החיים עצמם
"ארגון הבריאות העולמי יכריז: הממתיק המלאכותי בקולה זירו עלול לסרטן", מבשרת כותרת קטנה בתחתית שער "ידיעות אחרונות".
המהפכה המשטרית
"אזהרת היועצת" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "מפכ"ל חדש, נגיד בנק ישראל חדש ולבסוף יועץ משפטי חדש: לתפיסת היועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה, פגיעה בעילת הסבירות עלולה להוביל להשתלטות פוליטית מוחלטת על מוקדי הכוח", נכתב בכותרת המשנה, "גוברת הדאגה העמוקה בקרב הדרג המקצועי במשרד המשפטים: 'ייווצר חור משפטי שחור בלב הדמוקרטיה הישראלית".
צמצום עילת הסבירות, כותבת סימה קדמון בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", נועדה בראש ובראשונה כדי להחזיר את דרעי לממשלה, זאת למרות שהפסיקה בעניינו דווקא לא הסתמכה על עילת הסבירות. "ראש הממשלה קורץ לביידן בעיתון אמריקאי, אבל מבהיר כי המהפכה המשפטית תקודם", כותבים איתמר אייכנר ויובל קרני ב"ידיעות אחרונות" על הראיון שהעניק נתניהו ל"וול סטריט ג'ורנל" (נתניהו לא מתראיין לתקשורת הישראלית, חוץ מלערוץ 14), "על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, אמר: 'לא נחזור למתווה המקורי, נעשה משהו אחר'. בקואליציה זעמו: 'נתניהו התקפל'. אבל גם באופוזיציה מבהירים: 'הוא איבד את הבלמים'". כותרת הידיעה היא: "נתניהו על פסקת ההתגברות: 'העפתי את זה'".
"הקואליציה לא מביאה עכשיו את החוקים הכי שנויים במחלוקת, אלא דווקא את אלה שעד לפני כמה חודשים היו קונצנזוס מוחלט. שינוי עילת הסבירות הופיע במצע של גדעון סער", אומר בכיר עלום שם מהקואליציה לאסף משניות בכתבה ב"בשבע". "עילת הסבירות, בסופו של דבר, היא אירוע קטן ודי שולי בכל הרפורמה המשפטית. בית המשפט, אם ירצה, יוכל להמציא עילה חדשה שתחליף את עילת הסבירות", אומר מרואיין אחר.
"בן גביר מגיב לנתניהו", נכתב על שער ה"ג'רוסלם פוסט", "ויתור על פסקת ההתגברות הוא כניעה לאלימות".
על שער "יתד נאמן", העיתון המפלגתי הנפוץ בקרב היהדות החרדית האשכנזית, נדפסת הכותרת "שרים מתנגדים לתוכנית נתניהו: 'זו התקפלות, יצאנו עם פחות ממה שהשמאל הסכים'". כותרת הגג היא "מבוכה בימין". ב"בשבע", העיתון החרד"לי הנפוץ ביותר, פסימיים פחות. "האופוזיציה ירתה לעצמה ברגל כשנטשה את השיחות בבית הנשיא, ובתוך הקואליציה מתחזקת התמיכה בקידום חקיקה לפחות של חלקים מהרפורמה המשפטית", נכתב בכותרת המשנה לראשית, "על רקע קריאות הסתה למרי אזרחי ולהפרת חוק, בכנסת נערכים לקראת הצבעה על צמצום עילת הסבירות, כשהפעם סיכויי ההצלחה גבוהים יותר".
ב"אתנחתא", מוסף "בשבע", בעל הטור דביר שרייבר הולם בישראלים המוחים נגד המהפכה המשטרית, מלגלג עליהם ומכנה אותם בשמות גנאי. החלק השני של הטור נפתח במשפט "בחלומי אני רואה חברה סובלנית שלא מתנפלת על כל צייצן בטוויטר ועושה ממנו אויב האומה".
