לא משחק

במזרח ירושלים מופץ סם חדש הגורם לפרנויות קשות, מדווח עוז רוזנברג בתחתית עמ' 21 של "הארץ". ר', בן 19, סטודנט שנה א' בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, תושב הכפר צור-באהר, ניסה לשרוף את ביתו. ע', בן 18, תושב שיח' ג'ראח, התנפל על מנהלת היחידה למלחמה בסמים של העירייה במזרח ירושלים משום שחשד כי היא גנבה מראשו את כרטיס ה-SIM. א', בן 17 מהכפר ענתא, תקף בני משפחה, התפשט ונמלט מביתו. "בכל המקרים", מציין רוזנברג, "מדובר בצעירים נורמטיביים, כולם תלמידי בית-ספר או אוניברסיטה, ללא עבר ידוע של שימוש בסמים".

"העובדה שחדירת הסם החדש מתרחשת דווקא במזרח ירושלים אינה מפתיעה את הד"ר ואליד חדד מהרשות הלאומית למלחמה בסמים", מוסיף רוזנברג. חדד אומר לו כי ברשות מודעים לכך שיש במזרח העיר מעבדות פיראטיות לייצור סמים. "יש הרבה מובטלים עם תעודת רוקחות או כימאי שהסוחרים מנצלים את הידע שלהם כדי להפיק סם מסוג חדש", הוא מסביר. "לוקחים כל מיני סמים שאפשר להשיג בקלות, כמו חגיגת וכאלה, מוסיפים להם אמפטמינים וחומרים ממריצים".

העובדה שאדם סובל מדלוזיות פרנואידיות אין משמעה כי לא רודפים אחריו, כמובן. רוכלי רחוב פלסטינים במזרח ירושלים, המוכרים בלא רישיון בייגלה, פלאפל, תירס או את משקה התמרהינדי, סופגים מהעירייה קנסות, צוברים חובות ולעתים מקבלים עונשי מאסר, מדווח ניר חסון בתחתית עמ' 14 של "הארץ". חובו של הרוכל זכי סבאח משער יפו, למשל, עומד על 330 אלף שקל. בעבר ריצה שנת מאסר בגין אי-תשלום חובות. "לרוכלי העיר העתיקה אין למעשה ברירה", כותב חסון, "שכן בשלוש השנים האחרונות לא ניתן להוציא רישיון לרוכלות, בשל הנחיה של היועץ המשפטי של העירייה". "בתקופה הקרובה צפוי להיערך פיילוט אשר לאחריו יתקבלו החלטות כוללות לגבי תחום הרוכלות בבירה", נמסר בתגובה מעיריית ירושלים.

"מחסום קלנדיה הוא גבב עגלות לממכר מיץ תמרהינדי, לצד דיסקים מזויפים ומוכרי ממחטות", כותב רועי צ'יקי ארד בכפולה הפותחת של "הארץ". ארד התלווה לנסיעה של קבוצת ילדים מכפר עקב, השייך לתחום המוניציפלי של ירושלים, אך נמצא מעבר לחומת ההפרדה, בדרכם אל טורניר הכדורגל של שכונות העיר. "הילדים אוחזים בתעודות לידה תכולות מנוילנות, מציצים זה בתעודת הלידה של זה ומתבדחים, כאילו היה זה משחק. זה לא משחק", כותב ארד.

"אנחנו בני ירושלים, אנחנו רגילים לירושלים, אם יקרה מצב כזה, כולם ירצו לעבור לתוך ירושלים, אנשים יגורו גם בכביש", אומר חלמי ברק, מנהל בית-חולים ליולדות בשכונת כפר עקב, לניר חסון וברק רביד. "מצב כזה", שעליו מדבר מנהל בית-החולים, הוא שינוי בגבולות המוניציפליים של עיר הבירה. חסון ורביד מדווחים בכפולה הפותחת של "הארץ" כי ראש העירייה ניר ברקת גיבש באחרונה תוכנית "להחלפת האחריות למתן השירותים לתושבים בין העירייה למינהל האזרחי, בתפר בין גדר הביטחון לגבול המוניציפלי". במלים אחרות, ברקת מעוניין לוותר על השכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר/חומה/מכשול החוצה את עיר הבירה לשניים.

