כשהוא אורז את מטלטליו ומפנה את חדרו במשרדי פראנס2 ברחוב יפו בירושלים לאחר כמעט 40 שנות סיקור של אחת הפינות הכאוטיות של העולם - ואחרי כמה סקנדלים שיישארו חתומים על שמו - יכול שרל אנדרלין, עוד מעט בן 70, לעשות סיכום ביניים של חייו ולהגיד שבאותה מידה של התמסרות שבה מילא את תפקידו ככתב זר בישראל, היה יכול להיות גם משהו אחר. רופא למשל. אלא שלימודי הרפואה שלו נקטעו כשהצטרף לוועד המפגינים השובתים בפקולטה לרפואה בננסי במרד הסטודנטים של 1968.
היו חסרות לו אז שבע מאיות של נקודה כדי להשלים את המבחנים והפרופסור הציע לו עסקה: יאושר לו להמשיך את לימודי הרפואה אם יתחייב להפסיק את פעילותו הפוליטית. אנדרלין סירב ונזרק מהפקולטה. כשנודע למשפחה כי הבן יחיד כבר לא יהיה רופא הרגיש אנדרלין כי מיצה את האפשרויות במולדתו צרפת והחליט לעלות לישראל. קלוד סיטבון, האחראי על הסטודנטים בסוכנות היהודית אליו פנה לבדוק את אפשרויותיו, ידע על החינוך הפלורליסטי החילוני ברוח ערכי השומר הצעיר שקיבל, ועל הרקע הסטודנטיאלי המרדני שלו, ושאל - מדוע לא יבחר בקובה? אנדרלין ענה שאין קיבוצים בקובה.
כך נחת בשנת 1968, כמעט בלי לדעת מילה בעברית, בקיבוץ דפנה. "לא למדנו שם הרבה עברית אבל ייצרנו הרבה סנדלים", הוא מספר. המילה העברית הראשונה שלמד היתה "מקלט". כשנשמעה האזעקה הראשונה בחייו וצעקו לחברים להיכנס למקלטים רץ אנדרלין בכיוון ההפוך - לחפש את המילון הצרפתי-עברי שלו.
נדמה שמאז ממשיכים אנדרלין והמדינה אליה היגר לרוץ בכיוונים הפוכים. המדינה נעשית דתית ומשיחית, מאבדת את הסיכוי לפיוס עם העולם הערבי ומתרחקת מחברת המופת עליה דיברו בשומר הצעיר בצרפת. ואילו אנדרלין, שדבק במסורת הליברלית שספג ומגדיר את עצמו "ציוני עד הקו הירוק", מתמקד, כמו מין יוספוס פלביוס מודרני, בתיעוד השקיעה של תקוותיו הגדולות - בספריו, בסרטיו הדוקומנטריים ובתחזיותיו הקודרות על עתיד המדינה והציונות.
המשמעות של להיות פטריוט
מאז התחיל לסקר את המציאות המקומית ככתב ב"קול ישראל" בצרפתית ובהמשך ככתב התחנה הצרפתית הגדולה פראנס2, כמו הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, גיבור רב המכר השבדי, נכח אנדרלין כמעט בכל הצמתים החשובים בהיסטוריה הישראלית והאיזורית בעשורים האחרונים. לפעמים גם תרם מהצד לעיצובה של המציאות. אך עבור הציבור הישראלי, נותר לרוב אלמוני.
בצרפת, לעומת זאת, מוכר אנדרלין בכל בית. אחרי עשרות שנים של דיווח מהאזור, שמונה ספרים וחמישה סרטים דוקומנטריים, זכה בשנת 2009 באות לגיון הכבוד הצרפתי מטעם נשיא צרפת. שגריר צרפת בישראל, פטריק מזונאב, אומר כי אנדרלין היה עבור הצרפתים בעשורים האחרונים הפנים של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. במסיבת פרידה שנערכה לאחרונה בביתו נכחו זה לצד זה עיתונאים ישראלים ואנשי ממסד, כולם חבריו.
ארגוני הימין היהודי בצרפת, לעומת זאת, רואים בו עיתונאי חתרני ואנטישמי. גם הביוגרפיה שלו לא משנה את דעתם: אנדרלין נולד בשלהי מלחמת העולם השנייה לאם יהודיה אוסטרית שנמלטה מהנאציזם ברגע האחרון והפכה לפליטה בננסי שבצרפת הכבושה, ולאב אלזסי, לא יהודי, שלחם ברזיסטאנס.