משפט המו"לים
ההבהרה שפרסמו השופטים בתגובה לבקשה שהגישה מערכת "העין השביעית" באמצעות עו"ד אלעד מן, מגישה לכותרת הראשית של "הארץ": "שופטי נתניהו אישרו: הצענו לתביעה לסגת מהאישומים בשוחד". אצלנו דיווח על כך אתמול אורן פרסיקו, שהפנה את תשומת הלב לכך שהגרסה הרשמית שמסרו השופטים לגבי תוכן הפגישה החשאית שערכו עם נציגי הצדדים ב"תיק 4000", חשפה כי הדיווח של עמית סגל בעניין, שנסמך על גרסת פרקליטי נתניהו, היה מוטעה, וכי השופטים כן הזכירו את "טובת המדינה" כשיקול לסיומו המהיר של המשפט. למרות זאת, סגל לא חזר בו אלא האשים את הפרקליטות בהטעיה (שוב, בהתאם לטענות הנאשמים).
ב"ידיעות אחרונות" כותבים על המשפט נחום ברנע וסבר פלוצקר. פלוצקר מזרז את הצדדים "לחתור מהר ככל הניתן לעסקת טיעון, החלופה העדיפה משפטית וציבורית", מבלי להזכיר את מוזס. ברנע כותב על עדותו של מילצ'ן מפרזימה של הון שלטון, ללא העיתון.
ב"מעריב" כותבת הרכילאית ליאורה על ארנון מילצ'ן, נשותיו, פילגשיו וילדיו, על פי מחבר הביוגרפיה שלו, מאיר דורון, אותו היא גם מראיינת: "לגבי המשפט", הוא אומר לה, "לתפיסתי, הגיע הזמן לחשוף ולהוקיע את קשרי הון־שלטון, שקצה הקרחון שלהם בלבד מופיע במשפט נתניהו. זו הייתה ההתנהלות במסדרונות השלטון כבר משנות ה-60 . נהגו לתת כדי לקבל בתמורה צ'ופרים מסחריים, מעמדיים וכלכליים".
ב"ישראל היום" מספיד אמנון לורד את תיק השוחד נגד נתניהו, עולב בעיתונות ובפרקליטות וכותב בין היתר, במופע מרהיב של בורות וצביעות: "הכל נראה רע ברגע שסוגיית 'הכותרות החיוביות' הפכה נושא לחקירה בידי המשטרה, כאשר זו מזמנת עיתונאים מהשטח ומשולחנות העריכה. העיתונאים וכל התקשורת שמאחוריהם הסכימו לתהליך הזה. זה היה תהליך מובהק של משטרת מחשבות, כי שיקולי המערכת במתן כותרות ובסיקור אינם עסקה של המשטרה או של הפרקליטות. רק במדינות טוטליטריות זה ככה".
מאיפה להתחיל? כמובן שלא מדובר ב"כותרות חיוביות", אלא ברתימה של מערכות עיתונאיות לקידומו של פוליטיקאי בודד, סגידה למשפחתו, איסור על ביקורת כלפיו והכפשה של יריביו (מימין, כדאי תמיד להזכיר). שנית, מי שהתערב ב"שיקולי המערכת" אינם המשטרה או הפרקליטות, אלא הנאשמים, נתניהו, אלוביץ' ומוזס, שרמסו ודרסו את שיקולי המערכת בשם האינטרסים הכלכליים והפוליטיים הצרים שלהם. ושלישית - את זה כל כותב עיתונאי, עם או בלי מרכאות, שמדקלם מגרונו את דף המסרים של פוליטיקאי, וזאת מכסא בעל הטור הפוליטי הבכיר בעיתון שהמערכת שלו, על שיקוליה, נוסדו מלכתחילה ככלי שרת של אותו פוליטיקאי.
מיד אחרי הטור של לורד נדפס הטור של מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי הבכיר השני של "ישראל היום", מי שניר חפץ העיד ש"נהנה מאמון מיוחד אצל נתניהו". טוכפלד כותב, ללא כחל וסרק, על "תפירת התיקים" של נתניהו. פרשן בכיר, בעיתון הנפוץ במדינה, כותב על תיאוריית קונספירציה מופרכת כעל קביעה ודאית. רוב מה שמתפרסם ב"ישראל היום" הם כתבות ומאמרים עיתונאיים לגיטימיים, אבל הם עוטפים גרעין עיתונאי של שקר, מרמה והפרת אמונים. למרבה הצער, זה נשאר נכון גם אחרי שהעיתון הפסיק להיות מסור באופן מוחלט לנתניהו.
