האם רשויות החקירה במדינת ישראל מצאו דרך חוקית, יעילה וגורפת לחשוף מדליפים תוך התעלמות מעקרון החיסיון העיתונאי ורמיסת זכויות יסוד של עיתונאים? התרחיש הזה, המתאפשר מכוח חוק שנכנס לתוקפו בשנת 2008, הועלה במסגרת הכנס השני בסדרה "העין בעל-פה", שנערך אמש (שני) במכון הישראלי לדמוקרטיה והוקדש לעתידו של החיסיון העיתונאי בישראל. האירוע, יוזמה משותפת של "העין השביעית", הפרויקט לרפורמות במדיה של המכון לדמוקרטיה בראשותה של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ועמותת "הצלחה", נערך לציון 25 שנה ל"הלכת ציטרין" – פסיקת בית-המשפט העליון שעיגנה את קיומו של חיסיון עיתונאי בישראל.
"עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות", כתב נשיא בית-המשפט העליון מאיר שמגר בפסק הדין מ-1987 שנודע כ"הלכת ציטרין". עמיתתו, שופטת בית-המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, מתחה בכנס ביקורת על הימנעותה של מדינת ישראל מלעגן בחקיקה את מעמד החיסיון העיתונאי – הימנעות שבמשולב עם חקיקה המכרסמת בחופש העיתונות פוגעת באינטרס הציבורי ומשבשת פרסום של מידע בעל ערך לציבור.
השופטת בדימוס דליה דורנר (צילום: אוליביה פיטוסי)
"במדינה שלנו, שבה חופש העיתונות והחיסיון העיתונאי אינם מעוגנים בחוק, כל העניין עומד על כרעי תרנגולת", אמרה דורנר. "במדינה נורמלית, לא כך צריך להיות מעוגן חופש העיתונות – שבלעדיו אין דמוקרטיה. אילו הייתי יכולה להציע והיו שומעים לי, הייתי מעדיפה שחיסיון עיתונאי יזכה להסדר חוקי, כפי שהייתי מעדיפה שלחופש הביטוי יהיה הסדר חוקתי".
לדבריה, המדינה מהלכת אימים על העובדים בשורותיה, לבל ידליפו מידע העלול להזיק לאישים העומדים בראשה. "כל ארגון מגן על עצמו ונלחם נגד המדליפים שלו. וכאשר הארגון הוא מדינה – יש לה חוקים איומים לשם כך", אמרה דורנר. "יש במדינת ישראל חוקי עונשין שזה פחד אלוהים – חוקים שבכלל לא קשורים לחשיפת חומרים סודיים. החקיקה קשה מאוד – ואין חקיקה נגדית. עובד ציבור שמסר ידיעה סודית, גם אחרי שעזב את עבודתו, עובר עבירה פלילית. אין חופש עיתונות בלי מקור, ובלי חופש עיתונות אין דמוקרטיה".
דורנר, שהתרכזה בפן העקרוני של הסוגיה, הצביעה על החור הוותיק בספר החוקים, וקבלה על כך שנסתם לא באמצעות חקיקה, אלא באמצעות אותה פסיקה תקדימית של בית-המשפט העליון. הפסיקה ההיסטורית ההיא אמנם הסדירה את מעמד החיסיון העיתונאי בישראל – אך השאירה פתח למסמוס העיקרון הזה באמצעים חקיקתיים.
אחד האמצעים האלה הוא "חוק נתוני מידע", תיקון לחוק סדר הדין הפלילי שנודע בכינוי הביקורתי "חוק האח הגדול", שמאז 2008 מאפשר לרשויות החקירה לקבל לידיהן מגוון רחב של נתונים פרטיים על אזרחי ישראל, ובכללם עיתונאים. "בעידן הזה, שבו כל-כך נוח להעביר חומר ממקום למקום, גם לרשויות הרבה יותר קל לעקוב אחרי זה", הזכיר אריק בכר, מזכ"ל מועצת העיתונות.
