החוזה עם המדינה
"באתי לאנגליה כדי להשתתף בכנס של חוקרי תרבות באוניברסיטת קיימברידג'", כותב אסף סעדון ברשימה קצרה שנדפסת בשער מוסף "תרבות וספרות" מבית "הארץ". "דיברתי מול אקדמאים מכובדים על קללות וגידופים. הצבעתי על הדומה והשונה בין המלים Fuck באנגלית ו'לזיין' בעברית, ועל המטפורה של יחסי מין לתיאור רמאות וניצול.
"כשדוברים אומרים בסלנג שהמדינה מזיינת אותם, ניסיתי לטעון, הם מצביעים על נרטיב של אונס סימבולי. המדינה לא מקיימת איתם יחסי מין מטפוריים בהסכמה ולא מבקשת לענג אותם, אלא להתעלל בהם, ומי שמזיינים אותו, בטרמינולוגיה הישראלית, הוא פראייר".
הכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל (על-פי סקר חשיפה), עוסקת בגיוס חרדים – סוגיה שמלווה את השיח הציבורי בישראל כבר עשורים, שבכל פעם צצה בבהילות ואז מתפיידת אל תוך הסטטוס קוו. "תפוח האדמה הלוהט הנקרא 'גיוס החרדים' קפץ במשך עשרות שנים מיד ליד, מתחמם ומתקרר. עד עכשיו", מכריז יהודה שלזינגר.
הכותרת היא "הזדמנות לשינוי היסטורי". שלזינגר טוען שהגענו לרגע האמת. "תפוח האדמה הלוהט מגיע לסף רתיחה, והוא כפסע מלהתפוצץ ולהפוך לפירה עיסתי וטובעני", הוא קובע. התופעה שהוא מצביע עליה היא תזוזת עומק של הלוחות הטקטוניים של המגזריות הישראלית. "מסה גדולה מאוד מאנשי הציונות הדתית, שהתייצבו לאורך שנים לצד החרדים, חוצה את הקווים והופכת לדורשת שוויון על מלא-מלא", טוען שלזינגר.
ישראלים מרוב המגזרים חוזרים משדות הקרב, עומדים בהלוויות, מבקרים בבתי-החולים ובמחלקות השיקום, ושמים לב לנציגות הדלילה עד אפסית של המגזר החרדי. התוצאה היא סדק בין מפלגות השלטון לאנשים שהצביעו עבורן. המנהיגות הפוליטית של הימין הביביסטי והציונות הדתית כרתה ברית עם ההנהגה הפוליטית של החרדים, וקשרה עמה שותפות גורל. אבל עכשיו, אם להאמין לעיתונות, האלקטורט מתחיל להתמרד.
הטריגר הוא התוכנית לשינוי חוק הגיוס. עמוס הראל, ב"הארץ", מתמצת: "שירות החובה לגברים יעלה שוב מ-32 חודשים ל-36; גיל הפטור ממילואים יועלה מ-40 ל-45; מספר ימי המילואים בשנה צפוי לגדול השנה בערך פי שלושה (בממוצע ל-35 יום לחוגרים ו-45 יום לקצינים); ואילו גיוסם של חלק מחניכי המכינות הקדם-צבאיות וצעירי שנת השירות יוקדם לחודש הבא, על חשבון לימודיהם, כדי לסגור פערים שנוצרו ביחידות הקרביות עקב ההרוגים והפצועים הרבים במלחמה".
הראל מציין ש"כל זה קורה כשבמקביל לא מוצבת שום דרישת גיוס חדשה לחרדים. להפך, הקואליציה בוחנת אם לחדש את הדיון בחוק הגיוס החדש, שאמור להכשיר למעשה פטור מלא לאברכים". גם ההתנהלות היומיומית של הממשלה, הוא חורץ, "נראית כמתקפה מתמשכת על אותו חלק של הציבור הנושא ברוב נטל המסים והשירות הצבאי".
"הזעם המבעבע מכיל בתוכו גם ציבורים שלא הזדרזו בעבר למחות נגד הפער", כותב יוסי יהושוע, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות". "מאז שפורסם תזכיר החוק התבטא מספר לא מבוטל של גורמים בימין ובציונות הדתית נגד העמקת האפליה הבסיסית בין סוגי האוכלוסיות. גם משפחות אנשי הקבע, השקופות בדרך כלל למקבלי ההחלטות, עושות סימנים שתם עידן השתיקה. אם כל אלה אכן יצליחו לחבור למרכז הפוליטי, שבדרך כלל הניף את דגל השוויון בנטל, ייתכן שתתגבש מחאה שעשויה להשפיע על יציבות הממשלה".
