה למצוא משקיע לאי.די.בי פיתוח".
"במצבים קשים אפשר להבחין בין שני סוגי אנשים", כותב יניב רחימי בטור דעה המתפרסם אף הוא בעמ' 6 של "כלכליסט", "כאלה שברגע הראשון בורחים כמו שפנים וכאלה שברגע האחרון שולפים ארנבים מהכובע. דנקנר שייך לסוג השני. פעם זה בלווטניק שקונה את כלל-תעשיות בפרמיה של 40% על מחיר השוק, אחר-כך זה אלשטיין שמופיע בדרך נס, ועכשיו זו 'קרן בינלאומית זרה גדולה', שהפלא ופלא, ספק יד המקרה, ספק שפן מתוזמן היטב, שלחה בבוקר יום שישי מכתב כוונות לא מחייב לרכישת נתח מכלל-ביטוח".
למרות קביעה זו, הארנב העוד יותר חדש של דנקנר, בדמות השקעה אפשרית באי.די.בי פיתוח (כל שידוע הוא ש"מדובר ככל הנראה במשקיע ישראלי פרטי ששמו לא נחשף בשלב זה"), נשלף מהכובע של איש העסקים היישר לכותרת הידיעה המרכזית בעיתון.
בהמשך גליון "כלכליסט" מוקדש עמוד אחד ל"צד של המוסדיים" ועמוד אחד ל"צד של הבנקים". בעיתון האב "ידיעות אחרונות" ההטיה לטובת דנקנר בולטת עוד יותר. בכפולה השנייה של העיתון מתמצת רועי ברגמן את מצבו של איש העסקים תוך שימוש באוצר המלים של הנהלת אי.די.בי הנוכחית. ביטויים כגון "חברו מאחורי גבו" ו"יד אחת לסילוקו" מופיעים משום מה בידיעה החדשותית. בפרק הידיעה שמוקדש ל"השלכות ההסכם" מוזהרים הקוראים כי "כל חוסך יפסיד עד מאות שקלים", כאילו שבלי ההסכם של בעלי אגרות החוב, חסכונות הציבור לא היו נפגעים. קוראי עמודי החדשות מופנים להרחבה במוסף "ממון", וזאת תחת הכותרת החצופה: "תספורת הענק שמאחורי ההסכם החשאי".
ב"ממון" מתפרסמת כתבה נוספת מאת ברגמן על מהלך העניינים, אולם אין למצוא בה את אוצר המלים של הצד שחש עצמו נבגד. במקום "חברו מאחורי גבו" מופיע "חתמו על מזכר הבנות לשיתוף פעולה". במקום "יד אחת לסילוקו" מופיע "ייטלו את השליטה בחברה מידיו". ההבדל בין שני הנוסחים מאת אותו העיתונאי מעלה את השאלה, מי הכניס את אוצר המלים הנבגד לידיעה בעמודי החדשות של העיתון?
דנקנר עצמו מקבל את זכות הדיבור באופן רשמי בתיבה נפרדת המתפרסמת ב"ממון", במסגרת ראיון עם נווית זומר. הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי. "באו נוחי ושותפיו", הוא נזכר בימי תחילת הדרך, "אנשים ששמו את כספם וגם כספי הלוואות מתוך אמונה במשק הישראלי, וזה הצליח. במשך שמונה שנים הפכו אותי לטייקון, למנהל מצטיין. פתאום, בבת אחת, אני הגרוע מכל. שכחו מי האיש שהצליח ליצור עסקת ענק ושותפות קרובה עם חברה ממשלתית סינית גדולה". את יריביו צובע דנקנר בצבעים קודרים: "באה קרן זרה ובצורה צינית, לא בשם אלמנות ויתומים, רוכשת אג"ח של אי.די.בי פיתוח – ומיד מתברר שהם לא באו כדי להמתין עד שנפרע את החובות, כפי שאנו מתכננים, אלא כדי לעשות סיבוב על החברה".
עמדת בעלי אגרות החוב אינה באה לידי ביטוי ישיר ב"ממון", אלא במסגרת כתבת "שאלות ותשובות", אף היא מאת ברגמן. זומר, שמראיינת את דנקנר לכפולה הפותחת במוסף, מספקת בכפולה השנייה טור דעה המוקדש למי שמוביל את המהלך נגד בעל השליטה בתאגיד – ג'רמי בלנק, מנהל קרן יורק בישראל.
ג'רמי בלנק, מנהל קרן יורק בישראל (צילום: פלאש 90)
תחת הכותרת "אל תדברו איתי על מוסר" כותבת זומר: "האם זהו האיש שיבטיח לחוסכים את כספם? האם קרן השקעות כמו יורק תייצג אותי טוב יותר ממנהל שנכשל, כמו דנקנר? האם בלנק לא ינקוט צעדים אגרסיביים להשגת תשואה מהירה, על חשבון שיקום מתמשך שיניב תוצאות טובות יותר בעתיד הרחוק?".