בזמן שהתפלפלתם
ד"ר ישגב נקדימון, היועץ המשפטי של חדשות ערוץ 2, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לנושא החיסיון העיתונאי בישראל. לדבריו, בשנים שחלפו מאז פסיקתו של השופט שמגר, השאלה מתי ניתן להורות לעיתונאי לחשוף מקור חסוי איבדה מהדרמטיות שלה. "בעבודה השוטפת שלי ראיתי שהמקרים שבהם באה הרשות ומבקשת מעיתונאי לחשוף מקור הם מעטים מאוד", הסביר. "היום יש דרכים יצירתיות לעקוף את החיסיון העיתונאי בלי שהעיתונאי או המקור בכלל מודע לכך שהחיסיון מוסר. אפילו בעל החיסיון לא יודע שפרצו לקודש הקודשים".
עו"ד ישגב נקדימון (צילום: "העין השביעית")
ד"ר נקדימון הזכיר כי "חוק האח הגדול", שמחייב צו חתום משופט כדי למסור לידי רשויות החקירה נתוני תקשורת של עיתונאי, מאפשר לחוקרים לבקש צו ממין זה במעמד צד אחד, כלומר בלי לשמוע את עמדת העיתונאי או המערכת שבה הוא עובד – מצב שלעתים קרובות הופך את השופטים לחותמת גומי.
בן-ציון ציטרין, עיתונאי לשעבר וכיום יועץ תקשורת, איש עמותת "הצלחה" והאדם שעל שמו נקראת "הלכת ציטרין", סבור כי שורש הבעיה טמון בסיטואציה הזאת, שבה עומד נציג המדינה בבית-משפט ודורש במעמד צד אחד צו לחשיפת נתוני התקשורת של עיתונאי. "הבעיה הדחופה היא טיפול ביכולת של הרשויות לתפוס את המידע עצמו באמצעים טכנולוגיים. ההיבט הטכנולוגי הוא קריטי", התריע, ואמר כי ראוי לפעול לכך שלא יתקיימו יותר דיונים מסוג זה במעמד צד אחד. לדבריו, ייתכן שתפקידה של מועצת העיתונות הוא גם לדאוג לכך שבכל דיון כזה ישתתף נציג שישקף את האינטרס העיתונאי. "צריך למנוע מצב שבו השופט עומד רק מול שוטר, בדרך-כלל כזה שלא אומר אמת – והתוצאה היא צו שיחשוף את כל האסמסים של ברוך קרא", אמר ציטרין.
קרא, שחשיפה כפויה של פלטי שיחות הטלפון שלו סייעה בזיהויה של עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' כמקור שהדליף לידיו את המידע הראשוני על פרשת אריאל שרון וסיריל קרן, לא הכחיש כי הפרשה ההיא הותירה בו כווייה מקצועית. במקרים של הדלפות עם היבט בטחוני, אמר, העיתונאי יודע מראש שיידרש לעבור מכשולים ומוקשים בדמות הוראות הצנזורה הצבאית וצווי איסור פרסום, וגם נסיונות מטעם רשויות המדינה לברר מהיכן נבעה ההדלפה. אלא שהמקרה של חשיפת חקירתו של ראש הממשלה שרון בחשד לקבלת שוחד לא היה כזה, ולכן הוא ומנהליו הופתעו מעוצמתה של מהלומת הנגד שהוטחה בהם.
ברוך קרא (צילום: משה שי)
"ראש התביעה הכללית [אליקים רובינשטיין, כיום שופט בית-המשפט העליון] החליט לפתוח בחקירה בגין פרסום על כך שמתקיימת חקירה פלילית נגד ראש ממשלת ישראל. האם זה היכה אותנו בהלם? העובדה היא שכן", אמר קרא, הכתב והפרשן המשפטי של חדשות ערוץ 10, שבאותה תקופה עבד בעיתון "הארץ". "המערכת ירדה מהפסים", הזכיר פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ונשיא מועצת העיתונות לשעבר. "היועץ המשפטי לממשלה חשב שהוא בעצם יועץ חשאי של ראש הממשלה, שפועל לפי האינטרסים של ראש הממשלה", הוסיף.
