מהותנו האמיתית
"יצירת מופת באה לעולם כאשר יוצר אחד בעל חזון חד-פעמי חותך כיהלום, מביט מעבר למגבלות המשחק והתסריט, ובמעשה קוסמות אלכימי רוקח יצירת מופת כשהוא מדמם לאורך כל הדרך וזוחל על זכוכית שבורה", כותב הבוקר רון מיברג בטורו שבמוסף "מעריב".
היוצר, במקרה הזה, הוא במאי הסרטים הנערץ פרנסיס פורד קופולה. העילה היא ספרו החדש של סם וואסון, The Path to Paradise, המוקדש ליצירה "אפוקליפסה עכשיו", יצירת המופת שמבוססת באופן רופף על ספרו של ג'וזף קונרד "לב המאפליה". מיברג ממליץ בלהט על הספר ומתמקד בטורו באופן שבו וואסון מתאר את נסיבות הסרטת סצנת הפתיחה בסרט, שבה נראית דמותו של מרטין שין במלון בסייגון "מחטט בעצמו כדי לגלות את החומרים שמהם הוא עשוי", כלשונו של מיברג.
מיברג/וואסון מתאר כיצד שין שהה בחדר המלון ימים ארוכים לפני הצילום, כיצד הצוות נכנס ללוקיישן הלוהט בסוף יום שבו שתה השחקן אלכוהול, כיצד קופולה עודד אותו לשתות עוד בקבוק ואז הדריך אותו להתערטל תרתי משמע אל מול עדשת המצלמה עד שהשחקן, מתנודד וממלמל, הסתער על המראה שבחדר, שבר אותה ונפצע בידו. "קופולה לא ירד מהשידה", מצטט מיברג מספרו של וואסון, "הוא לא צעק 'קאט'. הוא המתין והתבונן בשין מתפורר".
סצנת הפתיחה של "אפוקליפסה עכשיו" (צילום מסך)
בסיום הסצינה נכנסה לחדר אשתו של קופולה, אלינור, וראתה מה נותר משין. כשארזה מזוודה כדי לחזור לביתה נשא באוזניה הקולנוען "דרשה ארוכה על מהות הקולנוע ועל הסרט שכמעט הרג אותו", כותב מיברג. בין היתר אמר לה הבמאי: "הסרט אינו מטיף להרוג, אין לו עניין לשפוך דם. הוא אומר: עלינו לפסוע אל העתיד ללא פחד. אנחנו מפחדים מהלא נודע. אנחנו מפחדים ממהותנו האמיתית, כי היא כל מה שיש לנו. אירוע כמו וייטנאם, מאיר שוב כיצד תפיסת העולם המוסרית שלנו הרשתה לאימה להתרחש. פעם אחת ולתמיד עלינו להיות ברורים. אסור לנו לפחד מטיבנו האמיתי. עלינו להיאבק בו אם אנחנו רוצים לפרוץ דרך לרמה גבוהה יותר".
מזעור, עד חיסול, האמפתיה
בכל העיתונים, למעט "הארץ", מתפרסמים ראיונות עם לוחמי ימ"מ שחילצו השבוע במבצע נועז את לואיס הר ופרננדו מרמן, שנחטפו מניר יצחק לעזה ב-7.10. הראיונות, כך עולה מהכתבות, התבצעו בבסיס הימ"מ. ב"ידיעות אחרונות" שלחו את עודד שלום ומאיר תורג'מן לשוחח עם הלוחמים, ב"ישראל היום" את אייל לוי ואיציק סבן, ב"מעריב" את אלון חכמון וב"מקור ראשון" את אלון פריד. התיאורים, עד רמת הציטוטים, דומים להפליא.
"עוד קודם לפגישה קראנו קצת על מחנה הפליטים בדרום מחוז רפיח שבו בוצעה הפעולה", כותבים שלום ותורג'מן ב"ידיעות אחרונות". "133,326 תושבים שחיים בשטח של 1.23 קמ"ר, שעליהם התווספו בחודשים האחרונים יותר מ-1.2 מיליון פליטים שמצטופפים באזור רפיח במחסות שהקים האו"ם, שורות על גבי שורות של אוהלים. ובתוך הסבך האנושי הזה, אין-סוף המבנים והכלבים המשוטטים שנמצאים בכל מקום, אתה צריך להגיע אל הבניין שסומן כיעד, מבנה בן שתי קומות שבנייתו טרם הושלמה ויש כמותו באזור אלפים".