"כנראה שאפילו האסון החמור בתולדות המדינה לא הפחית את שכרון הכוח והחישובים הפוליטיים", כותב יהושוע בהמשך הטור, ומזכיר שתי התבטאויות מהדהדות ששחרר השבוע שר השיכון החרדי, יצחק גולדקנופף: "למי רע פה?" ו"מה שייכת המלחמה לממשלה?". התוצאה, ממשיך יהושוע, "עלולה להיות מחאה נרחבת ושוב משבר חריף בין לובשי המדים לבין המדינה, והפעם לא בסוגיות של משפט חוקתי אלא בנושא שנמצא בליבת החוזה החברתי שבין המדינה לאזרחיה".
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שלשום במליאת הכנסת (צילום: יונתן זינדל)
רוגל אלפר, ב"הארץ", קושר בין היחס לחיילים והיחס לחטופים על רקע הקשיים שאליהם נקלע המשא-ומתן לשחרורם של האחרונים. הקולב שלו הוא ראיון ששודר אתמול בחדשות 12. "נועם פרי, שאביה חיים חטוף בעזה, לא הבינה מה יש להסביר. מבחינתה זה אקסיומטי: 'הדיון בבסיס שלו הוא דיון פשוט', קבעה, 'יש מחויבות עליונה למדינה להגן על האזרחים שלה'. מדובר בטיעון מובן מאליו, היא הדגישה, 'ברמת ההסבר לילדים'", כותב אלפר.
"ובכן, לא", הוא ממשיך. "המדינה מחנכת את אזרחיה (חוץ מהחרדים) מיום היוולדם כי מחויבותם העליונה היא להגן עליה. זה מקור אתוס ה'טוב למות בעד ארצנו', ארץ זבת שכול, שראשיתו עוד בקרב על תל-חי שהיה ב-1920. האתוס זוכה בימים אלה לחיזוק ממשי בדמות מכתבים שהשאירו מאחוריהם הנופלים הטריים בעזה, שמצוטטים לציבור מטעם התקשורת והפוליטיקאים, ושמביעים אמון מלא בהכרח מותם, והשלמה עצמית עם החלטתם להקריב עצמם למען המדינה.
"זה האתוס הגלוי של הציונות הדתית, שרואה בפרט חוליה בשרשרת נצחית, שמשמעות קיומו היא תרומה לשרידות השרשרת, העם היהודי הנצחי שלנצח יאכל חרב. זו תורת חיים. תורת מוות. זה היחס של ערוץ 14 לחטופים. עליהם לקבל את גורלם המר, למען הכלל".
אלפר מבצע הכללה כשהוא כותב על האתוס של הציונות הדתית, אבל לא צריך להאשים אותו. מי שיעיין בסוף השבוע הזה בעיתוני המגזר יגלה שזאת תימה שחוזרת על עצמה: מס שפתיים בדמות תקווה להשבת החטופים – לצד הבהרה שהשבתם היא מטרה משנית בלבד.
בתמונה העליונה: ישראלים מפגינים בירושלים למען המשך המלחמה בעזה, אתמול (צילום: יונתן זינדל). בתמונה התחתונה: ישראלים מפגינים באותו זמן בתל-אביב, מחוץ לקריה, למען שחרור החטופים (צילום: תומר נויברג)
"הדרך לשחרור אחינו ואחיותינו החטופים היא להתקדם במלאכת השמדת החמאס עד לחילוצם במבצע צבאי, או עד שאחרוני המחבלים שעוד יישארו בחיים יציעו עסקת חילופין במחיר שיכול להתקבל", כותב עמנואל שילה, עורך החינמון הנפוץ "בשבע", בטורו השבועי. "השבוע נערך סקר שכנראה לא שמעתם על תוצאותיו", כותב אריאל שנבל ב"מקור ראשון". לפי הסקר, שנערך על-ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי, "61 אחוזים מהציבור הישראלי מתנגדים לעצירת המלחמה בעזה לפני מיטוט שלטון חמאס, גם אם משמעות הדבר היא שהחטופים לא יחזרו".
ב"הארץ" מדווחים על אלפי ישראלים שהפגינו אמש בירושלים נגד עסקה עם חמאס. "הדרך הריאלית היחידה לשחרור החטופים היא להמחיש לרוצחי עזה שאם חייהם יקרים להם – שיחזירו אותם", מצוטט שם אחד הנואמים, הרב בני קלמנזון. פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל ומומחה לתורת המשחקים, הצטרף לקריאה. "לבי עם משפחות החטופים, אבל לבי גם עם שאר המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים".