בזמן הכיבוש הגרמני המשפחה שרדה בזכות תעודות מזויפות שהנפיקו לה שוטרים צרפתים. במהלך המלחמה מצאו סבתו ואמו של אנדרלין עבודה במסעדה בננסי שאותה נהגו לפקוד בכירים נאצים, ביניהם גרינג והימלר. האב נעלם מחייו כששרל היה כבן 7. לאחר שעזב לקה הילד בשחפת ונשלח בגפו למשך שנתיים למוסד לילדים חולים בשוויץ ("למזלי קיבלתי שם תרופה ניסיונית לשחפת ולא פלסבו, והחלמתי").
הוריו של שרל מיעטו לדבר איתו, והוא כמעט ואינו יודע דבר על גורלו של האב. "בילדותי הייתי עסוק יותר בלשרוד במשפחה של מהגרים, שמנסה לבנות את עצמה מחדש, מאשר לחפש אבא שנעלם ולא שלח מזונות לילדיו", הוא מספר, "כשחזרתי משוויץ היו חסרות לי כמה שנות לימוד. גרתי באותו חדר עם אחותי ועם אמי, שלא היה לה זמן בשבילי, וניסיתי לשרוד בכיתה של 42 תלמידים, תוצר הבייבי-בום של אחרי המלחמה".
בננסי ואחר כך במץ, אליה עקרה המשפחה, נתקל אנדרלין כל הזמן באנטישמיות. "כשהלכנו לבית הכנסת ביום כיפור היו זורקים עלינו אבנים. במץ הלכתי מכות עם נערים שקיללו אותי כיהודי. היינו ארבעה יהודים בכיתה והתברר שמשום מה אנחנו היהודים נכשלים בכל הבחינות. המורה לספרות צרפתית היה כותב לי על הבחינה: 'לא הבנת!' ואני הייתי עונה לו: 'אידיוט, אתה לא הבנת!'. נשלחתי לועדת משמעת ועמדו לזרוק אותי. טענתי בפניהם שהמורה אנטישמי: 'תבדקו למה כל התלמידים היהודים נכשלים באופן קבוע'. העבירו אותי לכתה אחרת ואז פתאום הציונים שלי קפצו".
אך גם את ניסיונו האישי הוא בוחר לראות בהקשר הרחב: "הבנתי שמיעוט תמיד פגיע ולכן עלי להלחם על מקומי בחברה. זה שייך לגזענות באופן כללי ולאו דווקא לשנאת יהודים. אני ראיתי בעיניי בזמן מלחמת אלג'יר איך חיילים צרפתים מחפשים ערבים להרביץ להם, ואיך ערבים לא יכולים למצוא דירה לשכור".
חוויות הילדות שצרבו את רישומן בנער הצעיר תרמו לעיצובו כעיתונאי לוחם שלא מהסס לדווח תחת אש ולחשוף עוולות שנעשות כלפי מיעוטים אחרים. חלק מדיווחיו של אנדרלין, בעיקר הסיקור של התנהלות צה"ל בשטחים, שלא החמיאו להסברה הישראלית הרשמית, קוממו עליו את הקהילה היהודית בצרפת וארגוני ימין בישראל.
במבצע "חומת מגן" ברמאללה ב-2002, הגיעו אנדרלין והצלם שלו לביתו של בנקאי פלסטיני שטען כי נשדד ע"י חיילי צה"ל. "הבנקאי איש עסקים מוכר על-ידי השלטונות ובעל תעודת VIP שאפשרה לו מעבר חופשי לישראל, הראה לנו את הכספת שנפרצה בביתו. העוזרת העידה שראתה את החיילים שפרצו וגנבו עשרות אלפי דולרים בכסף מזומן ובתכשיטים. בעודנו בבית הגיעה קבוצת חיילים. כשהם הבינו שאני הולך לפרסם את הסיפור אחד החיילים הבטיח לי שהערבי שהתלונן ישלם על כך. כמה שעות אחר-כך התקשר אלי הבנקאי וסיפר שאכן החיילים חזרו והשחיתו את ביתו ומכוניתו. צה"ל הבטיח לחקור. למחרת הגיעה אלי תגובת דובר צה"ל – 'לא היו דברים מעולם. החיילים רק חיפשו נשק'. זה מאד הרגיז אותי. רציתי שתהיה חקירה ויעמידו לדין את האשמים".