ב"ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו כי ועדת השרים לענייני חקיקה תדון ביום ראשון הקרוב בהצעת חוק פרטית שיזם ח"כ אריה אלדד ונועדה להכריז על ירושלים כבירת ישראל והעם היהודי. "הרקע להצעת החוק הוא הנסיונות הבלתי פוסקים שהחלו בהחלטת החלוקה של ארץ ישראל, שניסתה לגזול את ירושלים מידיו של העם היהודי, וכלה בהצעות הפוליטיות האחרונות לחלוקת ירושלים או למתן סמכויות בינלאומיות לגופים שונים בתחומי ירושלים", מסר אלדד ל"ישראל היום". "רק לאחרונה היינו עדים להתערבות אמריקאית בירושלים בנושא הבנייה".

לא רק האמריקאים מתערבים. לפי הכותרת הראשית של "הארץ", "אירופה מזהירה את ישראל שלא ליצור רצף בין ירושלים למעלה-אדומים". חסון ורביד מדווחים כי "שגריר האיחוד-האירופי בישראל, אנדרו סטנדלי, הגיש אתמול למשרד החוץ מחאה רשמית על פינוי תושבים בדואים והריסת בתי פלסטינים בשטח אי-1, אזור שבו ישראל מתכננת להקים בעתיד שכונה שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה-אדומים".

רביד וחסון משוחחים עם אל"מ במיל' שאול אריאלי, איש המועצה לשלום ולביטחון וממובילי יוזמת ז'נבה, ועם אחמד אבו-לאבן, איש עמותת עיר-עמים, ומבינים מהם כי "מתרבים הסימנים לכך שישראל מכשירה את התנאים לבנייה בשטחי אי-1. עיקר הסימנים עולים מעבודות במערכת הכבישים הסבוכה שמתפתחת במזרח ירושלים והסביבה. [...] הסימנים מתחברים לכדי מהלך שיאפשר מערכת כבישים נפרדת לישראלים ולפלסטינים: מערכת אחת לישראלים שנוסעים ממערב למזרח, מירושלים למעלה-אדומים, ומצפון לדרום, מההתנחלויות בשומרון לבירה; ומערכת שנייה לפלסטינים, מצפון לדרום, מרמאללה לכיוון בית-לחם, ובעתיד גם ממערב למזרח, מהפרברים הדרומיים של ירושלים לכיוון יריחו ובקעת הירדן, בציר שיעקוף את מעלה-אדומים".

לידיעה מצורפת מפה של אזור המריבה החדש/ישן. "הקו הירוק", קו הפסקת האש שנפרץ בשנת 1967, לא נראה במפה.

פוסט-ז'ורנליזם

טוריהם הקבועים של דאה הדר ואביעד קיסוס נעדרים הבוקר ממוסף "הארץ". במוסף "סופשבוע" של "מעריב", לעומת זאת, טור אישי חדש ללילך סיגן, לשעבר עורכת בכירה ב"גלובס". "תראו למשל את ביבי ואבו-מאזן", היא כותבת בטור הבכורה, "תכל'ס, שניהם מתנהגים כמו כוסיות".

במערכה הציבורית

"לפני חצי שנה עתר גוש-שלום לבג"ץ נגד החוק האוסר חרם על מוצרי ההתנחלויות", נכתב במודעה הקבועה של התנועה בכפולה הפותחת בגליון יום שישי של "הארץ". "פרקליטות המדינה מתקשה להגן על החוק שהיא עצמה ניסתה למנוע את חקיקתו. השבוע היא ביקשה משופטי בג"ץ להעניק לה ארכה נוספת".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב נדב שרגאי על מחקר מקיף שערכו עדי ארבל ויואל גולובנסקי עבור המכון לאסטרטגיה ציונית, שבמסגרתו נבדקו מקורות המימון של מאות עתירות לבג"ץ שהוגשו על-ידי "ארגוני השמאל" בשנים 2009-2000. לפי הממצאים, ממשלות זרות מעורבות בעתירות ומממנות את הגופים שפונים לבג"ץ. "לא תמיד העותרים זוכים", מדגיש שרגאי, "למען האמת – בחלק ניכר מהעתירות הם מפסידים, אבל בכל המקרים מדינת ישראל מוצאת עצמה בעמדת הנאשם והמתגונן. מרבית הפניות הללו לבג"ץ כשלעצמן יוצרות שיח תקשורתי וציבורי, שבו המדינה מוצגת כאויב חסר חמלה של זכויות האדם והפרט".