ב"ישראל היום" מראיינת אפרת פורשר את כרמית פלטי-קציר, שאחיה אלעד נחטף מקיבוץ ניר-עוז ומוחזק ברצועה. "המשמעות של אי-קידום עסקה להחזרת החטופים אומרת שברמה הערכית והמוסרית, אזרחים לא יכולים לסמוך על המדינה שתגן עליהם אם יקרה להם משהו", היא אומרת. "אם המדינה לא דואגת עכשיו ל-136 חטופים, היא לא תעשה זאת בעתיד עבור אף אחד".
בשדה הקרב
"הערכה: 'סינוואר בחאן-יונס – ומנותק קשר כבר 10 ימים'", מודיעה כותרת בעמודי החדשות של "ישראל היום". הכתבת הצבאית, לילך שובל, משייכת את ההערכה הזאת ל"מערכת הביטחון". איתמר אייכנר, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", מדווח גם הוא על ההערכה ומייחס אותה לאדם המכונה "גורמים בכירים בישראל".
המקור של אייכנר אמר לו שיחיא סינוואר רץ בימים האחרונים "ממערה למערה כל הזמן – כמו עכבר. הוא מבועת ועובר ממקום למקום בטירוף", ולכן כנראה כלל לא היה מעורב בשלב הנוכחי במשא-ומתן על עסקת שחרור החטופים. אותו גורם עלום טוען שאם יש סיכוי כלשהו לעסקה, "זה רק בגלל שצה"ל 'יושב על הצוואר של סינוואר', ושעוד שנייה הוא לא איתנו ויהרגו אותו. אין לו סיבה אחרת. הוא לא צריך דלק, תרופות ואוכל. הוא יודע שעוד דקה הוא מחוסל עם הצמרת שלו".
אבי יששכרוף מספק רשמים מעל פני הקרקע, בעקבות ביקור בעיר שמתחתיה על-פי החשד מסתתר סינוואר. "יותר מעשר דקות של נסיעה מגדר הגבול מערבה לעומק הרצועה, לכיוון חאן-יונס, וכל מה שניבט אליך מסביב הוא הרס. הרס עצום, בממדים אפוקליפטיים, כמעט תנ"כיים. אין בית בסביבה שראוי למגורים, אין תושב אחד שנותר כאן, גם לא חיות בית. רק כמה חתולים וכלבים משוטטים, שנדמה שאפילו הם מחשבים את צעדיהם בתמיהה, במבוכה", הוא כותב ב"ידיעות אחרונות".
"'צה"ל פועל כמו מגרסה ענקית', הסביר לנו אחד הקצינים, 'שבכל יום מתקדמת קצת'", מוסיף יששכרוף. "זו נכבה 2024 של הפלסטינים, בכל קנה מידה. זה אסון שהעזתים וחמאס המיטו על עצמם. ספק אם הם מבינים בכלל את גודלו, את היקפו. אפילו הסרטונים העלובים שמפרסם חמאס במהלך כל יום, שמתעדים פגיעה לכאורה בכוחות הישראליים, לא יכפרו על הנכבה הזו, על הנזק העצום שייקח שנים ארוכות לתקנו".
פלסטינים תושבי רצועת עזה מתפנים מאזור לחימה בעיר חאן-יונס לכיוון רפיח, בחודש שעבר (צילום: עבד רחים חטיב)
בעלי טור משני צדי המפה הפוליטית מסכימים שעל פני השטח ישראל נחלה הישגים צבאיים מובהקים, אבל גרירת הרגליים מצד הממשלה מסכנת אותם. "ישראל קיבלה מכה נוראה ב-7.10, אבל כעת היא על סף ניצחון שאם יושג ערכו האסטרטגי יהיה עצום, ואם חלילה יוחמץ – ייגרם לה נזק בל ישוער", כותב עמנואל שילה ב"בשבע".
"אוכלוסיית הערים והשכונות שנכבשו בידי כוחותינו חייבת להיות נתונה לממשל צבאי ישראלי. האספקה הדרושה להישרדותה במזון ובתרופות צריכה להיות מחולקת על-ידינו, לא על-ידי חמאס ולא על-ידי חמאסניקים מחופשים שמכנים את עצמם אונר"א. נאמר זאת שוב: ההשתהות מלהקים ממשל צבאי ישראלי בצפון הרצועה משחקת לידי חמאס ומאיימת על ההישגים הרבים שכבר הושגו. היכן שנשאיר ואקום שלטוני – חמאס ייכנס לתוכו".
"בימים האחרונים מתנהל ברשתות החברתיות ויכוח מרתק: האם ישראל מנצחת בעזה. כדרכם של ויכוחים, הוא גלש במהירות למחוזות אישיים ופוליטיים ולעתים קרובות ירד מתחת לחגורה, אבל זה ויכוח ראוי, כי מעבר לקשקשת הקבועה של שמאלנים/ימנים – הוא מציף את התהייה המתבקשת מה מצבנו במלחמה, לאן אנחנו הולכים, מתי היא תסתיים ובאיזו תוצאה", כותב יואב לימור ב"ישראל היום".