מה אתה מרגיש כשאתה משדר כתבה לא מחמיאה כזאת על ישראל בזמן קונפליקט?
"שום דבר. אם המדינה שלי בוחרת להתנהג כך הרי יש מצב שישודרו תמונות לא מחמיאות".
כישראלי, אתה לא מתבייש להראות דברים כאלה?
"לא! כעיתונאי אני מחויב רק לאתיקה העיתונאית. המשמעות של להיות פטריוט היא היכולת להציג גם דברים ביקורתיים על המדינה שלך. זה בא מתוך שאיפה שהיא תהיה טובה יותר. לא לחפות על שקרים ושחיתויות".
בין רבין לנתניהו
בחודשים שקדמו לרצח יצחק רבין היתה לאנדרלין תחושה חזקה שמישהו עתיד לפגוע בראש הממשלה. "הצוות שלנו צילם כל אירוע והפגנה נגד אוסלו. ברחובות דיברו במפורש על להוריד את רבין. מתנחלים אמרו לי למצלמה: לא ניתן להסכם הזה להתבצע. אנחנו מכינים את הנשק. כל כך האמנתי באפשרות הזאת שהוריתי לצוות שלי להישאר בכל הפגנה עד סופה. הייתי היחיד שצילם את טקס הפולסא-דנורא מול בית ראש הממשלה. הצעתי את התמונות לערוצים הישראלים, אבל אף אחד לא רצה. אמרו לי: 'תעזוב את הפרחחים האלה, הם לא רציניים'. כך גם היה לאחר הפגנת השלום הגדולה בכיכר רבין. כלי התקשורת כבר התקפלו ואני הוריתי לצוות הצילום להישאר עד שכל ההמון יתפזר. ואז זה קרה. פתאום ראינו שוטרים רצים. רצנו אחריהם והצלחנו לתעד את המעצר של יגאל עמיר".
לדבריו, נטייתה הרווחת של העיתונות הישראלית להתמקד בשולי ולהתעלם מהחשוב באה לידי ביטוי גם בסיקור הלוויתו של רבין, כשאף כלי תקשורת ישראלי לא ניסה לעמוד על המשמעות המדינית הדרמטית של התייצבות רוב מנהיגי הליגה הערבית מטרים ספורים מקברו של חוזה המדינה הרצל, "ולצד מנהיגי העולם הערבי והעולם החופשי עומד המלך חוסיין ומבכה בדמעות אמת את מותו של האיש שלקח ממנו את אל-אקצא".
"כך גם בפסגה בשארם א-שייח' סמוך לבחירות 1996, כשכמעט כל מנהיגי העולם הערבי, אירופה, אמריקה ורוסיה, שילבו ידיים עם ראש ממשלת ישראל. התקשורת הישראלית, שאומרים עליה שהיא שמאלנית, לא הציגה את ההכרה האדירה שנתן העולם לישראל שוחרת שלום. בבחירות האלה זכה, כידוע, נתניהו ואלה היו גם המסמרים האחרונים בארון הקבורה של תהליך אוסלו. התקשורת הישראלית בחרה גם לא לחקור את ההחלטה האומללה של פרס לחקור את רצח רבין אבל לא את ההסתה שקדמה לו. להחלטה הזאת היו משמעויות מרחיקות לכת".
עידן נתניהו התחיל במהומות מנהרת הכותל במוצאי יום הכיפורים בשנת 1996. זו היתה גם, למעשה, יריית הפתיחה של האינתיפאדה השנייה. המנהרות נפתחו בניגוד לעמדות השב"כ, המשטרה וצה"ל וזו היתה הפעם הראשונה שבה התנהלו חילופי אש חיה בין צה"ל והמשטרה הפלסטינית. ההתנגשויות הסתיימו ב-17 הרוגים ישראלים וכ-100 הרוגים פלסטיניים.