כדוגמה מציין שרגאי את העתירה שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים נגד הסיכולים הממוקדים. הוועד קיבל מאות אלפי שקלים מבריטניה ומהאיחוד-האירופי, ובעזרת מימון זה עתר בטענה כי "פעולת חיסולו של אדם בשעה שאינו מהווה סכנה מיידית לאדם אחר היא הוצאה להורג ללא משפט". בג"ץ אמנם פסק שאין לקבוע בצורה גורפת שכל סיכול ממוקד הוא אסור כשם שאין לקבוע שכל סיכול ממוקד הוא מותר, אך "בפועל השפיעה העתירה, שהגיש ארגון ישראלי הממומן על-ידי כסף אירופי, על המדיניות המבצעית והפוליטית של ישראל".

"אין זה מן הנמנע שעצם הדיון בעתירה נגד הסיכולים הממוקדים יצר חשש בקרב חיילי ומפקדי צה"ל מהעמדה לדין, ומנעה את ביצועם", טוענים ארבל וגולובנסקי.

דוגמה נוספת שמציין שרגאי נוגעת ל"סוגיית אספקת דלקים ומוצרים לעזה". על-פי שרגאי, על אף שהעתירות בעניין זה נדחו, הארגונים "הצליחו להפוך את בית-המשפט העליון לכלי שרת בידי המערכה הפוליטית שניהלו. כלי התקשורת הציגו בהרחבה את עתירותיהם לבג"ץ; צה"ל אולץ לפעול עם יועץ משפטי צמוד במהלך תכנון עופרת-יצוקה, ובמערכה הציבורית של הארגונים סביב המצור על עזה חבשה ישראל את ספסל הנאשמים כאחראית לענישה קולקטיבית כלפי אזרחי עזה, פגיעה באזרחים ותגובות צבאיות ללא פרופורציה".

במוסף "הארץ" כותב אורי בלאו על גידול בהיקף התרומות לעמותת אם-תרצו. בשנת 2010 קיבלה התנועה תרומות בסך 1.66 מיליון שקל, כמעט פי ארבעה מהשנה הקודמת. בין התורמים קבוצת עזריאלי, שהעבירה 30 אלף שקל לתנועה; יצואנית היהלומים ליאו שכטר, שתרמה כ-74 אלף שקל; קרן סגל לישראל, עמותה בראשות איש העסקים יותם בר-חמא, שתרמה כ-77 אלף שקל; וידידי הציונות הדתית, עמותה בראשות צבי צויבל, שתרמה כ-74 אלף שקל. כמו כן קיבלה אם-תרצו 95 אלף שקל מהארגון האמריקאי הקרן המרכזית לישראל.

בלאו מבקש תגובות מהתורמים, אך נענה בשלילה (למעט עמותת ידידי הציונות הדתית, שמסרה כי היא "פועלת להגשמת מטרותיה שנקבעו לפי כל דין, ובדעתה להמשיך לעשות כן גם בעתיד"). בלאו ועורכיו ב"הארץ" מרימים תרומה משל עצמם לתרבות הדיון בישראל ומעניקים קרדיט מלא לעיתונאי שחר גינוסר מהעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות", שבשבוע שעבר חשף פרטים אחרים על התרומות לאם-תרצו.

קרדיט בספרות

במדור "ספרות" שבמוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר ההבהרה הבאה: "מהצילום של הגר ינאי שהתפרסם בגיליון הקודם נשמט קרדיט לH&M ולקסארה".

נשים בחזית המאבק

כמה מהעיתונים מדווחים בבולטות על החלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לסגור את התיק נגד ח"כ חנין זועבי וישראלים אחרים שלקחו חלק במשט פרו-פלסטיני לעזה. בשער "ידיעות אחרונות" כותרת שנונה: "חנינה לחנין: לא תועמד לדין". אמנם חנינה ניתן להעניק רק למי שהורשע, ואילו חנין כלל לא הועמדה לדין, אך גם כבוד היועץ וינשטיין לא יוכל להכחיש שהאותיות ח', נ' ועוד נ' אחת משותפות לשתי המלים.

בראש הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על ההחלטה שלא להעמיד את חנין לדין תחת עוד כותרת טבלואידית מפגרת, במובן הפעיל של הביטוי. הכותרת, "היתה, ראתה ולא תואשם", מסתירה את העובדות הרלבנטיות בידיעה במקום לחשוף אותן, ובכך הופכת את קוראיה למפגרים יותר.