"השורה התחתונה היא שישראל מנצחת טקטית, ומסובכת עד מעל לראש אסטרטגית", טוען לימור, ופונה לעסוק בסוגיית היום שאחרי. הניתוח שלו דומה לזה של שילה. "כל עוד ישראל נמנעת מהנושא מסיבות פוליטיות, היא תקועה עם חמאס. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא בדבר הבסיסי ביותר: אוכל. כרגע חמאס שולט בסיוע שנכנס ובחלוקתו, כלומר הוא מחזיק את המפתח לקיומם של האזרחים. לישראל יש אינטרס מובהק לגדוע את זה, כדי שהאזרחים יפתחו תלות בגורם אחר".
בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר חשיפה: "התוכנית למניעת השתלטות חמאס על הסיוע ההומניטרי" כפי שהוצגה לקבינט המלחמה על-ידי שר הביטחון יואב גלנט. נדב איל מדווח על תוכנית פיילוט שנמצאת "בדרך ליישום" בעזה, בהתחלה בשכונת זייתון. "המטרה: למנוע את נפילת המזון והציוד שמגיעים לרצועה לידי ארגון הטרור". על-פי התוכנית, המזון והציוד יימסרו לסוחרים פלסטינים שיזכו לאבטחה מ"כוחות מקומיים חמושים", וליתר דיוק פלסטינים שיקבלו מצה"ל אישור לשאת נשק.
הדוד סם
"לפני 20–30 שנה זה היה ה-דבר בשוק ההון. האקט הכי סקסי ומצית דמיון בעולם הפיננסים האפרפר. תוקפני, אכזרי, אבל בלי נפגעים בגוף. ייצרי ואלים, על הנייר", כותב אבי בר-אלי ב"דה-מרקר", בטור שנושא את הכותרת "השתלטות עוינת". בר-אלי מפרט: "חבר'ה פיקחים, חריפי מחשבה וחדי לשון, מחויטים בשלושה חלקים, שיערם שמנוני ומשוך לאחור, היו אוספים בשקט מניות של חברה כושלת, מאחורי גבו של מנכ"ל עתיק וזחוח, ואז נוטלים בחשאי את המושכות מתחת לאף של דירקטוריון פתאים חסר אונים או מושחת.
"הסיאוב, המצוקה שאינה מודעת לעצמה, היתה מנוצלת בידי משקיעים אגרסיביים כדי לעקוף את ההנהלה, לאתר את בעלי המניות המתוסכלים, לקבץ חלק מספיק מהם, להרביץ בהם ציונות – ולסגור איתם דיל. ואז, בפתחו של עוד יום מסחר, היה הזחוח מגלה שהאדמה נשמטה תחת רגליו. השרביט ניטל מידו בזמן שישן, ובום – חפציו מחכים לו בארגז על המדרכה. פאקינג אמריקה, בייבי. נוק-אאוט".
הנמשל הוא כמובן ממשלת ישראל הנוכחית. "למרות התדמית השלילית שדבקה בה, השתלטות עוינת היא לא בהכרח רעה", גורס בר-אלי. "היא עוינת את הנהלת החברה הנרכשת, עוינת את המנכ"ל הזחוח שמצץ את כספה, עוינת דירקטורים חובבי כיבודים שצוידו בסכּי עיניים – אבל היא לא תמיד עוינת את בעלי המניות, את הלקוחות, את הספקים, את הסביבה. עבור אלה זו עשויה להיות דווקא השתלטות ידידותית. כזו שמרעננת את השורות ומנערת את החברה".
נתיבי איילון, ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר 2023: נשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן על כרזה שמודה לו על תמיכתו בישראל (צילום: אבשלום ששוני)
עילת הטור היא הלחצים ההולכים וגוברים של ממשל ביידן על ממשלת נתניהו. בר-אלי מקבל אותם בברכה. המסגור במהדורה המודפסת של "דה-מרקר" זהיר, דו-משמעי, אבל במהדורה המקוונת לא הימרו על האינטלקט של הקוראים והלכו על בטוח: "אין ברירה. כדי להינצל, ישראל תהיה המדינה ה-52", קובעת שם הכותרת (בהמשך תיקנו ל-51).
בעיתונות הימין, גלגל ההצלה הזה הוא תרחיש אימים.