באותו בוקר ראיין אנדרלין את אבו-מאזן ברמאללה: "מישהו נכנס לדווח על מהומות בכניסה לרמאללה. אני רץ לאל-בירה ורואה חיילים ישראלים יורים כדורי גומי, ואחר-כך אש חיה, לעבר מפגינים פלסטיניים לא חמושים, שזורקים עליהם אבנים. הם התחילו לירות גם לעברי וכדורים שרקו לי סביב לאוזניים. מהצד השני המפגינים הפלסטינים דוחקים בשוטרים הפלסטינים להשיב אש לעבר חיילי צה"ל. דובר צה"ל טוען שהחיילים הישראלים לא פתחו באש ראשונים. זה היה שקר. האשימו אותי אז בדיווח חד-צדדי ומטעה, אבל אחרי שנתיים ישראל חסון [סגן ראש השב"כ לשעבר; י.ב], אומר לי למצלמה שהוא היה שם וראה איך חיילי צה"ל פותחים באש ראשונים לעבר המפגינים, 'כמו במטווח ברווזים'".
נהוג לקבוע את פריצתה של האינתיפאדה השנייה עם עליית שרון להר הבית ב-29 בספטמבר 2000. אנדרלין מנסה לתקן: "שרון עלה להר הבית ביום חמישי והביקור עבר בשקט יחסי. המשטרה חשבה שאם הביקור עבר בשקט גם למחרת יהיה רגוע ולא נקטה בצעדי מנע מתאימים. האלימות התחילה בהר הבית ביום שישי. השוטרים הגיעו בכוחות לא מתאימים והם איבדו שליטה אחרי שמפקד המחוז נפגע מאבן בראשו ופשטו ידיעות שהוא פצוע קשה. אז השוטרים התחילו לירות אש חיה. לא שרון הצית את האינתיפאדה אלא ההתנהלות של המשטרה מול המפגינים בהר הבית".
למחרת, בשבת, שידר אנדרלין כתבה שתייצר סקנדל בינלאומי ותהפוך את חייהם של כמה אנשים, כולל של אנדרלין עצמו. מוקד הכתבה, שיהפוך לאייקון, היה ילד בן 13 בשם מוחמד א-דורה, אליו עוד נשוב בהמשך.
לצד ההתנגשויות האלימות היה משהו מרתק ומעורר תקווה בניסיונות השלום, שגם אותם ליווה אנדרלין עוד מאמצע שנות ה-80. ב-1986 תחת ממשלת הרוטציה, כשפרס היה ראש ממשלה, אהוד ברק ראש אמ"ן ויוסי ביילין דוחף מאחורי הקלעים, התקיימה סדרה של פגישות בין בכיר השב"כ יוסי גינוסר תחת פיקוחו של ראש השב"כ אברהם שלום לבין נציגים של אש"פ בראשות סעיד כמאל, שגריר אש"פ בקהיר.
המגעים שהתקיימו לסירוגין בניו-יורק, לונדון, פריז ובריסל, התחילו בכסות של מגעים על גורל הנעדרים ממלחמת לבנון הראשונה. איש הקשר היה סטיב כהן, יהודי אמריקאי, והמימון הגיע מהמיליונר דניאל אברמס. "דנו שם על הסדר הכולל אוטונומיה לעזה ועל פתרון זכות השיבה", אומר אנדרלין. בעקבות פרשת קו 300 שלום וגינוסר הודחו, והמגעים הופסקו. "זה הפרדוקס הגדול", הוא מוסיף. "בזמן שהשמאל תקף בכל העוצמה את השב"כ ניהלו נציגיו מגעים לקידום פיוס עם העולם הערבי".
אנדרלין מכיר היטב את המציאות המזרח-תיכונית ואת טשטוש הגבולות בין "הטובים" ו"הרעים". התגלגלותם של מגעים אלה, שלא בשלו, כמו סדרות של מגעים שקדמו להם ושבאו אחריהם, נכללו בספר בן 900 עמודים, "מלחמות או שלום", שכתב על מגעי השלום בין יהודים וערבים מאז 1917 ועד לרצח רבין.
הקונספירציה של א-דורה
מסקנותיו משנות הסיקור הרבות מתגלמות בשמו של סרט דוקומנטרי בן 150 דקות שיצר עם המפיק במאי דני סיטון, שעוסק בתהליך אוסלו בשנים שלפני ואחרי רצח רבין: "השלום ושברו". אבל נדמה שאין אירוע יחיד שמקושר בתודעה הציבורית בשמו של שרל אנדרלין כמו אותה כתבה קשה לצפייה של התקרית בצומת נצרים שבה נקלעו הילד מוחמד א-דורה ואביו לאש תופת לעיני מיליוני צופים משתאים בעולם.