"היה מי שהזכיר", כותבת זומר בהקשר של בלנק, "[...] את דמותו של מייקל דאגלס בסרט 'וול-סטריט': משקיע ציני שמשתלט על חברה בצרות ומפרק אותה כדי לגרוף רווחים". הדימוי ברור. דנקנר הוא איש העסקים המקומי, שדואג לא רק לכיסו אלא גם למדינה ולרווחתה. "הישראלי היפה", כפי שהגדיר אותו סבר פלוצקר רק בספטמבר האחרון (טור פרשנות על דנקנר, מאת הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", בולט הבוקר בהעדרו). לעומתו מוצג בלנק כאיש עסקים בעל אינטרסים זרים, שמונע מתאוות בצע בלבד.
הפרשן הכלכלי של "ישראל היום", חזי שטרנליכט, מזדהה עם משחק התפקידים שמציעה זומר, אולם מהכיוון ההפוך. "אי.די.בי עומדת ליפול לידיים של וול-סטריט. זה לא צריך להיות רגע עצוב לציבור, אלא רגע של פיכחון", הוא קובע בטור המודפס בכפולה הפותחת של העיתון ומוסיף: "או בעצם רגע של 'בהירות'. אמר זאת טוב יותר ממני גורדון גקו, הדמות הפיקטיבית שהמציא אוליבר סטון ושאותה שיחק מייקל דאגלס בסרט 'וול-סטריט'. גקו, אותו סמל של הקפיטליזם, נואם באחד מרגעי השיא של הסרט ואומר: 'תאוות בצע היא טובה (Greed is good). היא מבהירה, חותכת ותופסת את המהות של הרוח האבולוציונית'".
שטרנליכט מדגיש כי בעלי החוב אכן נוטלים לידם את החברה אך ורק למטרות רווח, אולם מצביע על היתרונות שבכך: "הפנסיה שלנו צריכה לקבל את המקסימום שהיא יכולה להשיג. ואם זה מה שהכרישים של וול-סטריט עושים, זה מה שישרת את הפנסיונרים. אנחנו לא צריכים פירמידות. ועדת הריכוזיות הבינה את זה, אבל כבר לא צריך את המסקנות שלה. מספיק שהמוזיקה השתנתה והפיננסיירים הישראלים יוצאו מהחדר. שלמו חובות או שתאבדו הכל".
הסיקור של דנקנר ב"ישראל היום" נעשה כולו ברוח שטרנליכט (או ההפך), החתום על ארבעה טקסטים בכפולה הפותחת. "דנקנר בקרב חייו" היא הכותרת הראשית, "מועמד להדחה", נכתב בכותרת לידיעה המרכזית בכפולה. במסגרת תיבת "שאלות ותשובות" מועלית השאלה, "האם לא עדיף שדנקנר ינהל את הקבוצה על פני נציגי בית-המשפט?". התשובה שמספק שטרנליכט היא: "מה שעדיף הוא שתהליך פירוק אי.די.בי לנכסים יבוצע מתוך שיקול דעת ואורך רוח. [...] החיסרון העיקרי הוא שעלות עורכי-הדין המפרקים תהיה משמעותית. היתרון הוא שהם יוכלו לקצץ בלא מעט שכבות של מנהלים ולהפסיק את הבזבוזים והטעויות שנעשו בקבוצה".
"בעלי האג"ח החליטו להשתלט על אי.די.בי; דנקנר: לא אתפטר", נכתב בראש שער "הארץ". שמונת העמודים הראשונים של "דה-מרקר" מוקדשים לסיקור המהלך. עמדת דנקנר מובאת בעמ' 8, על סמך ראיון שהעניק ל"חדשות 2".
עמדת העיתון ידועה, ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בכותרות טורי הדעה. "בית-המשפט צריך לאשר את העסקה", נכתב מעל טורו של איתן אבריאל. "המוסדיים סימנו את הדרך הנכונה לבנקים", נכתב מעל טורו של מיכאל רוכוורגר. ההפניה לטורו של אבריאל משער העיתון מנוסחת בהומור: "חדש בישראל: המובן מאליו".
"הכלל הראשון של שוק הון קפיטליסטי: אם בעל חברה לא משלם את חובותיו – השליטה והנכסים עוברים אל הנושים", מסביר אבריאל. "[...] בפעם הראשונה הצליחו שורה של מוסדיים ישראלים ועוד קרן גידור זרה לעשות את הדבר המובן מאליו: לקבל החלטה לקחת את החברה לידיהם, בלי לנהל במקביל משא-ומתן עם שומט החובות, ולחלק את הנכסים ביניהם, לארגן מחדש את מבנה ההון – ולצאת עם החברה לדרך חדשה".
מה שמובן מאליו עבור "דה-מרקר" אינו מובן מאליו עבור עורכי "ידיעות אחרונות". ספק אם הוא מובן כלל לקוראי "ידיעות אחרונות", שמקבלים מהעיתון שלהם סיקור המעמיד את ההיגיון הכלכלי על ראשו.