“אני חושב שכרגע יריב לוין עיוור לאפשרות שמחרתיים יהיה היפוך במערך הכוחות בין הכנסת לבית המשפט", אומר פרופ' ידידיה שטרן בראיון לשרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של "מעריב", "נכון להיום הכנסת היא מקום שמרני, אבל אם הסקרים הנוכחיים יתממשו בבחירות הבאות, הכנסת תהיה בצלמו ובדמותו של המרכז הישראלי, ובית המשפט העליון - שהיום נתפס כליברלי - יהיה אולי שמרני. אנחנו כולנו נמצאים כרגע מעבר למסך הבערות, אנחנו לא יודעים איך ייראו הכנסת ומערכת המשפט, ולכן כולנו באותה סירה, וכולנו צריכים לשאוף לכללי משחק הוגנים, כדי שאם נהפוך למיעוט, לא נידרס. זה כשלעצמו בסיס טוב לדיון".
ב"מקור ראשון" חגי סגל חוזר על הטעות של בנו. הוא קובע כי "השופטים לא אמרו מאחורי הדלתיים הסגורות שהמשך המשפט מזיק למדינה". סגל אמנם מסייג עם המילים "ככל הידוע" אבל מוסיף מיד שמי שפירסם אחרת הם "דיווחים כוזבים". האמת, כמובן, הפוכה (סגל גם מטעה כשהוא כותב ש"דיון מחוץ לפרוטוקול.זה לא נוהל חריג". מה שאירע במחוזי ירושלים אינו "דיון מחוץ לפרוטוקול" אלא פגישה לא פורמלית ולא מתועדת בעיצומו של הליך פלילי, במסגרתה השופטים קובעים מסמרות לגבי פסק הדין, התנהלות חריגה בהחלט שיש לגביה גם התייחסות בפסיקה).
המשך טורו של סגל מטעים כיצד אפילו אנשים נבונים כמוהו, שפעם היו מכבדים את האמת וההגינות לפני המחנאות, התרגלו לסולם הערכים של עידן נתניהו ולתרבות השקר שלו. "משפט נתניהו הוא אסון לאומי כבד, כמעט בסדר גודל של מלחמה", הוא קובע, "בינתיים אין קורבנות בנפש, אבל הנזק הסביבתי אדיר. למעשה, אנחנו כבר בעיצומה של מלחמת אחים". סגל אמנם עוצר רגע לפני התהום ממש ומפטיר שהוא לא מאמין בקונספירציית תפירת התיקים, אבל בפועל הופך את תמונת העולם על פיה.
האמת הפשוטה היא שלא משפט נתניהו הביא אותנו למלחמת אחים אלא נתניהו. לא העובדה שרשויות האכיפה והמשפט עשו את מלאכתן והעמידו אותו לדין על שרשרת שחיתויות שמזעזעות גם את סגל היא האסון הלאומי הכבד, אלא העובדה שנתניהו בחר בתגובה לצאת למלחמה נגד מדינת ישראל במטרה להחריב עד היסוד את מוסדותיה.
הטרור היהודי
חלק אחר של הטור של סגל ב"מקור ראשון" מוקדש לביקורת על הרמטכ"ל הרצי הלוי, משום שנושא נאומו בטקס סיום קורס קצינים היה טרור לאומני של מתנחלים. סגל כנראה מניח שקוראיו יודעים שהוא עצמו מתנחל שהורשע בחברות בחוליית טרור לאומני, ולכן לא טורח לציין זאת למרות ההקשר המתבקש. גם האופן בו סגל מגנה את הטרור הלאומני היהודי ראוי לציון: זהו גינוי שממוסגר כנזיפה ברמטכ"ל: בקרב הקצינים הטריים ישנם מתנחלים רבים ו"הלוי עלב בהם. הרי אין צורך אמיתי להסביר להם שהצתת בתים בתורמוס-עיא היא מעשה נורא".