ובכל זאת, המבצע הוכתר כהצלחה כבירה. "הוצאנו אותם מלב ליבה של המאפליה", מצוטט לוחם המכונה פקד א'. "ויש לי את התמונה של לואיס ופרננדו בראש. את המבט המופתע שלהם כשהם ראו אותי, הראשון שפרץ לחדר שלהם וצעק, 'זה צה"ל, באנו לקחת אתכם הביתה'. הם קפצו בבהלה וניסו להבין מה קורה, זחלו לעבר השומרים שלהם ששכבו על הרצפה ירויים. הם היו בשוק מוחלט, לא הבינו את הסיטואציה, אבל שבריר שנייה חלף וראיתי את החיוך הקטן, סוג של אנחת רווחה. זה רגע מדהים שקשה לתאר אותו במילים".
הלוחמים מתארים את המעבר המהיר מפעולה שקטה לחילוץ תחת אש מאסיבית. "הצלחנו לייצר לחץ שאני חושב שהוא קיים רק אצלנו ביחידה", מספר פקד ע' ללוי וסבן ב"ישראל היום", "ממצב של הגעה חשאית, משהו מאוד עדין בתנועה, לעבור מיידית לשלב אלים, שזה המגרש שלנו [...] הפקנו ירי בלתי פוסק". רפ"ק י' מוסיף: "כל מחבל שצץ חטף ירי. טיל נ"ט, אש צלפים. כוחות האבטחה היו מאוד חזקים ומדויקים". פקד ע' מציין כי "בשלב מסוים התחלנו לקבל סיוע אש ישיר בטווחים שאני חושב שחיל האוויר מעולם לא ירה כל כך קרוב לכוחותינו, עניין של מטרים בודדים".
פלסטינים במקום שבו הוחזקו פרננדו מרמן ולואיס הר, 12.2.24 (צילום: עבד רחים ח'טיב)
לפי העזתים, 74 פלסטינים נהרגו במהלך מבצע החילוץ. במדור הדעות של "הארץ" כתב עליהם אתמול גדעון לוי. "זאת היתה אכן פעולה מרשימה ומשמחת, אבל לא מושלמת ובוודאי לא עם אפס נפגעים. העובדה ש-74 בני אדם נהרגו במהלכה, ובהם נשים וילדים רבים, לא נחשבה בישראל ולו לרגע. היא בקושי הוזכרה". לוי צודק. למחרת פרסום הפעולה לא ניתן היה לאתר ב"ישראל היום" אפילו שורה על המחיר שהיא גבתה מתושבי השכונה ומהפליטים שהצטופפו בה. ב"ידיעות אחרונות" הנתון אוזכר באופן אגבי, בעומק ידיעה, בהקשר של הלחץ הבינלאומי שעלול לבוא בעקבות מספר ההרוגים הרב.
"אין צורך להיכנס לשאלה המוסרית האם שחרור שני חטופים מצדיק את הריגתם של לפחות 74 – השאלה הזאת מיותרת במלחמה כה אכזרית – כדי להצביע על ההתעלמות המוחלטת של ישראל מההרג האגבי הזה", כותב לוי. "באותה יממה משחררת הרגה ישראל 133 בני אדם ברחבי הרצועה, רובם, כרגיל במלחמה הזאת, אזרחים חפים מפשע ובהם ילדים רבים. שמחת השחרור היא שמחת כולנו ופעולת השחרור היתה מהמוצדקות ומהמוסריות. אבל ההתעלמות מעשרות ההרוגים מסביבה כאילו היו לא-אנשים, לא-בני אדם - מקוממת. שחררו עוד ועוד חטופים, ככל האפשר וגם יותר, התפעלו, שִמחו והתגאו - אבל לפחות נזכור ונזכיר את המחיר הנורא ששילמה עזה בעבור השחרור הצודק הזה. לילדים המרוטשים מעזה לא היה שום חלק בחטיפה. הם נידונו להיות עונשה האכזרי. אי אפשר שלא לחשוב גם עליהם ועל גורלם, בצד שמחת השחרור. אי אפשר לקרוא לפעולה 'מושלמת', כשזה מחירה".