"לצד התמיכה הצבאית והמדינית בישראל ובמלחמתה, ממשל ביידן לא מהסס להטיל הגבלות על הלחימה, להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל תוך פגיעה בריבונותה, ולחתור ליעדים מדיניים שאינם מקובלים עליה. בדרך אל הניצחון המתקרב, ישראל תצטרך להתמודד גם עם הלחץ האמריקני", קובעים בשער של "בשבע". חוץ מהניסיון להשפיע על תוצאות המלחמה, בעיתון מדווחים בדאגה גם על הסנקציות שהטילה אמריקה על ארבעה מתנחלים שנחשדו במעורבות בתקיפה אלימה של פלסטינים – שהובילו להקפאת חשבונות בנק כאן, בישראל.
ב"מקור ראשון", שער המוסף הפוליטי "יומן" נושא כותרת בת מילה אחת: "Don't". מאחוריה נראה ביידן נואם בעיניים מכווצות. "ממשל ביידן יצא למסע עונשין נגד מפעל ההתנחלויות על סמך טענות שווא, כדי לכפות על ישראל הקמת מדינה פלסטינית", מוסרים בעיתון הדתי-לאומי של מרים אדלסון, שאינו מרבה לסקר את תופעת אלימות המתנחלים ולכן יכול לשקר לקוראיו ולומר להם שאינה קיימת.
בעיתון השני של אדלסון, מהתורמים הגדולים של המפלגה הרפובליקאית בעשורים האחרונים, נדב העצני כותב על הסנקציות שהוטלו על ארבעת המתנחלים ומאשים את ממשל ביידן ב"רמיסה הסופית של עצמאותנו". העצני עושה לעצמו חיים קלים ואומר שהוא לא יודע דבר על מעשיהם של הארבעה, למרות שיכול היה לגגל ולגלות לפחות חלק מהטענות נגדם, או פשוט לקרוא את ההאשמות של ממשל ביידן, שפורסמו בגלוי ותומצתו גם בעיתון שלו, בטורו של אריאל כהנא: מעורבות ב"תקיפות, הפגנות, ליבוי מהומות וגרימת נזק לרכוש".
העצני ומקביליו היו יכולים לשמור על משהו מהיושרה האינטלקטואלית שלהם. הם יכולים היו לטעון שבמקרה של ארבעת המתנחלים האלה, הטענות כוזבות. אכן, יכולים היו לומר, יש מתיישבים שמתעללים בפלסטינים ומנסים להבריח אותם מאדמותיהם – אבל כאן אירעה טעות. הארבעה האלה לא קשורים לזה. לחלופין, היו יכולים לטעון שמדובר בעשבים שוטים שלא מייצגים את רוב הישראלים החיים מעבר לקו הירוק. שתי האפשרויות לא נעימות. איך יוצאים מהמלכוד? צועקים "פייק ניוז" ומקווים שהבייס פשוט יקבל זאת כפשוטו ולא יתפתה לחטט בעובדות.
במקום להתמודד עם הטענות לגופן, העצני פשוט קובע שמדובר ב"קמפיין כוזב" של האמריקאים, הפלסטינים והשמאל הישראלי. לדבריו, הוא סומך על מערכת אכיפת החוק הישראלית, שוודאי היתה שופטת ומענישה אותם אם היו דברים בגו.
לפי אריאל כהנא, מבחינת האמריקאים כבר אין על מי לסמוך. "מי שלמעשה האמריקאים מביעים כלפיה אי-אמון היא מערכת המשפט הישראלית", הוא כותב. "הרי המשטרה אוכפת חוק וסדר על ישראלים סוררים, ולא חסרים משפטים והרשעות של מי שעברו על החוק. בלינקן פשוט החליט לא להאמין לנו".
אם כך, מי אשם? המערכת הפוליטית שהכריזה מלחמה על מערכת המשפט? חלילה. מערכת המשפט, שלא התייחסה בחומרה מספקת לעתירות על פגיעה באוכלוסייה כבושה? לא היום. אולי הציבור הישראלי, שהצביע בהמוניו לנאשם בפלילים שכרת ברית פוליטית עם מפלגות שהונהגו בידי עבריינים מורשעים? ברור שלא. כהנא מטיל את האשמה על צה"ל, וליתר דיוק על פיקוד מרכז, שאישר את הטענות על "אלימות המתנחלים" (המרכאות במקור).
"מבחינת ביידן, 'אלימות המתנחלים' מסכנת את חזון שתי המדינות, אבל כל בר-דעת מבין שלא ה'אלימות' מסכנת את החזון, אלא ההתיישבות החוקית ביהודה ושומרון", מפרט יהודה יפרח ב"מקור ראשון". "הנוסח הכוללני של הצו מחזק את הפרשנות הזו: אם הביטחון הלאומי של ארצות-הברית תלוי ב'יציבות בגדה המערבית', גם רשויות מקומיות או חברות בנייה ישראליות עשויות להיתפס כאיום מעצם העובדה שהן מרחיבות את שטח ההתיישבות על חשבון השטח שהיה אמור להיכלל במדינה פלסטינית.