כלומר, האמירה שהצתת בתים של ערבים היא מעשה נורא, באה כמאמר מוסגר שכל עניינו הוא ביקורת על הרמטכ"ל היהודי שמגנה את אותן הצתות. מעניין איך לאדם נבון כל כך יכולה להיות נקודה עיוורת גדולה כל כך. הרי האמירה המשתמעת של סגל היא כי ישנו קונצנזוס מוחלט בקרב המתנחלים נגד מעשי נקם בערבים, בוודאי בקרב האליטה שלו. זאת מפי אדם שוודאי שייך לאותה אליטה ובעבר היה חבר במחתרת יהודית, וכשבהווה, בוערים הבתים ברקע בפועל ממש.
סגל מתקשה הפעם להעמיד עמדה פשוטה, ברורה וחד-משמעית ביחס לטרור היהודי, אך ניתן למצוא אותה במדור הדעות של העיתון. "אל תתנו לקיצונים לנצח", כותב פנחס ולרשטיין, יו"ר מועצת ישע לשעבר, ומתאר כיצד באחת מהלוויות נרצחי הפיגוע בשעבר, רב "מוקף בעשרות או מאות צעירים" אומר להם "נקמה לא מדברים, נקמה עושים". רבנים כאלה, כותב ולרשטיין, הם מי שהביאו את חורבן הבית. "אסור לנו להיות 'אלה 'שלא מיחו בידם'".
"אפשר לדבר על הפגיעה האסטרטגית המהותית שגורמים אירועי תג מחיר ופגיעה בבלתי מעורבים. על חילול ה', על התגובות המדיניות בעולם שמביאות להצרת צעדינו בפעולות צבאיות, ועל הפגיעה הנובעת מכך בביטחון התושבים ביהודה ושומרון ובישראל הקטנה. אבל צריך לדבר על הפגיעה הערכית והמוסרית". אמנם בהמשך משווה ולרשטיין שריפת בתים על יושביהם לחסימת צירים באיילון, אבל כנראה שב-2023 ישראלי פשוט לא יכול לצאת פראייר אצל הבייס, גם כשמדובר ברצח ילדים.
שלושת המאמרים הנוספים בעמוד עוסקים גם הם בטרור הלאומני היהודי. אחד מהם (עו"ד דורון ניר-צבי) מוקדש כולו לשבחה של הנקמה ולניסיון לשכנע שמדינת ישראל עסקה ללא הרף בפעולות "תג מחיר" משל עצמה (ניסיון לא מוצלח, מאחר שהדוגמאות הספורות רובן ככולן הן משנות הקמת המדינה), אבל מסתיים במסקנה הכפולה כי נקמה אינה עניין פרטי אלא לאומי, וכי היא צריכה לבוא בצורה של התיישבות ולא של רצח אזרחים.
מאמרו של יעקב עמידרור מוכתר בכותרת "פרעות אינן הגנה עצמית, ואינן הגנה כלל". המסקנה שלו היא "צריך להיות יותר נשק בידי אזרחים, כדי שיוכלו להגיב למחבלים, אך מי שישתמש בנשק שבידו כדי לפרוע פרעות בערבים - מקומו בכלא ומהר. והיה מחננו טהור - ויעיל". ואילו שלום ירושלמי כותב כי "לסטרוק ולחבריה אין פתרון" וכי "המלחמה בשטחים תגלוש גם לתוך ישראל, שגם כך מתפרקת בין ימין לשמאל על רקע הרפורמה המשפטית".
ב"בשבע", האח הנפוץ יותר של "מקור ראשון", היחס לטרור היהודי מחבק הרבה יותר. ראשית, בהתעלמות ממנו: מצאתי חמש התייחסויות לנושא בעיתון ובמוסף. שנית, בתוכן אותן התייחסויות.