לוי, שבשונה ממרבית קוראי העיתונים וצופי מהדורות החדשות בעברית בישראל חשוף לתקשורת הפלסטינית והבינלאומית דרך קבע, מתאר את התמונות שהגיעו באותו יום מבית-החולים ברפיח: "ילדים מרוטשים רועדים ומפרכסים, שולחים מבטים חסרי ישע אל מותם". עמיתתו לעיתון, עמירה הס, מפרסמת הבוקר ראיון שקיימה עם ד"ר ג'יימס סמית, רופא בריטי שעבד במשך כמה שבועות כמתנדב בחדר המיון של בית החולים שוהדא אל-אקצא בדיר אל-בלח, אם כי המונח "חדר מיון" לא ממש מתאים למה שהוא מתאר. "הוא זוכר אישה שהובאה עם פצעים פתוחים ושבר מסובך ברגלה. 'היא כל הזמן שאלה: 'מה קרה לרגל שלי? מה קרה לרגל שלי?' מה שיכולנו לעשות זה לתת לה משככי כאבים ונוזלים, ולנקות את עיניה כדי שתראה'".
במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב ניב הדס על הצנזורה מרצון של הטלוויזיה הישראלית. "יש כאן מעין הסכמה שבשתיקה בדינמיקה שבין התקשורת והציבור – אל תשאלו, לא נספר, או להיפך. [...] התקשורת מונעת מהם ביודעין את הכלים הבסיסיים להבין את התמונה הגדולה, והם בתגובה מריעים לה. [...] את ההשלכות של הערפול התקשורתי המוחלט אפשר לראות בטענות כלפי עיתון 'הארץ', מגופי המדיה היחידים בישראל שמתעקש – דאונרים שכמותנו – לחשוף את הציבור למראות המלחמה".
במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כותב רענן שקד כיצד ריחם יום אחד על חתול רחוב וניסה להכניסו לביתו במהלך סערה. "למחרת קרה לי משהו מוזר בהקשר דומה אך שונה", מוסיף וכותב שקד. "קראתי בעלון התנועה 'הארץ' דיווח מהנעשה בעיר עזה, אצל התושבים הפשוטים, שאותו ליווה צילום אפוקליפטי של אב ושני ילדיו התשושים צועדים על רקע חורבות והריסות, לבושים סחבות, סוחבים מלבושים, ג'ריקני מים, שקיות ניילון ואת כל רכושם הנותר עלי אדמות: זוג אופני ילדים ישנים שהאבא החזיק בידיו. הדיווח עצמו היה קשה לא פחות: רעב של מאות אלפים, מחסור קיצוני, תשישות, אין מים מלבד מי תהום מלוכלכים, אין חשמל או חימום, קופסת טונה נמכרת ב-100 שקל, הרעב מוביל אנשים לאפות פיתות ממזון לבעלי חיים ומספוא".
שקד מתאר כיצד לרגע התמלא חמלה גם כלפי העזתים, בדומה לחמלה שהציפה אותו למראה החתול שרעד מקור בגשם התל-אביבי, אולם מיד נכנסה האדישות לפעולה ותפסה את מקומה של החמלה. "זה, כנראה, מה ש-7 באוקטובר עשה לאנשים כמוני", כותב שקד, "[...] מזעור, עד חיסול, האמפתיה, ההבנה או החמלה לצד השני".
בראיונות עם לוחמי הימ"מ שחילצו את שני החטופים אין דיון בשאלת המחיר שראוי לגבות מאוכלוסייה פלסטינית אזרחית במבצע חילוץ מאין זה. גם לא באף ידיעה, כתבה או טור אחר בעיתונים שאינם "הארץ". למעשה, גם הבוקר לא מוזכר כלל המחיר ששילמו נשים וילדים פלסטינים, או גברים שאינם לוחמים, שנהרגו ונפצעו במהלך המבצע. היחיד שמתייחס ישירות לקורבנות הצד האחר הוא כתב "מעריב" אלון חכמון, אם כי גם הוא לא בדיוק רואה בהם חתולי רחוב מסכנים. "בסך הכל חיסלתם כמאה מחבלים", הוא אומר, במסגור שהפך לבון-טון בערוץ 14, לפיו כל העזתים הם מחבלים. רפ"ק י' משיב לו: "לא זאת היתה המשימה, ולא רק אנחנו חיסלנו אלא כלל כוחות צה"ל, לרבות חיל האוויר. נכון שהייתה התנגדות מאוד קשה, אבל נערכנו לכך".
