בספרו "מביירות לירושלים" מתאר תום פרידמן, בין השאר, את ההווי התקשורתי ששרר בלבנון לפני 30 שנה, בעת מלחמת האזרחים שבה היו מעורבים גם ארגוני טרור פלסטיניים ומיליציות סוריות. על-פי תיאורו, הכתבים הזרים בבירה הלבנונית היו נתונים תחת איומי כנופיות הטרור, וכתוצאה מכך נאלצו להתאים את דיווחיהם לציפיותיהן.

נזכרתי בכך אתמול כשקראתי את פרק התקשורת בדו"ח הוועדה הממשלתית לעניין נסיבות מותו (לכאורה, לכאורה) של הנער מוחמד א-דורה בצומת נצרים בספטמבר 2000. כן כן, מדינת ישראל, באמצעות ועדה ממשלתית רשמית, גם אם חשאית, מוצאת לנכון להרביץ בינה לכלי התקשורת, בארץ ובעולם כולו, בפרק מיוחד בדו"ח.

ודוק: הפרק הזה אינו עוסק באופן שבו תיפקד ערוץ הטלוויזיה פראנס 2 בתקרית ההיא; בכך עוסקים בפירוט רב שאר חלקי המסמך. הפרק הנדון מוקדש לעקרונות הסיקור העיתונאי הראוי, והוא כתוב בנימה אוניברסלית, מצטט בהרחבה כללי אתיקה המעוגנים באמנות ובתקנונים בינלאומיים, ומשיא עצות לכלל העיתונאים בתבל כיצד למלא את תפקידם כהלכה בסיקור סכסוכים אלימים, בעיקר בין מדינות ריבוניות לארגונים לוחמניים.

לקרוא ולמות מצחוק. עד כמה ההטפה המוסרנית של הכותב האנונימי רלבנטית למציאות שמתאר תום פרידמן בספרו? עד כמה מסוגלים כתבים זרים להשתחרר מאימת האיומים שמפעילים עליהם ארגונים רצחניים הסובבים אותם? עד כמה מוכנים כתבים וצלמים מקומיים, העובדים בשירותיהם של ארגוני תקשורת בינלאומיים, להשתחרר ממחויבותם לאינטרס הלאומי ומהזדהותם עם אלה הנלחמים להשיגו?

האם ממשלת ישראל באמת מאמינה שבנסיבות כאוטיות של תקריות דמים, שבטכנולוגיה העכשווית מסוקרות בשידור חי על-ידי כל עובר אורח מזדמן, ניתן לקיים את המצווה, המנוסחת בדו"ח שלה באופן הבא: "סיקור תקשורתי של סכסוכים א-סימטריים מודרניים מצריך היצמדות לסטנדרטים עיתונאיים נוקשים במיוחד הודות לחשיבות העליונה של תפקיד התקשורת בסכסוכים בעלי אופי כזה"?

שלא תהיה טעות: הח"מ הוא חסיד גדול של היצמדות לכללי האתיקה העיתונאית והוא סבור שיש להוקיע את מי שחורג מהם. אני גם מזדהה עם הדחף המניע אנשים להגיע לחקר האמת ולחשוף שקרים והטעיות. מבחינה זו, מובנים לי מניעיהם של כל אלה הסבורים שבסיקור פרשת א-דורה על-ידי הערוץ הצרפתי היתה טמונה הטעיה רבתי – פרי רשלנות או זדון. ההשגה שלי על פרק התקשורת בדו"ח הוועדה חלה על היומרה שבו, סגנונו הנפוח, תלישותו מהמציאות ובעיקר – הסתירה בין המלצותיו להתנהלותן בפועל של ממשלות ישראל.