ידידיה מאיר, בעל הטור הבכיר הפותח את המוסף השבועי, מסתייג בנימוס ("אני רחוק מלתמוך"), רק כדי למהר ולטעון ש"בעוד בימין מדובר בשולי השוליים" הרי ש"אצל המחנה הנאור" מדובר ב"אנשים הנחשבים ביותר במחנה". העובדה ש"במחנה הנאור" מדובר בחסימת כבישים והפגנה מול בתיהם של נבחרי ציבור (פרקטיקות ש"הימין" תירגל פי אלף בערך), בעוד ש"בימין" מדובר בהצתת שדות ושריפת בתים על יושביהם, לא מפריעה למאיר, מהדמגוגים הפחות בשלים של "הימין".
אגב, מעניין להבחין כי עבור מאיר, "ראשי ממשלה לשעבר, דרך רמטכ"לים, אנשי משק וכלכלה, ועד אומנים ואנשי 'רוח'", הם "האנשים הנחשבים ביותר" "במחנה הנאור". מי הם "האנשים הנחשבים ביותר" "בימין"? כנראה רבנים. כך חלקו האחר של הטור מוקדש ל"רב גרשון אדלשטיין זצ"ל". באופן מעניין, מאיר, שטוריו נוטפים תמיד שנאה ומשטמה, מתרפק על אהבת האדם של הרב המנוח. את הסיפור כולו מסכמת התמונה שנבחרה ללוות את הטור ומגדירה את המנעד הרצוי על פי מאיר בישראליות: אדלשטיין נראה בה בלווית מספר לובשי מדים. רבנים צבאיים כמובן.
ההתייחסות השנייה היא של בעלת הטור חגית רוזנבאום (בדומה למודל של אלי עזור ב"מעריב", גם "בשבע" מורכב ברובו מטורים, ולא מכתבות, מוצר שעלותו גבוהה הרבה יותר). היא מקדישה את טורה להוריו של אחד הנרצחים בפיגוע. בתוך הטור, כהקדמה לתיאור גירוש המח"ט מניחום האבלים ("מסרבים לגנות"), מתייחסת רוזנבאום להתפרעויות באום-צפא, שכללו שריפת בתים ומכוניות וירי בנשק חם. היא מכנה אותן "פעולות הרתעה".
רק בעמוד 34 של המוסף מגיעה כתבה עיתונאית העוסקת בטרור היהודי, מאת רבקי גולדפינגר. סיכומה: טרור יהודי זה באמת לא בסדר, אבל זה באשמת הצבא שלא מונע את הטרור הפלסטיני. או כפי שמסכמת כותרת המשנה לכתבה: "גורמים בהתיישבות עדיין חלוקים בשאלת היחס לפעולות תגמול בידי אזרחים, אבל מסכימים שהדרג הביטחוני חייב לערוך חשבון נפש ולמלא את ייעודו במלחמה אמיתית בטרור".
ויש גם את טורו של קובי אלירז בירכתי המוסף. הוא מזכיר ש"אזרחים לא נוקמים", וקורא לצה"ל להחליף את "הפינצטה הכירורגית" ב"שופל מגהץ" או "מאג משתולל". כנראה שהכינוי "פשעי מלחמה" לא היה אטרקטיבי מספיק. לבסוף, בעמוד 58, הרב חגי לונדין בטורו "עיונים", חובט ביפי הנפש שמגנים את הטרור היהודי. הוא קורא להם בלעג "אנשי זו לא היהדות שלי" ו"הרשעים בתקשורת", מתאר אותם כחבורת בטלנים עשירים (ממומנים על-ידי האיחוד האירופי? אולי ישירות על-ידי היטלר?), משווה אותם לבלעם הרשע וקורא להם לנשק את ידיהם של "כל אחד ואחד" מהמתנחלים (אחרי שישטפו מהן את הפיח, כנראה).