הכותרות הראשיות
הכותרות הראשיות של שני היומונים הנפוצים בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", מוקדשות לחזית הצפונית.
הכותרת הראשית ב"ישראל היום", "הבור שממנו מנהלים את הלחימה בצפון", מובילה לדיווח ("בלעדי") מאת עידן אבני, שביקר במקום וחזר עם רשמים נוסכי ביטחון. באחד הלידים בכתבה מצוטט דובר שאומר "חיזבאללה התעוור ומנסה להחזיר לעצמו את היכולת לראות. אנחנו 5 צעדים לפניו. הוא חושב שהשתגענו ויודע שאם יתקרב לגבול, הוא ימות". ציטוט נוסף שמובלט בכתבה קורא: "אנחנו קובעים את קצב הלחימה ואיך ייראה יום המחר. לא חיזבאללה קובע את סדר היום, אנחנו אלה שקובעים אותו".
הכתבה של אבני מאפשרת ללמוד מעט על הפעילות במקום, אך יותר מכך אפשר ללמוד מעצם פרסומה. נראה כי בדובר צה"ל היה מי שרצה לנסוך ביטחון בקוראים המביטים צפונה בדאגה. מקריאת הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", "עליית מדרגה בצפון", אפשר להבין מדוע. יוסי יהושוע מדווח על תרחיש למלחמה מקיפה מול חיזבאללה, כולל "פגיעה באספקת החשמל ובמשק האנרגיה לזמן ממושך".
היום שאחרי
מנויי "מקור ראשון" גילו הבוקר בין הקונטרסים של העיתון גם חוברת קטנה, 16 עמודי צבע על נייר עבה ומבריק. "הגירה מרצון - רכיב חיוני בשיקום הומניטרי של עקורי עזה", נכתב בשערה. "נייר עמדה מאת נגה ארבל וד"ר יואב שורק". בחוברת לא מצוין מי הוציא אותה לאור, אפילו לא כתוב כי ארבל היא חוקרת בפורום קהלת ושורק הוא עורך כתב-העת "השילוח", שיוצא לאור במימון קרן תקווה, ארגון האח של קהלת.
הטקסט בחוברת מודפס בגופן גדול ובולט, ומסתיים בסיכום שזה לשונו: “ככל שיש עניין בינלאומי אמיתי בשיקום הרצועה, הדיון על התהליך ועל הסדרי 'היום שאחרי' לא יוכל להתקיים במציאות של משבר הומניטרי מתמשך. יש לכונן אפוא במהירות מסדרון הומניטרי אל מחוץ לרצועת עזה לאלה המבקשים לצאת ממנה. את המשאבים הרבים שמקצה העולם לסיוע בתוך הרצועה, ניתן להפנות להקמת מרכזי שהייה זמניים לתושבי עזה - ושם תוצענה להם גם אפשרויות להגירה קבועה, מותאמת להם, במבחר ארצות יעד".
מרכזי השהייה לתושבי הרצועה, כפי שניתן לראות, מוגדרים "זמניים". המחברים לא מציינים מדוע, בעצם, לא תוצע לפליטים שישהו בהם גם האפשרות לחזור לרצועה, אחרי שזו תשוקם.
ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית
עיתונים פלסטינים 16.2.24|
♦️אלקודס- מאפיינים של תוכנית אמריקאית להקמת מדינה פלסטינית
♦️אלאיאים- הכיבוש פרץ למרכז נאצר הרפואי והפך אותו למבצר
♦️אלחיאת- ברית החיים.. לחם וחיוך#صحف #القدس #الأيام #الحياة #فلسطين pic.twitter.com/7ZZqJeUgIH— Yasser Okbi (@OkbiYasser) February 16, 2024
גרסת המודלף
שירית אביטן-כהן מדווחת ("בלעדי") ב"ישראל היום" כי בצנזורה הצבאית סירבו לבקשת הקצין הבודק שמינתה הכנסת כדי לבחון את הדלפת הפרוטוקולים מוועדת חוץ וביטחון, לקבל מידע על החומרים שהועברו אליהם טרם הפרסום.