כלל לא נשקל להעמיד את חנין, וישראלים אחרים, לדין על אי-מניעת פשע, כפי שניתן להבין מהכותרת. בידיעה מאת טובה צימוקי, יובל קרני וצביקה ברוט נכתב במפורש שזועבי והישראלים האחרים שהשתתפו במשט לא נחשדו בתקיפת חיילים, וכי השאלה שעמדה בפני היועץ וינשטיין נגעה להעמדה לדין בחשד לעבירה של ניסיון להיכנס לשטח עזה שלא כדין. הכותרת המזועזעת היתה יכולה להתפרסם לפני חודשים, לאחר סיכום החקירה והעברת הממצאים לפרקליטות, לא כעת. בטור פרשנות נלווה מסבירה צימוקי כי "העבירות-לכאורה שבהן ניתן היה להאשים את זועבי נעשו מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל", ועל כן התעוררו קשיים משפטיים. כל המידע הזה היה מונח בפני העורך, ובכל זאת הוא בחר לפנות לקיבתם של הקוראים ולא אל שכלם.

"זעם על סגירת התיק נגד זועבי", לשון הכותרת ב"ישראל היום", שמתמקדת בתגובות המערכת הפוליטית בישראל, ובעצם תורמת להתעוררות תגובות דומות גם בקרב הקוראים. לידיעה נלווים שני טורי פרשנות. דרור אידר חושב שפעולותיה של חנין חוסות תחת חופש הביטוי המוענק לחברי-כנסת, אך קורא להעמיד לדין את יתר הישראלים שלקחו חלק במשט ואינם בעלי חסינות. ד"ר אביעד הכהן, הפרשן המשפטי של העיתון, כותב כי "בהעדר הנמקה ראויה ומפורטת, לא ניתן לשבח את ההחלטה או לבקרה".

"מה בדיוק היו העבירות שבהן נחשדו ח"כ זועבי ועמיתיה ל'ספינת השלום' ושמהן זוכו?", תוהה הכהן. "תקיפה? עבירות נגד בטחון המדינה? נגד חיי אזרחים ישראלים? כניסה לשטח צבאי סגור? וממה בדיוק נבעו 'הקשיים הראייתיים'? האם ח"כ זועבי טענה שלא היא היתה על הספינה, אלא כפילה שלה?". כאמור, תשובות לכל השאלות האלה מצויות בסיקור של "ידיעות אחרונות", ובאופן תמציתי יותר גם בסיקור של "ישראל היום".

בכל העיתונים, למעט "הארץ", דיווחים בעקבות העובדה שחמש חיילות סיימו את קורס הטיס האחרון בצבא ההגנה לישראל. "הטובות לטיס", לשון כותרת תכולה על רקע לבן בשער "ידיעות אחרונות", מעל תצלום [דובר צה"ל] של חמש נשים בסרבלים וקסדות טיס, עומדות חבוקות לצד מטוס של חיל האוויר. על פני כל עמ' 3 של "ידיעות אחרונות", אחת הפלטפורמות הנחשקות ביותר במדיה הישראלית, מדווח יוסי יהושוע על חמש הטייסות החדשות. כמחצית העמוד מוקדשת לתצלום נוסף שלהן [דובר צה"ל].

ידיעה דומה [אחיקם משה דוד] ותצלום זהה [דובר צה"ל] מתפרסמים בעמ' 15 של "מעריב". "החמישייה הסודית", מוגדרות הטייסות החדשות בשער "ישראל היום", מעל אותו תצלום [דובר צה"ל]. מרבית עמ' 13 בעיתון מוקדש לסיקור [לילך שובל] סיום הקורס של הטייסות. לסיקור נלווה גזיר מעיתון "ישראל היום" של ה-24.10.11, אז נחשפה העובדה כי לראשונה בתולדות הצבא, תסיימנה חמש צוערות את קורס הטיס.

מפקד חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן, מצוטט בידיעה כאומר: "שילוב נשים אצלנו הוא כבר לא עניין מיוחד. יש בחיל האוויר נשים כמעט בכל תחום, והן מאיישות גם תפקידי פיקוד". ב"הארץ" אכן לא רואים בכך עניין מיוחד. העיתון נמנע מלשתף פעולה עם מחלקת יחסי-הציבור של צה"ל ולא מפרסם הבוקר מלה על הטייסות החדשות.