"אין תקדים לכך שנפתחה חקירה לאיתור מקור של הדלפה סביב פרשה כזאת", אמר קרא. "ולא רק שנפתחה חקירה – נעשו כל המעשים הכי דורסניים שניתן להעלות על הדעת, ובראשם הוצאת פלט שיחות הטלפון שלי. אנחנו כבר לא מדברים על 'האם העיתונאי מגלה או לא מגלה את זהות המקור', אלא על רמיסה ברוטלית של החיסיון העיתונאי על-ידי הממסד. אם אנחנו מדברים על מה שבאמת צריך לשנות פה – זה את היכולת והזכות להשתמש באמצעי כל-כך אלים, שרומס דה-פקטו את החיסיון העיתונאי", הוסיף, וציין כי הטריק המשפטי שבאמצעותו הצליחו החוקרים לקבל אישור להליך זה היה הגדרתו כ"חשוד" בפרשה.
בסופו של דבר, הודה קרא, החקירה לזיהוי המקור החסוי בפרשת שרון-קרן עוררה חשש בקרב מקורותיו העיתונאיים – אם כי לדבריו, מאחר שהיה מדובר בתקרית חריגה בעוצמתה, בחשבון אחרון לא נגרם לו נזק של ממש בגזרה זו. הפרשה ההיא פרצה כמה שנים לפני שנכנס "חוק האח הגדול" לתוקפו, ולמעשה כיום עיתונאים (ואזרחים מן השורה) חשופים יותר מאז לתחיבת חוטמו של הממסד אל מעבה הנתונים הדיגיטליים הפרטיים שנאספים עליהם ובאמצעותם מדי יום, כל היום.
מיהו עיתונאי?
פסק הדין שנודע בכינוי "הלכת ציטרין", וכך גם אלה שהמשיכו את דרכו, סתמו אמנם כמה פרצות בחומה המקיפה את ממלכתם של עיתונאים חוקרים, אך המדינה, כאמור, השכילה להתעלם מהביצורים ולחדור מן השער האחורי. על הצורך בחוק שיעגן את מעמדו של החיסיון העיתונאי, כמו גם בחוק שיעגן את חופש העיתונות בישראל, הסכימו רוב משתתפי הדיון – אלא שכדי לקבוע מתי חל חיסיון עיתונאי ואילו גופים זכאים ליהנות מ"חופש עיתונאי" יש להכריע בסוגיה עקרונית בסיסית: מיהו, בעצם, עיתונאי?
זו בדיוק השאלה שהטיח בח"כ זהבה גלאון, יו"ר מפלגת מרצ, שר המשפטים לשעבר יוסף (טומי) לפיד ז"ל, בתגובה להצעת חוק שנועדה לעגן בחוק כמה מהיבטיו של החיסיון העיתונאי. "אנחנו לא יכולים לתמוך בהצעת החוק שלך כל עוד אין הגדרה של 'מהו עיתונאי'', ציטטה ח"כ גלאון את השר המנוח, עיתונאי לשעבר. ההצעה, בסופו של דבר, נבלמה, כמו שלהערכת ח"כ גלאון יקרה גם להצעות חוק אחרות בנושאי חופש העיתונות שהניחה לאחרונה על שולחן הכנסת.
עו"ד אלעד מן (צילום: "העין השביעית")
עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", קשר את סוגיית "מיהו עיתונאי" לדו"ח ציבורי שפירסמה בשנה שעברה העמותה בנוגע לפרשת התנצלותם של עיתונאי ערוץ 10 בפני איל הקזינו האמריקאי שלדון אדלסון. "לצורך עריכת הדו"ח נעזרנו במקורות, חלקם חסויים, ולחלקם אף נתנו כתבי התחייבות שלפיהם לא נחשוף אותם מיוזמתנו", סיפר עו"ד מן. "אם זה היה מתגלגל לבית-המשפט – האם תעמוד לנו הגנת העיתונאי?", תהה, והשיב כי לעניות דעתו התשובה חיובית.