אביטן-כהן מזכירה כי "הדיון שנערך בוועדה החסויה של הכנסת ביוני 2023, בהשתתפות רה"מ נתניהו, עסק ביכולתה של ישראל להתמודד עם התלכדות זירות, וכן בנושא האיראני. לפי גורם בכנסת שנחשף לעבודת הקצין הבודק, 'מדובר במידע שבאיראן בוודאי צמאים לשמוע', ועל כן הדלפת ציטוטים מלאים מהפרוטוקול היא בגדר עבירה פלילית. לפי רישומי הוועדה, ביקש ח"כ קריב פעמיים להוציא את הפרוטוקול, והיה היחיד שנחשף לציטוטים עד שפורסמו בכתבה העיתונאית. הפעם האחרונה שבה ניגש קריב לפרוטוקול, לפי המידע שבכנסת, היתה יומיים לפני שפורסמו הציטוטים".
"העיתונאי הזה הוא אני", כותב הבוקר בן כספית ב"מעריב". "[...] גם אם קיימת הוכחה כלשהי לכך שקריב הוא זה שהיה בארכיון והוציא משם ציטוטים, זה ממש לא אומר שהוא המקור שלי. אלא שלא זו הפואנטה. לא המדליף הוא הסיפור, אלא זה שרודף אחריו".
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בישיבה של סיעת הליכוד בכנסת. 8.1.2024 (צילום: יונתן זינדל)
לפי כספית, ועדת חוץ וביטחון של הכנסת הפכה זה עשרות שנים ל"פורום כמעט פומבי", שממנו הכל דולף החוצה. כספית חוזר ומפרסם את הציטוטים שהודלפו לו ופורסמו בחודש דצמבר. איראן מוזכרת שם רק פעם אחת, כשכספית מצטט את נתניהו שאמר: "אבל מה עושים למול איראן וגרורותיה? קודם כל נערכים למערכה רב זירתית. שיהיה ברור, אין לנו וגם לא יהיה לנו הלוקסוס לבודד זירות. זה אומר איראן, זה אומר לבנון, זה אומר גם עזה, ויכול להגיע גם לזירות אחרות".
"אין בטקסט הזה אף מילה סודית", שב וקובע הבוקר כספית, ומציין כי הטור הועבר לצנזורה ופורסם במלואו לאחר אישורה. "אז למה הזדעק יו"ר הכנסת והחריד שמיים וארץ בדרישה לפתוח תכף ומיד בחקירה? זה פשוט: כי הטקסט הזה לא פוגע בביטחון המדינה. הוא פוגע בביטחון נתניהו. הוא חושף אותו במערומיו. הוא מסביר לנו, בקולו של נתניהו, שהוא אבי הקונספציה. המלך ניצב מולנו עירום ועריה, אז מנסים לתפוס את הילד שגילה את זה לציבור".
כספית מזכיר כי בעבר עמד נתניהו מעל דוכן הכנסת ונופף במסמך "סודי ביותר" (מסמך שטאובר), שעסק במו"מ בין ישראל וסוריה. כספית מזכיר גם את הטענה הוותיקה לפיה במהלך מבצע "צוק איתן" נתניהו הדליף "באמצעות אנשיו" את המצגת הסודית ביותר שהציג צה"ל לקבינט, על מנת לחשק את עצמו מכניסה קרקעית לרצועה.