הכתבה של אנדרלין והצלם טלאל אבו-רחמה, עם הצילומים של הילד הנורה בזרועות אביו, המנופף נואשות לעזרה, פתחה מאבק איתנים על עיצוב התודעה והזיכרון, והצמיחה גם מסע של דה-לגיטימציה אישי כלפיו, הנמשך עד עצם היום הזה.
נראה כי במקרה של פרשת א-דורה, תומכי תיאוריית הקונספירציה כבר ניצחו. בימים בהם הפלסטינים מואשמים גם בגרימת השואה, משאל רחוב יעלה ודאי כי ישראלים רבים יצדדו בגרסה שתקרית א-דורה הינה פברוק פלסטיני מתוחכם ותו לא. כך גם השתכנעו כמה עיתונאים ואנשי ציבור ליברליים בישראל. המאבק הזה אבוד מראש: ליוצרי תיאוריות קשר יש יתרון מובנה כיוון שעליהם רק להנביט את זרעי הספק.
במקרה של א-דורה נותבה האש לעבר אנדרלין, ומאותו יום מצא את עצמו הכתב הוותיק נלחם על מקצועיותו ואמינותו ומצטער רק על דבר אחד – שפנה לבית המשפט, למרות שהלה פסק לבסוף לזכותו. היום הוא סבור שיפה היה עושה אם היה פשוט מתעלם מעדת הצעקנים ונותן להם לומר את דברם עד שישקע האבק, כיוון שבמלחמה הזאת על התודעה הציבורית בסביבה רווית משמעויות לאומיות, זהותיות ופטריוטיות, כמעט בלתי אפשרי לנצח.
אנדרלין, שספג גילויי אנטישמיות כל ילדותו, מצא עצמו מואשם באנטישמיות. בשנת 2002, כחודש לאחר מות אימו ניצולת הנאציזם, "זיכה" אותו איגוד ארגוני ימין יהודיים בצרפת בתגובה על סיקור פרשת א-דורה ב"פרס" על שם התועמלן הנאצי יוזף גבלס. "וכך גם זכיתי סוף סוף בפרס כלשהו", מגחך אנדרלין.
הקהילה היהודית בצרפת ואינטלקטואלים אוהדי ישראל שאינם יהודים הובכו מהסקנדל הבינלאומי שעוררו התמונות מצומת נצרים, ומהקמפיין המתוקשר של יוצרי תיאוריית הקונספירציה שתקפו את אנדרלין. אלפים חתמו על עצומה בצרפת לטובתו, אך רוב האינטלקטואלים היהודים בצרפת בחרו לשתוק.
עיקר התגובות הקשות הגיע מהקהילה היהודית בצרפת, אך גם בישראל כוונה האש ישירות לאנדרלין ולמשפחתו, וילדיו הותקפו בתיכון בו למדו בירושלים. "ספגתי קללות ברחוב ואיומי רצח. זה המשיך הרבה אחרי פרשת א-דורה: אחרי חטיפת 3 הנערים בגוש עציון קיבלתי איומי רצח בפייסבוק ופרסמו את הכתובת שלנו. אבל האמת היא שקיבלתי תואר של 'יהודי עם שנאה עצמית' הרבה לפני כן. כשאתה יהודי מצפים ממך להגיד 'יהודה ושומרון' ולא 'הגדה המערבית'. לא להראות את הכיבוש. יכולתי לשדר עשרות כתבות על הישגים ברפואה ובמדע בישראל - אבל אם שידרתי כתבה אחת על מחסור במים בישובים פלסטיניים בבקעה היתה מתחילה מתקפה מתוזמרת על העיתונאי היהודי ששונא את עצמו.
"בעולם הערבי, לעומת זאת, כולם ידעו שאני יהודי צרפתי וגר בישראל אבל תמיד התקבלתי בפתיחות. אף פעם לא הרגשתי מאוים, לא בעזה ולא בקהיר שבה סיקרתי שתי מהפכות. מהניסיון שלי אפשר להסתדר עם העולם הערבי. האינטלקטואל האמריקאי, סטיב כהן, אמר לי שכל השנים הוא ניסה לשכנע את הערבים שהשלום אפשרי. לא כל כך בהצלחה. עכשיו הוא צריך לנסות לשכנע את הישראלים שהשלום אפשרי".
אנדרלין סיכם את פרשת א-דורה, כדרכו, בספר משלו: "ילד מת", שנכתב כמו כל ספריו האחרים בצרפתית, ולא תורגם לעברית.
מה למדת מפרשת א-דורה?