"תוכן הצו מופנה בין היתר נגד 'ישות, לרבות ישות ממשלתית, שעסקה באחת מהפעילויות המתוארות'. הסיוע כולל 'נתינת חסות או תמיכה כספית, חומרית או טכנולוגית'. זהו מדרון חלקלק שבאחריתו גם משרדי ממשלה או שרי ממשלה עלולים למצוא את עצמם נתונים לסנקציות מהסוג שאיתו מתמודדים בכירי המשטר האיראני".
אראל סג"ל רואה שחורות. "אנו זקוקים לפרספקטיבה של זמן לטובת שיפוט מלא של ההיסטוריה, אבל נדמה לי שנוכח הספינים המוטחים כמו כדורי פינבול – אפשר להסתכן בהימור. מאחורי הקלעים, בחדרים סגורים, הולכת ונרקמת עסקת ענק שתבשר את הולדתה של המדינה הפלשתינית. את כ"ט בנובמבר שלהם", הוא כותב ב"ישראל היום".
"אין ספק שהאמריקנים לוחצים לעסקה שתוביל להפסקת אש ארוכה שתסיים את הלחימה בעזה, בד בבד עם בחירות שבהן ינצח גנץ, שאמור מבחינתם להחזיר את פתרון המדינה הפלשתינית לשולחן. אתם יודעים איך זה ייגמר – דם ואש ותמרות עשן. בגלל זה אתם מקבלים ברשתות קמפיין לבחירות באמצע מלחמה. אני מכיר את האינטרוולים האלו. הממשל האמריקני, באמצעות ידידיו הישראלים, נאמר, עושה הכל כדי להחליף את נתניהו".
דור הניצחון
כרגיל בעתות מלחמה, הטבלואידים מלאים בידיעות פיל-גוד על האנושיות והגבורה של חיילי צה"ל. פה ושם, בעיקר ב"הארץ", מבצבצים גם הצדדים האחרים של הלחימה, אלה שבדרך כלל מעדיפים להתעלם מהם. ב"מוסף הארץ", חנין מג'אדלה מגישה תמונת מצב מצפון הרצועה. הכותרת: "קופסת טונה ב-100 שקל. את הפיתות אופים ממזון לבעלי חיים". מג'אדלה קובעת כעובדה שהאוכלוסייה האזרחית שם סובלת מ"רעב מחפיר", ומפרטת.
סיקור הסבל הפלסטיני נפוץ בעיקר במדיה הערבית ובתקשורת הזרה. אפשר להיתקל בו בהפוך-על-הפוך במדיה חברתית ובקמפיינים מקוונים שמזוהים עם הימין הישראלי: הצגה של הרס והרג, אבל לא כדי לחוש זעזוע אלא כדי לחוש שמחה. אצל העיתונאים, העיסוק בסבל הפלסטיני נועד בדרך כלל לעורר זעזוע או גינוי של מה שישראל חוללה ברצועה. מה שאנחנו עשינו להם. הטור של נחום ברנע מעניק היום הצצה גם למה שאנחנו עושים לעצמנו.
לברנע יש מקור שמזוהה בראשי התיבות ע"כ. בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" מתאר אותו כ"רופא גדודי בחטיבת מילואים של הצנחנים" ש"סיים לאחרונה שירות בן חודשיים בתוך עזה" וסיכם את רשמיו בכתב. את התופעה הראשונה שהוא מספר עליה מגדיר הרופא כ"ביזה כמעט ממוסדת": "בצבא שאני הכרתי המדרון החלקלק של לקיחת ציוד נחתך על-ידי אמירה חד-משמעית שלא לוקחים כלום, בוודאי כשיש לך ציר לוגיסטי פתוח מהיום הראשון ואתה נמצא קילומטר וחצי מהגדר", כתב ע"כ.
כוח ישראלי משגר פצמ"ר לעבר מטרה פלסטינית ברצועת עזה, אתמול (צילום: חיים גולדברג)
"זה מתחיל בלקיחה מסיבית של מזרנים, כירות גז ובלוני גז מבתים שנכבשו, ממשיך במזכרות קטנות (מסבחות, צעצוע קטן לילדים). הכל מנומק כמובן בצרכים מבצעיים – כמו מסך פלזמה בחפ"ק מח"ט (!) שהוחרם מבית פלסטיני. כמובן שיממה אחר-כך היתה פלוגה שהסבה לצפייה במשחק על מסך שהוחרם מבית סמוך. כוחות קטנים ופחות ממושמעים בזזו טלפונים, דייסונים, אופנועים ואופניים. פייר? התביישתי. בשלב מסוים הפסקתי להעיר כי נתפסתי כטרחן".