יואב לימור מצרף אנקדוטה נוספת בטורו שב"ישראל היום": "בשלהי מבצע צוק איתן נפגש נתניהו, ראש הממשלה אז והיום, עם קבוצת עיתונאים. הוא ציטט באוזניהם קטעי משפטים שנאמרו בישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני, שנועדו להוכיח שמנהרות חמאס לא הפתיעו את ישראל. אז כהיום זה היה ניסיון מהונדס להישען על חלקי דברים, כדי להציג תמונה שהיתה רחוקה מהמציאות. נתניהו נשאל אז מדוע הוא מצטט מידע חסוי מישיבות סגורות וסודיות. הוא השיב שבסמכותו לקבוע את מה להתיר לפרסום ואת מה לא. הדברים נאמרו בביטחון רב, אבל לא היו מדויקים. הגורם היחיד במדינת ישראל שקובע מה מסכן את ביטחון המדינה ומה לא הוא הצנזורה הצבאית, שאישורה לא התבקש (וממילא לא ניתן) לדברים שפורסמו".
קרטל הפרשנים
"אחרי תקופת גמגום, מבוכה ואובדן עשתונות, בנימין נתניהו מצא את הקמפיין שלו", כותב בן כספית ב"מעריב". "הוא התאושש. האיש החיוור ונטול רוח החיים מצא רוח חדשה למפרשיו. אם עד לאחרונה נראה, גם בעיני מקורביו, כטובע הנאחז בקש, הרי שהצבע חוזר ללחייו. 'דחליל מרוט', כך אמר עליו גדי איזנקוט, כשנחשף לקשיש המעורער והמבוהל שמצאו הוא ובני גנץ בלשכת ראש הממשלה בשבוע שאחרי טבח נתניהו. ובכן, הדחליל עדיין דחליל, אבל הוא כבר לא מרוט. [...] נתניהו מנסה עכשיו להיפטר מגנץ ואיזנקוט. הוא כבר לא זקוק להם. הם עשו את שלהם, עכשיו הוא חוזר לשלו".
גם נחום ברנע כותב על יחסו של נתניהו לשותפיו לממשלת החירום, על רקע החלטתו שלא לדווח לגנץ על צמצום המנדט של המשלחת ששוגרה לקהיר, למשא ומתן לשחרור החטופים. "בסביבות גנץ ואיזנקוט מפרשים את ההשפלות האלה על רקע נפשי ופוליטי. בתחילת המלחמה, כאשר הצטרפו לממשלה, הם פגשו ראש ממשלה בדפרסיה: הלום אסון, חיוור, מבוהל. עברו 130 יום, ונתניהו שוב על הסוס: הקריאה שלו לניצחון מוחלט, חלולה כפי שהיא, נקלטת בשכבות מסוימות בציבור. [...] הוא לא זקוק יותר לשני הרמטכ"לים לשעבר. הם יכולים להישאר; הם יכולים ללכת".
בטור של יוסי ורטר ב"הארץ" אין משפטים דומים אבל את מקומו משלים מיכאל האוזר-טוב, שמדווח: "בכירים במחנה הממלכתי מעריכים שראש הממשלה בנימין נתניהו מעונין יותר ויותר ביציאת המחנה הממלכתי מהממשלה ובפירוק השותפות - סביב סוגיית החטופים".
הפוליטיקאים של אלי עזור
בגיליון שישי שעבר של "מעריב" פרסם אביגדור ליברמן טור פרשנות וקיבל גם דחיפה מעמודי החדשות. השבוע החגיגה ממשיכה. בעיתון של אלי עזור מתפרסם טור אורח מאת היחצן ממי פאר תחת הכותרת "זמן ליברמן". "בגלל הניסיון, עמוד השדרה, הפרגמטיות, הכריזמה וכושר המנהיגות - אביגדור ליברמן הוא האיש שחייב וראוי להחליף את נתניהו", כותב פאר.
שער מוסף "מעריב" מוקדש לראיון שערכה שרי מקובר-בליקוב עם ראש עיריית ירושלים משה ליאון, שהגיע לתפקיד בתמיכת ליברמן וכעת מתמודד על קדנציה נוספת. כצפוי, המסגור חיובי עד מתלקק. שאלה לדוגמה: "איזה חלק אתה הכי אוהב בתפקיד?". בשנת 2013, כשליאון ניסה לרוץ לראשות העירייה, כתב עורך ה"ג'רוזלם פוסט" דאז סטיב לינדי לעיתונאיו הבכירים כי בהוראת המו"ל של העיתון עזור אין להזכיר חשדות לשחיתות בעברו של המועמד לעיריית ירושלים משה ליאון. לפי פרסום של "דה מרקר" מאותה תקופה, ליאון הוא חבר אישי של עזור.