"קודם לכל שתיאוריית הקונספירציה עובדת ויש כאלה שיודעים להשתמש בה. ציבור שלם מוכן לקבל הסברים, מטורפים ככל שיהיו, למצוקות שלו. לפני כשנה שני צעירים פלסטיניים נהרגו ליד מחסום ביתוניה. דובר צה"ל הוציא הודעה שנזרקו בקבוקי תבערה ולא היה שימוש בירי חי. כמה ימים אחר-כך הציגו תמונות וידיאו שצולמו מחנויות סמוכות ותיעדו את התקרית לפרטיה. בתגובה, שר הביטחון יעלון הוציא הודעה שהוא כבר מכיר את הפלסטינים שיודעים לבשל צילומי וידיאו. מבחינתו, זיוף מותו של א-דורה הוא עובדה מוצקה. אחר כך התקיימה חקירה, ניתחו את הגופות באמצעות רופאים זרים ונמצא גם קליע חי. במקרה הזה התברר שאחד החיילים שיקר ולא היתה ברירה אלא להעמיד אותו לדין. במקרה של מוחמד א-דורה ישראל מעולם לא הסכימה לערוך חקירה מעמיקה בשיתוף גורמים בלתי תלויים ובסטנדרטים מקצועיים".
כצאצא לאם שניצלה מהפשיזם האירופאי אתה נעלב כשמאשימים אותך באנטישמיות ואומרים שאתה שקרן וזייפן?
"הטמטום מרגיז. כל קיצוניות מרגיזה אותי. גם כשפלסטינים אומרים שהישראלים מתנהגים כמו נאצים, זה מכעיס אותי. גם ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, מרגיזה אותי. גם זה גזענות וטמטום, שמחזקים את טענת הימין בישראל שהעולם מחרים את כולם, גם את האקדמיה, המעוז האחרון של השמאל והליברלים. ואם לא נותנים לעמירה הס לדבר בביר זית זה גם מטומטם ומרגיז".
החור השחור של הקונפליקט
עכשיו, כשהוא מסיים את תפקידו ככתב הרשת הצרפתית בישראל, יותר משהוא דואג למוניטין המקצועי והאישי שלו מודאג אנדרלין מעתידה של המדינה בה בנה את ביתו. הוא מודאג מהתפוררות הסיכוי לממש את הסדר שתי המדינות עם הפלסטינים, ועל רקע התמונות הקשות של השבועות האחרונים הוא מסכם בפשטות: "הימין ניצח".
"לרבין היה עקרון - אנחנו הישראלים מנהלים את המו"מ מול הפלסטינים. פרס המשיך בכך, אבל נתניהו הכניס לקלחת את האמריקאים ומאז הסיפור הוא אמריקאי. אין עוד תהליך הידברות ישראלי-פלסטיני ישיר. מבחינת ביבי זה היה צעד הגיוני כי בכל תרחיש של התקדמות נמצא בתווך את האופוזיציה הרפובליקנית-אוונגליסטית בארה"ב, שמכשילה את התהליך מבפנים".
אבל האם נתניהו הוא לא בסופו של דבר שרדן פוליטי?
"לצערי, גם עיתונאים, פרשנים ואנשי אקדמיה לא מבינים את נתניהו נכון. נתניהו הוא מראשי הממשלה האידיאולוגיים ביותר שהיו לנו. אפשר לעמוד על כך בספריו, שמעטים קראו. דעתו כדעת אביו, שבכל דור ודור ישנה אומה או שבט שמנסים לחסל את העם היהודי ולכן המטרה העליונה שלו היא להציל את עם ישראל. ביבי מסביר בכל ספריו מדוע אסור לקבל מדינה פלסטינית ואומר כי השמאל היהודי תומך בצעדים שיביאו לאובדן העם היהודי, מכיוון שגם השמאלנים של היום הם מרכסיסטים. הוא מציע לפלסטינים אוטונומיה מאד מוגבלת ובמשך הזמן אם יתנהגו יפה, תינתן להם אולי זכות הצבעה. אפשר לומר כי במשימה שלקח על עצמו לשמור על השטחים הוא הצליח לא רע".
כמתבונן מקרוב, מדוע נכשלו כל מגעי השלום?