ברנע מציין שע"כ העביר לו מסמך של הרבנות הצבאית שנועד להסביר איך "להשתמש בביזה" (מונח שמופיע כך במסמך) בלי להפר את דיני הכשרות. "סכו"ם וכפות חלוקה צריך להגעיל, כלומר להכניס למים רותחים; סירים צריך למלא במים רותחים עד לשפתם ולצרוב את השפה בגזייה", נכתב שם. "אסור לאכול חסה, כרובית או ברוקולי, בגלל החשש מחרקים".
התופעה הבאה היא השחתה. "בעיני, לגיטימי לחלוטין, מוסרית, לפגוע בבתים שעלולים להוות איום במהלך התקפה", כותב ע"כ. "לגיטימי גם לשטח פרימטר (שטח סמוך לגבול) ולהרוס בתים שמאיימים על צירים מבצעיים. אני לא תמים ולא פציפיסט. אני מבין שחלק ממשוואת ההרתעה היא פגיעה בהרבה מבנים. מקובל עלי, ובלבד שזה יוגדר כמשימה צבאית ולא כפריקת עול.
"תופעות של גרפיטי, שבירה והרס בתוך בתים מעידות על התפרקות ממשמעת. מחלקות בגדוד מתחילות באופן ספורדי לשרוף בתים, והמג"ד (שדווקא רגיש מאוד למשמעת ולסטנדרטים ערכיים בלחימה) אומר שמבחינתו זה בסדר. התחושה המצטברת היא שיש אישור לעשות כאן בעזה את מה שעשו בחווארה".
התופעה שעמה נחתמת הרשימה מכונה ביובש "שבויים", וכוללת עדות על הוצאה להורג. "במהלך הלחימה שבינו חמישה מחבלי נוחבה שנכנעו, אחד עם קרסול מרוסק (בתחקור הסתבר שהוא מחבל שירה במיגונית ברעים והשתתף בטבח שם). טיפלתי בו וזכיתי למבטים נדהמים ושאלות נוקבות – לא כקִנטור אלא כחוסר הבנה", כותב ע"כ.
"לכך הצטרפה תדהמה על שהמג"ד כיסה באופן אישי את איבריהם המוצנעים של המחבלים העירומים. אנחנו גדוד צנחנים ממושמע, אז זה נגמר בכך. 200 מטרים מאיתנו נתפס המ"מ של אותם מחבלים. היו לו שברים רבים בגפיים. רגע לאחר שנחקר על-ידי חוקר שבויים הגיע לוחם מילואים והוציא את השבוי להורג".
המקור מוסיף הערה בסוגריים: "החטיבה טיפלה בבעיה במהירות, ומפקד האוגדה והמח"ט עברו מכוח לכוח ודיברו על חומרת האירוע. מעשית – אתפלא מאוד אם האיש יישב בכלא ארבעה חודשים". בתגובה של דובר צה"ל נמסר שהתקרית נחקרת, ושהחייל היורה טען בחקירתו ש"ביצע ירי להגנה עצמית" מפני אותו מחבל, שכאמור סבל מ"שברים רבים בגפיים".
לדברי הרופא הגדודי שדיבר עם ברנע, הדבר שכרגע הכי מפחיד אותו הוא "תהליך הפלסטיניזציה" של הציבור הישראלי. "הפלסטינים מצטיינים באתוס של קורבנוּת ונקמה", הוא מסביר. "מה שאין שם הוא כוח פרגמטי חיובי שמתעל את הרגשות האלה לבנייה עצמית".
תעשו עם העובדות מה שאתם רוצים
"לפני שבוע סיפק לנו עמית סגל הצצה לתוך הראי הכפול. דע את עצמך באמצעות האויב. הפתק האסטרטגי של סינוואר", כותב אראל סג"ל בטורו ב"ישראל היום". "אז מה סינוואר רואה כשהוא משקיף על החברה הישראלית? איך הוא מנתח אותה? ואילו מנופים הוא חושב שצריך להפעיל כדי להכריע אותה? תעשו עם העובדות האלו מה שאתם רוצים – וזה כמובן לא פוטר את נתניהו ואת הממשלה מאחריות – אך סינוואר לא רוצה את ביבי ואת גלנט בסביבה, אלא הוא רוצה לחץ פסיכולוגי באמצעות החטופים, ושנפסיק את התמרון הקרקעי".
סג"ל הקשיב לעצה של עצמו, ואכן עשה עם העובדות מה שהוא רוצה. העובדות הן כמובן שעמית סגל דיווח על תוכנו של פתק בשפה הערבית – אבל לא אמר מעולם שמדובר בפתק שכתב סינוואר. לעמית סגל ומערכת חדשות 12 היה ביד פתק עם מסר ששירת את התדמית החרבה של נתניהו כמר ביטחון, פתק שהם לא באמת יודעים מי כתב אותו. מה עושים? איך לא מפספסים את ההזדמנות?