עו"ד אורנה לין, המשנה לנשיאת מועצת העיתונות, הציעה לקשור בין תקנון האתיקה של מועצת העיתונות להגדרת העיתונאי. "צריך להגיד שיש פה דיל: אני יכולה להיות בלוגרית בפיג'מה ולהפיץ מידע לציבור – ואז אשאל את עצמי אם אני רוצה להכפיף את עצמי לתקנון האתיקה ולהיות זכאית לחיסיון עיתונאי".
"החיסיון צריך להיות כזה שמעודד מסירת אינפורמציה שתגיע לציבור", העיר בהקשר זה פרופ' קרמניצר. "לכן לא צריך להטיל על זה שום מגבלות או סייגים, לא כפיפות לכללי אתיקה ולא שום דבר. המעשה העיתונאי – אפשר לקרוא לו גם 'כל מי שמפרסם פרסום שיש בו עניין לציבור, אם הוא מפרסם אותו על סמך משהו שהוא מקבל ממקור – יש עליו חיסיון עיתונאי'. כך, בשפה הכי כללית. לא הייתי מוסיף על זה שום דבר".
לעומתם, חנוך מרמרי, העורך הראשי של אתר "העין השביעית", אמר כי במקום לנסות לקבוע מיהו עיתונאי, ייתכן שראוי להגדיר מהו "רגע עיתונאי". לשם כך הביא את המקרה של הבלוגר "אישתון", שערך תחקיר על נסיבות מותם של חללי צה"ל, ובו התבסס בין היתר על מידע שמסר לידיו מקור חסוי. "אישתון" נחקר על-ידי מצ"ח ומשטרת ישראל וסירב לחשוף את זהות המקור – בטענה כי חל עליה חיסיון עיתונאי. "מה קורה כשאין מו"ל ומערכת, אלא בלוגר אחד שיש לו מקורות?", תהה מרמרי.
חנוך מרמרי (צילום: יהודה שגב)
"במשך שנים אני מנסה לטעון שיש רגע שבו מתרחש 'מעמד עיתונאי', והרגע הזה ניתן להגדרה – זה יכול להיות אפילו תלמיד כיתה ד' שמראיין את המנהלת, ומישהו לחש לו משהו באוזן", הוסיף. "אפשר לנסח מהו הרגע הזה – ומתוך זה להגדיר מהו מעשה עיתונאי ומה מעמדו של המקור".
השופטת דורנר הסכימה עם העיקרון שלפיו עדיף לקבוע מהי עיתונות במקום מיהו עיתונאי. "נדמה לי שכאשר מדברים על נושא החיסיון העיתונאי, אז אפשר לקשור את זה לא לאדם, אלא למעשה. נדמה לי שאז תתקיים האפשרות הטובה ביותר לקבל מידע ולאפשר אותו חיסיון שנדרש כדי להעביר אותו לציבור ולקיים את האינטרס הציבורי".
לפחות שניים ממשתתפי הדיון אוחזים בדעה אחרת, שלפיה ראוי להיאחז בתקדימים שקבע בית-המשפט העליון ולא להסתכן בקידום חקיקה העשויה להתברר כחרב פיפיות. אחד מהם הוא עו"ד חיים שטנגר, שייצג את ציטרין בעתירה שהולידה את "הלכת ציטרין". חקיקה, התפייט עו"ד שטנגר, משולה לצ'ולנט. "בדיוק", הודה ד"ר נקדימון, "כשאתה נכנס לכנסת עם הצעת חוק – אתה יודע איך אתה מתחיל, ולא יודע איך תסיים".