אפשר גם כך: "לפעמים צריך לומר את המובן מאליו", כותב ג'קי לוי בטורו הקבוע במוסף "שישבת" של "ישראל היום", "היהודים שיוצאים לפגוע ולפרוע בשכניהם הערבים, ועל הדרך גם פוגעים בפעולות צה"ל וזרועות הביטחון, עושים מעשה שלא ייעשה. לא רק מפני שהם עוברים על החוק ועל כללי המוסר היהודי והאנושי. הפעולות האלימות בתורמוס עיא ובשאר יעדי הנקמה הן, בפשטות, מעשה אנטי-ישראלי ולא יהודי.
"עם הכאב והתסכול אי אפשר שלא להזדהות. מול צהלת הרצח האכזרית של הפלשתינים אי אפשר שלא להתפוצץ מזעם. אבל את מסעות הנקם אי אפשר שלא לגנות. אני אומר 'אי אפשר', למרות שכולנו יודעים שמנהיגים רבים בציבור הדתי דווקא הוכיחו השבוע שאפשר ואפשר. איזו בושה. לפעמים צריך לומר את המובן מאליו. צריך לגייס את המילים העבריות הכי פשוטות ולומר שיש, ובכן, בעיה מסוימת עם הצתה של בתי משפחות על יושביהם. לפעמים השתיקה כל כך מבישה, שייתכן כי צריך לומר גם את זה".
ב"מעריב" כותב שי להב: "למה שעשו מתנחלים רעולי פנים מיד אחרי הלוויות הנרצחים בפיגוע בעלי יש כינוי מדויק ומוכר לנו מאוד: פוגרום. למדינה שמאפשרת לאזרחיה להתנהג כמו הבזויים שבגויים אין הצדקה מוסרית".
ואפשר גם אחרת לגמרי: הכותרת הראשית של העיתון הש"סניקי "יום ליום" היא, פשוט, "צבא הגנה לפלסטין".
תזכורת
השם שלך עלה בתקופת שר המשפטים יעקב נאמן כאחד המועמדים למשרת היועץ המשפטי, אומרת מקורב-בליקוב לפרופ' שטרן ב"מעריב": “אמרתי לשר המשפטים שאני מוכן למלא את התפקיד החשוב הזה רק בתנאי שיפצלו אותו ליועץ משפטי ולתובע כללי", משיב שטרן, "חשבתי שזה נחוץ כי אלו מומחיויות שונות ולא נכון תרבותית להסתכל על הייעוץ המשפטי כמי שצריך להקשיב לו בממשלה, כי הוא מחזיק מקל עבה של תובע כללי. צריך להקשיב לו כי הוא היועץ המשפטי. כשהגעתי לרגע האמת, השר נאמן אמר לי, נתניהו לא מסכים לפצל את התפקיד. אז אמרתי תודה, אני לא מעוניין".
הדרת נשים
"תל-אביב מתירה הפרדה מגדרית למוסלמים בלבד", מדווחת כותרת ידיעה של ישי פרידמן על שער "מקור ראשון". לפי פרידמן, העירייה אוסרת להציב מחיצות בתפילות של יהודים במרחב הציבורי, אך השבוע אפשרה הפרדה בתפילת מוסלמים בחג הקורבן באחת מגינות הטיילת. פרידמן אינו מביא את תגובת העירייה רק מציין כי "בשיחה עם גורמים בעירייה" הללו אמרו לו כי "אינם מכירים את העניין".
הטרלול הריאקציונרי
הרב חננאל זייני בטורו ב"בשבע" מוצא נקודת אור בבינה המלאכותית ש"לא תדע מוסר ולא אנושיות": היא תחלוק איתו השקפת עולם: "אפשר להתנחם בעובדה שהבינה המלאכותית, דווקא בגלל חסרונותיה, אולי תמחק את הטירוף הפרוגרסיבי על כל צורותיו, אם בבלבול המגדרי ואם בתבוסתנות המערבית לנוכח האסלאם הקיצוני".
עוד כותרות ראשיות
"מבצע בלב איראן" היא הכותרת הראשית של "מעריב": "המוסד עצר בטהרן את ראש החוליה שתכננה לפגוע בישראלים בקפריסין". "המסר: מגיעים לכל מקום", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", לצד הסטמפה "הזרוע הארוכה של המוסד".