מו"ל "מעריב", אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)
העסקים של אלי עזור
רק שבעה עמודי חדשות יש ל"מעריב" בגיליון יום שישי ובכל זאת נמצא באחד מהם מקום לידיעה מאת מתן וסרמן על דיון שהתקיים אתמול בוועדת הכספים בנושא מס הפחמן שמקדם משרד האוצר. "מס הפחמן הוא מס חשוב שפועל על עקרון המזהם משלם. 'לא מדובר בסתם מס אלא מדובר בתיקון עולם. 2,400 איש מתים כל שנה בישראל מזיהום אוויר. כל הכבוד למשרד האוצר שבפעם הראשונה אני מסכים איתו', אמר בדיון איתן פרנס מנכ"ל איגוד החברות לאנרגיה ירוקה", כך לפי דיווח של "דה מרקר".
בידיעה שמופיעה ב"מעריב" של אלי עזור לא כתוב שהמס הוא חשוב והציטוט של פרנס חסר. כותרת הידיעה, מאת מתן וסרמן, היא "מס הפחמן יביא לעלייה בתעריפי החשמל והמים". עזור, מלבד שליטה בכלי תקשורת, הוא גם איל גז: הוא מחזיק במניות תמר פטרוליום, בעלת מאגר הגז תמר.
דואופול הדעות
מנכ"ל תאגיד השידור לשעבר אלדד קובלנץ מתראיין לאריאל שנבל במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "בריאיון שקיימנו ב-2018 אמרת לי - אז זה היה לא לציטוט - שמבחינתך היית מבטל את החדשות בערוץ הטלוויזיה של התאגיד", אומר שנבל.
"בשנת 2016 העליתי רעיון", משיב המנכ"ל לשעבר. "במקום מהדורה מרכזית, נעשה תוכנית של טאלנט דעתן עם פאנל של אנשים שאומרים את מה שהם חושבים. כמו 'הפטריוטים' בערוץ 14. בימינו לא יקרה כלום אם לא תהיה מהדורה מרכזית".
מותר להניח שקובלנץ הוסיף דברים חריפים אף יותר שלא לציטוט, אבל גם הדברים שצוטטו מפיו מלמדים על חוסר הבנה מוחלט מצידו של אחד התפקידים החשובים של שידור ציבורי במדינה דמוקרטית: אספקת מידע אמין ורלוונטי, נטול תלות במפרסמים, שכולל סיקור ביקורתי של מוקדי הכוח במדינה. אלה דברים שאפשר לעשות במהדורת חדשות, לא בגרסה ציבורית של "הפטריוטים".
"אז צריך לבטל את החדשות בכאן 11?", שואל בהמשך שנבל וקובלנץ עונה: "לא. צריך חדשות, אבל צריך לעשות את זה הרבה יותר מצומצם, ולהשקיע בדיגיטל יותר מאשר במסך הליניארי". כשזו עמדת המנכ"ל המייסד של תאגיד השידור הישראלי אפשר להבין מדוע חטיבת החדשות שלו נראית כפי שהיא נראית.
אלדד קובלנץ (צילום: יונתן זינדל)
העמדה האנטי-עיתונאית של קובלנץ מתגלה גם כששנבל שואל אותו על הסערה הציבורית האחרונה שהתעוררה בהקשר התאגיד - שידור התוכנית "דו"ח רולניק" בעלות שזינקה ל-600 אלף שקלים לפרק (גילוי נאות: החתום לעיל צולם לאחד הפרקים שטרם שודר ולא ברור אם ומתי יראה אור).