תעלה ותיזכר התנהלות מדינת ישראל במקרים דומים של עימותים קטלניים עם מי שנתפסו כאויביה: השקר הרשמי של דוד בן-גוריון על נסיבות הקטל בפעולת קיביה בשנות ה-50, מסע ההטעיה הממלכתי המאורגן סביב פרשת קו 300, המסך המתעתע שהטילה המדינה על מה שנודע כ"הפרשה" בשנות ה-60, השקרים שאפפו את התנהלות צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, הערפל המכוון שהוטל על מהלכי צה"ל בעזה במבצע "עופרת יצוקה", ההודעות המטעות שפורסמו מיד לאחר תקריות מביכות במבצע "עמוד ענן" ובמשט המרמרה. ועוד לא אמרנו די.

מי שמטיף מוסר לזולת חייב לבוא בידיים נקיות. זה לא רק נחוץ מוסרית, זה גם חכם מעשית. הרי התקשורת הבינלאומית שתקרא את הפרק היהיר הזה בדו"ח הוועדה תשלוף מיד דוגמאות כדי להוכיח להנהגה הישראלית שהיא אינה מסלקת קורה מבין עיניה. והתקשורת הישראלית, היודעת את נפש בהמתה, תנפנף מיד במובאות מעודכנות מתגובותיהם של מנהיגיה על דיווחים עיתונאיים המציגים אותם בערוותם ("נתניהו: לא הייתי מודע לעלות התקנת המיטה במטוס"; "נתניהו: תקציב הגלידה נועד לצורכי אירוח").

הדו"ח עצמו, זה שבו כלול הפרק המנחה את התקשורת כיצד להתנהג, אינו פטור ממריחות והטעיות: השימוש שעשה העולם הערבי בפרשת א-דורה כדי לנאץ את ישראל מוצג כאילו הוא עדיין תופעה אקטואלית, בעוד שבפועל הדוגמאות הממשיות הנכללות בו הן מלפני עשר שנים ויותר (כדי לתרץ את עצם פרסום הדו"ח עכשיו עושים מחבריו קישור מאולץ בין המיתוס על מות א-דורה לרצח שביצע צעיר מוסלמי בבית-הספר היהודי בטולוז לפני שנה).

הזיגזג שבעמדה הישראלית ביחס לנסיבות התקרית בצומת נצרים לפני 13 שנה (הודאתו של גיורא איילנד באחריות ישראל למות א-דורה וחזרתו ממנה) מוצג בלשון מכובסת; הדו"ח אינו מזכיר שהסביבה הפיזית שבה התרחשה התקרית נהרסה לחלוטין על-ידי צה"ל זמן קצר לאחר מכן, כך ששחזור האירוע כפוף למגבלה זו; הממשלה מסתירה, משום מה, את זהותם של חברי הוועדה ומנסחי הדו"ח; היא בחרה שלא לכלול בוועדה גורמים בינלאומיים; הדו"ח מאשים את הערוץ הצרפתי ואת כתבו בישראל, שארל אנדרלן, במתן יד למסע הדה-לגיטימציה של ישראל, אך מתעלם מגרסתם שדיווחם היה אמת ושהם מוכנים לשתף פעולה עם כל ועדת חקירה בינלאומית.

אין בכל האמור לעיל לפטור את פרנס 2 ואת צלמו הפלסטיני וכתבו הישראלי מאחריות להולכת שולל חמורה מאין כמותה, אם אכן היתה כזו. השורות הללו נכתבות כדי להצביע על הסתירה בין הנימה הפטרונית של הטפת המוסר לתקשורת לבין התנהלות הנהגת המדינה בפועל. הסתירה הזו מאפשרת לשארל אנדרלן להוסיף לטעון, כפי שעשה הבוקר, שדיווחו אמין, ולשאול בסרקזם, נוכח קביעת הוועדה שהאב ובנו כלל לא נפגעו בתקרית בנצרים: מי הוא אפוא ג'מאל אבו-דורה (אביו של הנער), שקיבל בבית-החולים הצבאי בירדן טיפול רפואי 48 שעות לאחר התקרית ושהמלך עבדאללה ביקר אותו שם? האם גם שלטונות ירדן והסגל הרפואי של הממלכה זייפו את המציאות?