מדברים במעגלים. מציינים שהפתק אותר ב"מקום אסטרטגי חשוב ברצועת עזה", ב"אזור" שבו "ביקר" בעבר סינוואר, וש"נראה" שהוא נכתב בידי "גורם בכיר בחמאס". מי שרוצה להאמין שזה פתק של סינוואר, ושרב המרצחים מפחד מביבי וגלנט, ורק מביבי וגלנט – כבר קנה את המסר. ומה אם הוא לא קנה? יבוא גל שני של עיתונאים, עיתונאים כמו סג"ל, ויהפוך את הרמיזה לעובדה.
אראל סג"ל באירוע מחאה של ערוץ 14 נגד יאיר לפיד ב-2022, כשלפיד כיהן כראש ממשלת ישראל (צילום: אבשלום ששוני)
המוח האנושי מתוכנת לעדיף את הסיפור הפשוט, הסגור, על פני התרחיש המסויג. אפשר לשער ב-29 בינואר 2025, כשתמלא שנה לפרסום של עמית סגל, יותר ישראלים יזכרו שבאמת מדובר ב"פתק של סינוואר" – ומעטים יזכרו את סימני השאלה והטענות המציקות על כך שמדובר בסוג של פייק ניוז.
ענייני תקשורת
האיש של עזור. בראש שער "מעריב", בכוורת ההפניות לטורים הבולטים של השבוע, נדפס שמו של אביגדור ליברמן, פוליטיקאי שבאופן מסורתי מקבל יחס מיוחד ממו"ל העיתון, אלי עזור. הכותרת: "ריסטארט עכשיו". הטקסט: כאילו יצא ממחולל המאמרים של יחצן בינוני. "ישראל חייבת לחשב מסלול מחדש, ומגזרים שעד כה לא נשאו בנטל צריכים להיכנס אל מתחת לאלונקה", כותב ליברמן או היחצן שמחבר את טוריו.
גם בדסק החדשות של "מעריב" מפנקים היום את ליברמן. בכפולת העמודים השנייה של העיתון מתפרסמת ידיעה בינונית עם תגובות של פוליטיקאים על חוק הגיוס החדש. רבים התבטאו בקשר לתוכנית, אבל רק שלושה השתחלו לדיווח של מתן וסרמן. אחד מהם הוא ליברמן, עם מסר זהה לזה שנכלל במאמרו. הידיעה אמנם נפתחת בציטוט של גורם הרבה יותר רלבנטי ומשפיע, שר האוצר סמוטריץ', אבל ליברמן הוא זה שמקבל את הכותרת.
אביגדור ליברמן בכנסת, בחודש שעבר (צילום: יונתן זינדל)
העצמה. במהדורת סוף השבוע של "גלובס" יש מדור קבוע בשם "המוניטור" שמתפרסם "בשיתוף" המרכז להעצמת האזרח. כמות העמודים בעיתון אמנם הולכת ומצטמקת בחודשים האחרונים, אבל פעם בשבועיים נמצא בו מקום לפרסם את המדור הזה, שתופס שני עמודים ובדרך כלל אינו מעניין.
השבוע, על העורף של האנומליה העיתונאית הזאת צומחת גיבנת קטנה: ידיעת יח"צ קצרה, בלתי חתומה, על עמותה בשם "אותי". בתחתית נמסר לקוראים שמו"לית "גלובס", אלונה בר-און, היא חברת ועד בעמותה.
עסקים לאומיים. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווחת חבצלת דמארי על "ועידת התקומה והחוסן הלאומי של המדינה", שתתקיים בעוד שבוע וחצי בראשון לציון. הפונט חגיגי: "הצבי" בגרסתו החלולה, שמזוהה עם כרטיסי ברכה וממורביליה ציונית מפעם. זאת הדרך של המערכת לשדר לקוראים שמדובר באירוע בעל נופך לאומי, ולהסתיר את העובדה שיש לו גם נופך מסחרי.
בידיעה הפרסומית מציינים בהבלטה שמדובר בעוד ועידה מבית "ידיעות אחרונות". מה שלא מציינים שם הוא שהוועידות של "ידיעות אחרונות" הן אחת הדרכים של קבוצת התקשורת לפצות על דעיכת זרם ההכנסות מהעיתונות – וטיפוח היחסים עם הלקוחות האמיתיים של העיתון, שהם הגופים עם הכיסים העמוקים שמממנים את האירוע החגיגי המתחלף ולמחרת חוזרים לתפקד כמושאי סיקור מן השורה.