ועכשיו גם אתם יודעים

"המבקר כבר יודע מה קרה בפרשת הרפז", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף במדורם הקבוע שבמוסף "הארץ השבוע" של "הארץ". "[...] נדמה שגם אשכנזי, ששב והעיד באחרונה בפני המבקר, כבר יודע כי הוא הנפגע העיקרי מן הדו"ח".

כששכר של 2 מיליון דולר לשנה לא נתפס כחריג

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", מקדיש את זנב מדורו הקבוע במוסף "ממון שישי" לפינלנד. "שוב מדברים על פינלנד, בהקשרים של חינוך ומדינת רווחה", כותב פלוצקר, בעקבות המוסף המיוחד של "דה-מרקר" שיצא אתמול לאור והוקדש כולו למודלים הכלכליים של מדינות סקנדינביה. פלוצקר לא מתרגש ונכנס לעמדת Been there done that, או כפי שהוא עצמו כותב, "הייתי שם, כתבתי משם".

פלוצקר מזכיר את המועקה הקשה של הפינים: עליית מפלגה ניאו-פשיסטית, שקיעתה של נוקיה, 75% מהעובדים חברים באיגודים מקצועיים עם עבר קומוניסטי והסכמים קיבוציים, ומשק יותר ריכוזי מזה של מדינת ישראל. "עתידנו קודר, הם אמרו לי, והסתכלו עלי בקנאה", מסכם פלוצקר.

את מדורו פותח פלוצקר בדיון על האחראים האמיתיים להפקרת כספי החסכונות של הציבור. לפי פלוצקר, ממשלות ישראל האחרונות נושאות באחריות, משום שהן העבירו "שורה של חוקים חדשים ששלחו את החיסכון הפנסיוני של הציבור לג'ונגל של שוק ההון החוץ בנקאי" (ועדת בכר ומהלכי חקיקה נוספים).

כדוגמה לאגרות חוב מסוכנות ששאבו את חסכונות הציבור נותן פלוצקר את אלה שהנפיקה חברת אמפל שבשליטת יוסי מימן. האגרות נקנו בהמוניהן על-ידי מנהלי הקופות והקרנות, וכעת אין למימן כסף להחזיר. "במה ניתן להאשים את מימן?", שואל פלוצקר. "שמכר את מניותיו בחברת הגז לאמפל במחיר מנופח? נכון, אבל מיד אחר-כך קנו את המניות של אותה חברת הגז משקיעי חוץ מנוסים מאמריקה ומתאילנד במחיר אפילו יותר גבוה; ששילם לעצמו שכר והטבות בנדיבות מופלגת? נכון, אבל במציאות הישראלית המעוותת, שכר של 2 מיליון דולר לשנה לא נתפס כחריג, מה גם שהאופציות שקיבל ירדו לטמיון; שהזרים לערוץ 10 כ-700 מיליון שקל? נכון, אבל בכך הציל את הערוץ מקריסה – בלי שראה או יראה גרוש אחד בחזרה מהשקעה שהפכה לפילנתרופיה".

גם אלי ציפורי מקדיש את מדורו השבועי הקבוע ב"גלובס" למימן וקשייו, אך מסקנותיו פחות סלחניות, אף שהוא מבקר קבוע וחריף של אותה שורה של חוקים שנגדם יוצא גם פלוצקר. ציפורי מזכיר כי בשנים 2005–2010 עמדה עלות השכר של מימן, מנכ"ל ויו"ר אמפל, ושל אירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של החברה, על כ-80 מיליון שקל. "עלות השכר המנופחת הזאת מנותקת לחלוטין מהביצועים הכספיים העגומים של אמפל ומביצועי המניות בשוק ההון שהתרסקו בעשרות אחוזים" (רווח נקי של החברה בשנים הללו: 327.8- מיליון שקל). "אין לנו בעיה עם מנהלים שגורפים הון", מדגיש ציפורי, "ובלבד שייצרו הון לאורך שנים גם לבעלי המניות. המקרה של אמפל, מימן ואילוז הוא המקרה השכיח: בעלי המניות מתרוששים, המנהלים מתעשרים".