"כל המגעים הרציניים נכשלו, בסופו של דבר, בגלל הר-הבית. כך היה גם בקמפ דיויד בשנת 2000. בפגישה סודית בדצמבר 2000 של צוות המו"מ אמר שלמה בן עמי לפלסטינים שישראל תיתן להם את אל-אקצא. הפגישה היתה בדן פנורמה בת"א. עבד-רבו סיפר לי שהוא התרגש עד דמעות והיה בטוח שזהו, יש הסכם. הוא הסתכל מהחלון על מסגד חסן בק וחשב על אבא שלו ביפו. ביקשתי, באותו יום, את תגובתו של גלעד שר והוא אמר לי שרק הוא מוסמך להביא תשובות מוסמכות לפלסטינים מטעם ראש הממשלה.
"לאחר אותה פגישה הוויתור על הר-הבית לא חזר עוד. גם בטאבה לא הצליחו הצדדים לסכם את הסוגיה הזאת. בכל פעם שהצד הישראלי העלה דרישות לזכויות תפילה ליהודים אמרו הפלסטינים שזה לא יעבור. המשמעות תהיה הפיכת הסכסוך הפוליטי לקונפליקט דתי בלתי ניתן לגישור. הר הבית הוא החור השחור של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ושל הקשר בין היהדות לאסלאם, כמו שאומר המזרחן מתי שטיינברג. ראינו מה קרה בשבועות האחרונים. הגענו לסיפה של מלחמת דת בגלל הר הבית ומכאן המצב רק יכול להתדרדר".
אפשר שמגעי השלום יכלו להבשיל להצלחה?
"אולי בשלב המוקדם ב-1994, אם רבין היה מתקדם מהר. ככל שהמו"מ נמשך הכוחות המתנגדים, הן בצד הפלסטיני והן בצד היהודי, התארגנו והתחזקו וככל שהזמן עבר הסיכויים פחתו. במקביל, כדי להרגיע את המתנחלים, שיתנו לתהליך להתנהל בשקט - נתנו להם כל הזמן לבנות, כמעט בלי הגבלה. גם לערפאת יש אחריות לכישלון אבל האחריות העיקרית היא של ברק ושל קלינטון. הגישה של ברק היתה: זה מה שאני יכול לתת - קחו את זה או הולכים הביתה. הארגון של האמריקאים את ועידת קמפ-דיוויד היה מזעזע. לא היה פרוטוקול מסכם של ימי הדיונים וכל יום נוסף של מגעים התחיל מאפס.
"לפני קמפ-דיוויד היה הכישלון הגדול של ברק עם סוריה של חאפז אל אסד. הסכם עם סוריה היה משנה את הכל; פותח אותה לעולם המערבי, לתיירות, להשקעות כלכליות, לחברה פתוחה יותר ויתכן והיה גם מונע את כל תופעות דעאש והמרד הפנימי בסוריה. זה היה יכול לשנות את האזור מהיסוד. אבל היום זה כבר מאוחר. אי אפשר להוציא 400 אלף מתנחלים מהגדה ולא ניתן להגיע להסכם בסוגיית הר הבית. כך הפך המזרח התיכון לבית הקברות של ההזדמנויות האבודות".
טרוצקיסטים בכנס המקדש
מהי לדעתך הבעיה העיקרית של סיקור הסכסוך בתקשורת הישראלית?
"בצוק איתן החלטנו על איזון - שעל כל כתבה מעזה נעשה כתבה מתוך ישראל. אבל זה היה א-סימטרי. משם הגיעו תמונות זוועה של גופות וילדים ואילו בצד הישראלי יכולנו לצלם בעיקר אזעקות ואנשים רצים למקלט. ירדו עלינו שהכיסוי לא מאוזן. אני ניסיתי להיות מאוזן - אבל המצב לא מאוזן. כמה אתה יכול לטעון ולשכנע את העולם שאנשים קטועי גפיים בבית חולים הם מחבלים?
"התקשורת העברית לא מעוניינת להראות מה קורה בצד השני. במקרה הטוב, מציגים פלסטינים בתקשורת אם הם סובלים או מאיימים. סיקור העולם הערבי מציג בעיקר היבטים ביטחוניים או אנקדוטאליים שלו. היום מסתיימים רבים מהאירועים הביטחוניים, כמו פיגועי הדקירה, כשהתוקף נורה למוות אחרי מעצרו. מנסים לטשטש את זה בסיקור או להציג זאת כמעשה גבורה. זו האווירה הכללית כלפי הערבים.