"הבעיה האחרונה של המיזם הזה היא הסכום", משיב קובלנץ. "ראוי שהתאגיד יוציא סכומים גבוהים על דוקו. הבעיה נמצאת במקום אחר: רולניק הוא נושא דגל המלחמה בריכוזיות, אבל בשוק הדעות בישראל, הכוח של רולניק מקביל לבנק הפועלים בשוק ההון, לא פחות". לטעון שרולניק בשוק הדעות הוא כמו בנק הפועלים בשוק ההון, לטעון שהוא מרכיב יחד עם בעל דעה נוסף (דב חנין, מן הסתם) דואופול ששולט בשוק הדעות הישראלי, מלמד על ניתוק מוחלט ממציאות יחסי הכוח במדינה. מי שטוען זאת, מומלץ שיפסיק לצפות בפאנלים של אנשים שאומרים את מה שהם חושבים ויחפש מקורות מידע עצמאיים. "בכל מקרה", מסייג קובלנץ בהמשך, "לא ראיתי מהתוכנית אפילו פריים אחד, אז אני לא יודע להביע דעה על התוכן שלה".
בשולי הדברים, מעניין לציין כי מי שהביא את רולניק לתאגיד הוא קובלנץ עצמו.
פי מאה חזיר מנותק
במדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן ב"מעריב" נכתב כי "עיניה החדות של ליאורה לא יכלו לפספס את שעון היוקרה על ידו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, בזמן שהתראיין במהלך יום שישי בערוץ 12, תוך שהוא מדבר על הורדת דירוג האשראי של ישראל". גולדנברג-שטרן מוסיפה כי "לפי יודעי דבר, נראה שמדובר בשעון מסוג פאטק פיליפ, שמעטר גם את ידו של אמיר קטאר (ושווה 8 מיליון דולר). מדובר בלימיטד אדישן כרונוגרף מדגם נאוטילוס. כדי לרכוש את השעון צריך להיכנס לרשימת המתנה של שבע שנים ולהיות, כאמור, בעל ממון רב. מטעמו של ברק סירבו להגיב".
יודעי הדבר ששוחחו עם גולדנברג-שטרן אולי יודעים דבר או שניים על מניפולציות תקשורתיות, אבל בשעוני יוקרה הם כנראה מבינים פחות. לו היה רוכש ברק שעון ב-8 מיליון דולר, היה זה נכנס למקום השישי ברשימת השעונים היקרים ביותר שאי פעם נמכרו.
אהוד ברק ושעון הפטק פיליפ, קשת 12, 9.2.24 (צילום מסך)
לדברי חובב שעוני היוקרה אלון זבולון, "אין שום נאוטילוס שעולה או עלה 8 מיליון דולר". שעון פטק פיליפ נאוטילוס היקר ביותר שנמכר אי פעם, הוא מציין, היה במכירה פומבית לפני כשנתיים של דגם טיפאני והוא נמכר ב-6 מיליון דולר. זבולון גם זיהה את השעון שענד ברק בראיון, לפי תצלום מסך שהועבר לו על ידי מערכת "העין השביעית": מדובר בפטק פיליפ נאוטילוס רפרנס 5726. לדברי זבולון, המחיר לצרכן שרוכש את השעון ישירות מהחברה השוויצרית עומד על כ-45 אלף דולר. מחירו בשוק החופשי עומד על בערך סכום כפול.
צריך להיות חזיר מנותק כדי להגיע לראיון בטלוויזיה הישראלית עם שעון שעולה עשרות אלפי דולרים, כמו זה שענד ברק, אבל כדי להגיע לראיון עם שעון בעלות שבו נקבה גולדנברג-שטרן צריך להיות חזיר מנותק פי מאה.
סימניה
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב רונן ברגמן על הסכנות בתזכיר תיקון חוק השב"כ שהונח לאחרונה על שולחן הכנסת.
עושים לביתם
ב"ידיעות אחרונות" מדווח גיל בן נון כי ביום ראשון הקרוב תתקיים ועידה של "ידיעות תקשורת" בשיתוף (קרי: במימון) חברת שטראוס. כמה עמודים אחר כך מדווחת מיטל ר. פישמן על מיזם פרסומי חדש של העיתון בשיתוף בנק מזרחי-טפחות.
ענייני תקשורת
מדור "אחרי מות" ב"הארץ" מוקדש הפעם לשאול ארלוזורוב, בנו של חיים ארלוזורוב, שנרצח לפני 90 שנה בחוף ימה של תל-אביב, ואביה של מרב ארלוזורוב, עיתונאית "דה מרקר", שאף מצוטטת בהספד שכתב עופר אדרת.