חיילים אלמונים
"חרדה בעולם התורה מהכוונה להפר את כל הסיכומים בנוגע להסדרת מעמד בני הישיבות", נכתב בכותרת על שער "המבשר", עיתון אחת הסיעות במפלגת יהדות התורה, "בנוסף לסחבת המתמשכת בקידום החוק להסדרת מעמד בני הישיבות, בליכוד מתכוונים להפר גם את התחייבות לחקיקת פסקת ההתגברות שתמנע מבג"ץ לבטל את הסטטוס-קוו של 'תורתם אמונתם'. ביהדות הנאמנה מביעים מחאה על אלו שממסמסים כל סיכום והבטחה עם פשרות שמעקרות את העיקר". הכותרת הראשית מוקדשת לפעולה של המוסד על אדמת איראן: "המוסד חקר מתנקש באיראן והביא לסיכול פיגוע בקפריסין".
האם בעיתון החרדי לא שמים לב לאירוניה הזועקת מהצמדת שתי הכותרות הללו, האחת מנופפת בגאווה במבצע צבאי של כוחות הביטחון והשנייה מנופפת בחרדה באפשרות שהכותבים והקוראים בעיתון ייאלצו ליטול חלק בשירות באותם כוחות? נראה שכן, וההסבר מגיע במאמר המערכת.
הפעילות הנועזת של זרועות הבטחון על אדמת איראן, ראויה לשבח ולציון. היא מפעימה את הדמיון ואפשר בהחלט להתפעל מהפעילות המדוייקת הקוצרת שבחים ואף משמיטה לסתות. אלא שהיא גם ממקדת מבט לזהירות. מדי פעם סוחפות ההצלחות המבצעיות המרשימות של גורמי הבטחון את הבערים לייחס כוחות ועוצם יד לכל השותף להצלחות. ההישגים החשובים, ואף ההיסטוריים, שמנטרלים אויבים ומונעים את שונאי ישראל מלבצע במחשכים זממם ואת העולה בראשם השטני, משכיחים לעתים ליושבים ליד ההגה כי יש מי שמסובב את הסיבות ומנהג עולמו בחסד.
"השבוע היה זה ראש הממשלה נתניהו שבטקס האזכרה הממלכתי שנערך לחללי 'צוק איתן' דיבר גבוהה גבוהה. בדבריו, שלצערנו היו נטולים שבח והודיה למי שעשה ועושה ניסים לעמו ישראל, אמר: "ישראל סומכת בראש ובראשונה על עצמה במה שנוגע לבטחונה". שם יהבו על האדם, במקום על מסבב הסיבות. גם בהמשך דבריו לא היה שם שמים שגור על פיו [...] חבל שהוא תולה את כל ההצלחות בכשרונותיהם של בני תמותה קרוצי חומר, שהיום כאן ומחר בלא נודע". המאמר מסכם כמובן ב"אין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, שומר ישראל, שומר שארית ישראל, ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל".
מסתבר אם כן שמי שביצע את הפעולה באיראן אינם ישראלים שהתגייסו לשירות צבאי אלא אלוהים. ממילא, אין שום צורך שקהל "היהדות הנאמנה" יתגייס לצה"ל. למעשה, יתכן שהוא הוא מי ששלח בכלל את אלוהים לאיראן (עוד אי אפשר לגלות את כל הפרטים).
תעמולה
איתי אילנאי כותב ב"7 ימים" על מלחמת התעמולה של איראן ברשתות. "איראן שיכללה את יכולות לוחמת הסייבר שלה בהשראת רוסיה וסין, ועושה הכל כדי להגביר את השסע בחברה הישראלית. מאות פרופילים מזוייפים עם תמונות גנובות, רשת בוטים שנבנתה בסבלנות וחיכתה ליום פקודה - וגם רגע אחד שבו מהלך חפוז של בן גביר הגשים את כל מה שבטהרן יכלו לחלום עליו. השב"כ: 'האיראנים מנצלים את המחלוקות הפנימיות בישראל להעמקת הקיטוב ולליבוי האלימות'".