"אחד השקרים הגדולים שסיפרו לעם ישראל נגע לפינוי עזה. הרשות הפלסטינית התחננה שנתיר לה להכניס עוד גדוד לתגבור, אבל ישראל לא הסכימה להרשות להם אפילו להכניס תחמושת ונשק קל להחלפת הנשק המיושן שהחזיקו. זאת בזמן שכל דיווחי המודיעין דיברו על אפשרות של השתלטות החמאס. לצערי העיתונות הישראלית שיתפה פעולה עם חלק מהשקרים הגדולים ביותר שיצאו מהמסדרונות הפוליטיים".
לרשות הפלסטינית יש סיכוי לשרוד?
"יש ברשות אנשים ראויים אבל הם הולכים ונמוגים. סלאם פיאד, למשל, הרשים אותי. הוא איש עם ראיה רחבה ואינטגריטי. בלי פיאד הרשות היתה מתמוטטת לפני שנים. הוא הציג לראשונה תקציב שקוף, נלחם בשחיתות והקהילה הבינלאומית הסכימה להעביר כספים רק דרכו. היום אבו מאזן מתייחס אליו כאל אויב. פיאד הקים ארגון סיוע ולאחרונה האויבים שלו במוקטעה חיסלו את הארגון שלו. גם את מחנה השלום שהנהיג עבד-רבו מול יוזמת ז'נבה, חיסלו. עכשיו השאלה היא מתי הרשות תקרוס לחלוטין. השחיתות פושה ואי אפשר להציג הישגים פוליטיים מול ישראל. עזה והגדה מופרדות ובשתיהן אין חופש דיבור. מי שמדבר נגד המנהיגות נאסר.
"התחנה שלי בצרפת ניסתה לעזור להקים תחנת שידור פלסטינית בהתחלת תהליך אוסלו. עשינו סטאז' של שנה למהנדס פלסטיני בצרפת, אבל בסופו של דבר מינה ערפאת לתפקיד המקצועי של המנכ"ל הטכני פעיל פת"ח חסר ניסיון. פעם הלכתי לראיין את ערפאת, אחרי פגישה עם מרואן ברגותי ודחלאן. ערפאת שאל בנוכחותם: מה, אתה רוצה לראיין אותי עם שני הגנגסטרים האלה?".
אז לאן אנחנו צועדים?
"ישראל הפכה למין בועה. אם 70 אחוז מהישראלים חושבים שהעולם כולו נגדנו - זו בועה. מעולם ישראל לא היתה במצב אסטרטגי כל-כך טוב. אין שום צבא רציני שעומד מולה, יש שת"פ הדוק עם ירדן ומצרים ותופעות החרם הן שוליות, בסופו של דבר. הבעיות העיקריות הן פנימיות: לאן הולכים? מה עושים עם הפלסטינים ועם הערבים הישראלים? איך שומרים על הדמוקרטיה? כמה זמן ישראלים, שמשלמים מיסים ומשרתים בצבא, יהיו מוכנים לתת למדינה ללא תמורה? אנחנו רואים את הצעירים הרבים שעוזבים, גם בגלל הכלכלה וגם בגלל הפוליטיקה. כל מי שעיניו בראשו מבין שאם לא הולכים לפשרה עם הפלסטינים הולכים למשבר פנים ישראלי עם השלכות על כל האזור. פספסנו כל הזדמנות לפיוס ישראלי פלסטיני. בגללנו ובגללם.
"כאזרח ישראלי אני מודאג גם מתהליכי העומק ביהדות. ב-2011 כשהבנתי שפספסנו את הרכבת עם הפלסטינים התחלתי לחקור את ההתנחלויות. בשיעורי דת במץ אמר לנו הרב שליהודים אין מקומות קדושים - עד שיבוא המשיח. בארבעים השנים שאני גר כאן אני רואה מקומות קדושים חדשים שצצים בכל מקום. הימין הקיצוני הוא כבר מזמן לא כת. הם לא משוגעים. פעם קורבן פסח בהר הבית היה עניין ליהודה עציון ולכמה מוזרים שסבבו אותו. היום בכל כנס מקדש ממלאים אלפים את בנייני האומה. ביניהם אני רואה אנשים שאני מכיר, טרוצקיסטים לשעבר משטרסבורג, שהיום הם מתנחלים ושוחרי מקדש. הפכנו לאומה משיחית. ספרי הבא יעסוק במשבר ובתמורות שעוברת היהדות".