בהמשך מצטט ציפורי מראיון שהעניקה באפריל 2009 אילוז למוסף "ליידי גלובס". כשנשאלה אז על שכרה השיבה: "ביקורת של אנשים אחרים פחות מעניינת אותי מסיבה פשוטה, יש לי ביקורת עצמית כל-כך עמוקה ונוקבת, כל-כך קשה, שאין כמעט סיכוי שאדם אחר יהיה יותר קשה איתי ממה שאני עם עצמי. יוסי מימן הוא זה שעבורו אני עושה את העבודה, והוא – ולא אף אחד אחר – יודע בדיוק מה אני עושה. הוא הבוס שלי והבנאדם היחיד שדעתו ברמה המקצועית חשובה לי". ועוד אמרה אילוז: "שכר הוא לא מתנה. הוא תמורה בגין אחריות ומקצוענות. הכל נמדד לפי הביצועים שלך, וביצועים צריכים להימדד לפי סוג העסק". הנה תמצית התרגום של ציפורי לדבריה: "הציבור, בעצם, יכול לקפוץ לי וליוסי".

המשימה הושלמה

בכל העיתונים דיווחים על עשרות ההרוגים משורה של פיגועים בעיראק, ימים אחדים לאחר צאת כוחות הצבא האמריקאי מהמדינה. ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מסתפקים בידיעה קצרה. "הארץ" ו"מעריב" מציעים לקוראיהם גם טור פרשנות נלווה. "קצרה הדרך למלחמת אזרחים", היא כותרת רשימת הפרשנות של צבי בראל ב"הארץ".

ענייני תקשורת

לעיתון "גלובס" צורף השבוע המגזין "פירמה", אשר הכיל שוב שלל כתבות בנושאי תקשורת [עורך: לי-אור אברבך]. בכתבה מאת אברבך וענת ביין-לובוביץ', על השלכות סגירת ערוץ 10, מצוטט דוד אוחיון, מנהל מינהל ומשאבי אנוש בערוץ 10. "מספר העובדים בערוץ 10 ובחדשות 10 עומד על 450. [...] רובנו המכריע הוא בעלי משפחות עם 3-2 ילדים. אני בן 47 עם 3 ילדים, הקטן בן 3 חודשים והגדול בן 10, ואני מדגם מייצג של רוב עובדי הערוץ. אנשים פה התחילו רווקים, התחתנו, הקימו משפחות, לקחו משכנתאות. זו מערכת של 450 מפרנסים. [...] אף אחד לא יחכה לי בחוץ. אני אמצא עבודה כפשרה. אחלק עיתונים בלילה אם צריך, לא אשאר מובטל. אבל בגילי המתקדם, אני לא רואה שמישהו קופץ עלי מחר. זה ההארד-קור של מעמד הביניים. השוק ייחתך בחצי. וכולם מזכירים לנו את עובדי טלעד לשעבר, שחלק מכריע מהם עדיין נהגי מוניות".

ליאת רון מראיינת את רותי סיני ודוד רגב, כתבי רווחה שעזבו לאחרונה, מרצון או באי-רצון, את עיתוניהם. "העורך החדש לא התעניין במחאה", אומרת סיני על ניר חפץ וטוענת כי בתקשורת הישראלית יש "מגמה לחסל את המקצועיות" של כתבי הרווחה. סיני חוזרת גם על הטענה שהשמיעה בפני יובל דרור ושפורסמה באתר זה, בדבר פסילת מאמרים שלה משיקולים לא ענייניים. "מעריב" מגיב ל"גלובס" ואומר: "הדברים אינם נכונים. סיני פירסמה מאמרים במגוון נושאים ללא הגבלה, בדיוק על-פי אותם שיקולי עריכה הנהוגים בכל כלי התקשורת. את ההוכחות לכך ניתן היה למצוא מדי שבוע בין עמודי 'מעריב'".

עוד ב"פירמה", ראיון של יובל אביבי עם אודטה שוורץ ("אנחנו עוברים למהדורת אינטרנט, לא יהיו יותר בעלי טור, הפורמט המודפס יהיה חדשות בלבד", אמר לה העורך לשעבר אבי משולם כשפיטר אותה מ"מעריב"); ראיון של יובל יועז עם משה נגבי ("היתה לי הארה מסוימת בעקבות פרשת ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון", אומר נגבי. "היום במדינות דמוקרטיות האיום המרכזי על חופש העיתונות הם האינטרסים הכלכליים של בעלי כלי התקשורת עצמם. ובתי-המשפט לא יכולים להגן על העיתונאי מפני הבעלים, כי אתה לא יכול לחייב בעל עסק להפסיד"), וכתבה של יאיר טרצ'יצקי על אתר "פרופבליקה" ("לפני שנתיים גייסנו תרומות מבודדים בסך מיליון דולר", אומר לו ריצ'רד טופל, מנכ"ל האתר. "השנה אנחנו כבר עומדים על 2.8 מיליון דולר, וזה רק בשמונה חודשים. הרוב מגיע בסוף השנה בגלל חוקי המס בארצות-הברית").