הכתבה נפתחת בתיאור רשת בוטים שהשתמשה בתמונות אמיתיות של ישראלים, נבנתה במשך חודשים ואז יצאה לפעולה ערב הבחירות לכנסת כדי לעודד את התיאוריה לפיה הבחירות בישראל אינן אמינות. "לא חשוב מי בוחר, חשוב מי סופר", היה אחד המסרים. המתקפה הבאה היתה נגד נתניהו והמהפכה המשפטית, תוך כדי עידוד ירידה מהארץ. ארגון "פייק ריפורטר" חשף את הרשת והביא לחיסולה.
"עד כה הפעילות האיראנית לטובת השפעה בישראל טרם הביאה לנזק ממשי", מצטט אילנאי גורם ביטחוני עלום, "וזאת הודות בין היתר לפעילותם ולערנותם של גופים ואזרחים הפועלים לצד גורמי הביטחון בישראל לחשיפת פעילות זו". זאת למעט מקרה אחד, בו השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, אימץ קמפיין מזוייף כזה והידהד אותו בחשבון הטוויטר שלו.
מילה מהשגריר
על שער מגזין "כפר חב"ד" מתנוססת דמותו של שגריר ארה"ב לשעבר דייויד פרידמן, מינויו של טראמפ, שהתראיין לעיתון. הציטוט הנבחר לכותרת הראשית הוא "מתוך מבט על העבר, אחרי כהונה של כמה שנים כשגריר ארה"ב בישראל ומעקב רצוף אחרי האירועים גם היום, ברור לי שאין שום מקום ושום טעם לוויתורים כלשהם לפלסטינים. כיום מבינים יותר מאי פעם כמה נכונה וצודקת היא הגישה של הרבי מליובאוויטש, הגישה של 'אף שעל'. הלוואי שכל ממשלות ישראל יאמצו את הגישה הזו במלואה ותהיה הצהרה ברורה שאין כל כוונה למסור אפילו אינץ' אחד מהארץ!".
אינסלים על עצמם
"תראי את כמות הבנות שמגיעות למועדון עם סניקרס, לעומת מדינות אחרות שבנות באות בעקבים. ואיך שהן עונות לך! בקרואטיה כולן אמרו לי 'הו, ת'נק יו פור קאמינג', ופה הן יכולות להגיד לך, 'זדיין לי מהעיניים'. התחלתי עם בחורה שאמרה לי, 'וואי, אתה בדוק מאומנות הפיתוי, נכון? אתה פתטי'" (אמן פיתוי מדבר בכתבתה של טל גלעדי ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על "אמני פיתוי" בטיקטוק.
ענייני תקשורת
בלעם. ידידיה מאיר משווה בטורו ב"בשבע" החרד"לי בין בלעם לבין נחום ברנע, השכן של אשתו, סיון רהב-מאיר, במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".
קיביצער. ב"בשבע" מתלונן בעל הטור והעורך יוני רוטנברג על כך שמשפט נתניהו אינו מוקלט ומשודר והציבור "נאלץ להתעדכן בגורלו של התיק הדרמטי והמשפיע בתולדות המדינה דרך הפילטר העכור של הפעילים הפוליטיים המשמשים במקצוע העיתונות". אם ל"בשבע" יש בעיה עם עם הסיקור של משפט נתניהו, הוא יכול פשוט לשלוח כתב לאולם (כך אולי היה רוטנברג יודע שאת הבקשה לחשיפת תוכן הפגישה החשאית על "תיק 4000" לא הגישה הפרקליטות, או נמנע מכתיבת השגגה לפיה כמעט ולא נמצאה "מעורבות אישית של נתניהו" במהלכים לטובתו של אלוביץ').
ירידת הדורות. בכתבה של שוש מולא על מלחמת כנופיות ברמת-גן, ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מצוטט "חייל מארגון פשע מוכר" שמתלונן: "זה דור חדש של עבריינים, בלי כבוד, אלא מנהלים מלחמות בטיקטוק, וזאת הרמה. שרים שירים אחד על השני, מקללים, מערבים בני משפחה. אין פה שום חוט שדרה".