אולם אבריאל אינו אופטימי. כדי שההסכם יתממש, על ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, לאשרו. "עסקת בעלי עניין", מגדיר זאת אבריאל. "[קינן] צריך להחליט, בכספי הבנק, על גורלו העסקי של אדם שהוא גם מקורב, וגם סייע לו לקבל את הכיסא שעליו הוא יושב. יהיה מרתק לראות אם ראשי הבנקים שוב בוחרים לעזור לחברי המועדון – או שיבחרו לעשות את הדבר הנכון, והצודק כלכלית". וממילא, מוסיף אבריאל, "דנקנר אולי ילך הביתה, אבל השיטה והתרבות עדיין יישארו: יש עדר גדול של אנשים שיודעים לעשות ולרפד את כיסיהם רק באמצעות קשרים, חברויות במועדונים והסדרים שנוחים לכולם – כאשר מי שמשלם הוא הציבור".
יתר הכותרות הראשיות
"נסראללה: לא ננטוש את אסד", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ועדת פרי צפויה לאשר היום את הרפורמה בגיוס", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "פרס יקרא לאבו-מאזן: 'ישראל רוצה שלום, הפער ניתן לגישור", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".
בשולי החדשות
א. "מבוכה בקאן" היא הכותרת שנבחרה לידיעה של אמיר קמינר, ולפיה סרט שמציג את מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל בצורה ביקורתית זכה בפרס בפסטיבל הקולנוע הצרפתי. ה"מבוכה", לפי "ידיעות אחרונות", אינה העובדה שמדינת ישראל מטילה משטר צבאי דכאני על מאות אלפי בני-אדם זה 46 שנה ברציפות, אלא שסרט המציג מציאות זו זוכה בפרס.
ב. מדורה של שושנה חן במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" מוקדש הפעם למשקה האנרגיה קרנרג'י, המשווק כמשקה "טבעי". שם מדורה של חן הוא "סקפטית", וכתבת הצרכנות הוותיקה מוכיחה הבוקר כי הסקפטיות שלה עומדת גם בפני אנשי יחסי-הציבור של החברה המרכזית למשקאות. בעוד שאתר ynet פירסם מודעה למשקה במסווה של כתבה עיתונאית, חן בוחנת בעיון את רשימת המרכיבים של המשקה ומגיעה למסקנה כי עבור מי שרוצה אנרגיה מרובה, עדיפה שנת לילה טובה מאשר פחית קרנרג'י.
ג. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעת המשך לדיווח באתר "מידה", ולפיו המכון הישראלי לדמוקרטיה, מו"ל אתר זה, הגיש לאחרונה בקשה לעיריית ירושלים להקצאת קרקע סמוך לקריית-הלאום בעיר. "נראה כי הבקשה של המכון נועדה לנסות להפוך אותו הלכה למעשה לחלק בלתי נפרד מהמוסדות הלאומיים, ובכך לקבל הכשר לפעילותו, שיש עליה ביקורות כי היא בעלת נטייה פוליטית שמאלית מובהקת", כותב יורי ילון. מי המבקר את המכון כבעל נטייה פוליטית שמאלית מובהקת? דרור אידר, לדוגמה, שבטור דעה נלווה קובע כי "מדובר במכון שמאל לכל דבר ועניין".
ד. רוני סומק מקדיש את טורו במדור הדעות של "מעריב" לקידום להקת רוני-וודו, שמבצעת שיר פרי עטו. העובדה שסומק מזכיר את הקשר ביניהם כ"גילוי נאות" אינה מצדיקה את פרסום הטור שלו, שאינו אלא מודעה ללהקה.
ה. "מעריב" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר על הפגנות שנערכו אתמול מול ביתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה סילבן שלום. "הכתבת של 'ידיעות' מקטרת שמשעמם פה כי אף אחד לא הגיע", צייץ אתמול משתתף בהפגנה. לפי הדיווח ב"מעריב", מאת יובל גורן, מול בית ראש הממשלה הפגינו כמה עשרות ומול בית שר האנרגיה כמה מאות. "מהפגנה להפגנה אנחנו צוברים עוד כוח, עוד תמיכה ציבורית, וכמות המפגינים גדלה", מצוטטים בידיעה פעילים שאירגנו את ההפגנה.
ענייני תקשורת
את טור הדעה המתפרסם במדור המאמרים של "הארץ" מקדיש גדעון לוי ל"בריון" שירק עליו.
ב"גלריה" כותבת תמר רותם על ערוץ חרדי לילדים, "ערוץ מאיר לילדים" שמו, שאינו כולל בשידוריו נשים וילדות. "כולנו פדופילים", קובע קובי ניב ב"הארץ", גם חרדים ודתיים, "שרובם ככולם מקפידים בהלכות לבוש צנוע של ילדות ונערות", אך גם החילונים. "אם לעיין בכתבי הקודש של העדה החילונית לפלגיה וערוציה, הלא הם סרטוני הפרסומת בטלוויזיה, הנה גם שם מוצגות, באורח קבע, ילדות ונערות כאובייקטים מיניים", הוא כותב.