מיה מנע מדווחת הבוקר ב"מעריב" כי מועצת הרשות השנייה החליטה לחייב את תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה לשלב רצועת שידור בהשתתפות נשים. על-פי הידיעה, הרשות אישרה את לוח השידורים של התחנה לאחר ששולבה בו רצועת שידור יומית בהשתתפות נשים (לעידן יוסף מאתר NEWS1 פרשנות שונה להחלטות הרשות).

עמיחי אתאלי מדווח ב"מעריב" כי ענת קם, שהיתה מקור של העיתונאי אורי בלאו וכעת מרצה עונש מאסר בכלא נווה-תרצה, נפגשה בבית-הסוהר עם יסכה וייס, תושבת המאחז הבלתי חוקי רמת-מגרון, שעצורה בחשד להשחתת רכוש של פלסטינים. על-פי הדיווח, שלשום הגיע ח"כ מיכאל בן-ארי לבקר את וייס, ושמע ממנה "על השיחות הממושכות, על הוויכוחים האידיאולוגיים ואפילו על סימפטיה הדדית מסוימת שהתעוררה בין השתיים".

אתמול הופיע לראשונה מדור תיקונים חדש ב"מעריב". זהו צעד מבורך וראוי לכל שבח. כה לחי. הלוואי שהעיתונים האחרים ילכו בעקבות "מעריב", וייחדו מדור לתיקון שגיאות שהובאו לתשומת לבם ולתיקון שגיאות שלא. הבוקר מצטרפים ל"מעריב" מדורים חדשים נוספים. מלבד המדור האישי החדש של לילך סיגן, שמוזכר לעיל, מופיע מדור איכות סביבה חדש מאת אביעד פוהורילס ועדי חשמונאי, במקום זה שכתב וערך עד לאחרונה אביב לביא, ומדור חדש לענייני מגדר, מאת בילי מוסקונה-לרמן.

דבורית שרגל מדווחת הבוקר כי מיום ראשון יגדל מוסף "עסקים" של "מעריב" ל-24 עמודים (ביום ראשון שעבר החזיק 20 עמודים). כל אלה חדשות מבורכות ויש לקוות שלא רק מספר העמודים יגדל, אלא גם התוכן ישתפר. מנגד, גם השבוע נכללו בקונטרס החדשות של העיתון עמודים שהודפסו בשחור-לבן בלבד. משמוש העמודים בשני הגליונות האחרונים של המוסף "סגנון" מעלה כי הם מודפסים על נייר איכותי פחות מהרגיל.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערכו עדי גולד וטל מילר עם העיתונאית הוותיקה הלן תומס, שגורשה מהבית הלבן לאחר שאמרה כי על היהודים "לעוף לעזאזל מפלסטין, ולחזור לפולין, לגרמניה ולארה"ב". בראיון מוזכרים, בין היתר, שואת יהודי אירופה והשמדת האמריקאים את האוכלוסייה הילידית של צפון היבשת.

לראיון מצורפת תיבה מאת נחום ברנע, שהכיר אותה באמצע שנות ה-70 וכותב כך: "רבות משאלותיה נגעו לישראל, בימים שישראל היתה בחדשות וגם בימים שלא היתה. הן סבלו מבורות, מסרבול ובעיקר מאיבה עזה לישראל ולכל מה שהיא מייצגת. אנחנו, העיתונאים הישראלים, נהגנו לייחס את האיבה שלה למוצאה הלבנוני. במבט לאחור נדמה לי שטעינו: יותר משהושפעה ממוצאה, הושפעה מהעבודה שהיתה מוקפת בעיתונאיות ועיתונאים יהודים, מוכשרים ממנה, זריזים ממנה, רהוטים ממנה. שנות ה-70 היו תור זהב ליהודים במרחב הציבורי האמריקאי, ולעיתונאים במיוחד. היא קינאה".