התקשורת הישראלית

"הייתי צעירה, התחלתי את דרכי ככתבת וידיאו ב'וואלה!' וכשהתחלף העורך, התוכן הפך למה שמקליק הכי הרבה. במקום אוכל, תרבות ואופנה, שהיו האזורים שלי, התחילו לשלוח אותי לאייטמים על סלבס. יום אחד הייתי צריכה לצלם בהשקת חנות הנעליים של איל קיציס והעורך אמר לי, 'לא מעניין אותי הדגמים והצבעים, את שואלת רק האם זה נכון שגודל כף הרגל, הוא כגודל איבר המין'.

"הייתי ממש בתחילת דרכי ונאחזתי במשרה כמו בזהב טהור. אני זוכרת את עצמי עולה במדרגות הנעות בעזריאלי כאילו מעלים אותי לגרדום. מישהו פוצץ לי את הראיון באמצע, אמר לי 'יא מטומטמת, מה זה הרמה הנמוכה הזאת'. אחרים זרמו. כל כך התביישתי שחזרתי למערכת וביקשתי שהכתבה לא תפורסם בשמי. זה האייטם ששבר אותי, שאחריו אמרתי, 'איני יכולה עוד' והתפטרתי. הבנתי שכתבות כאלה נותנות לי ביס במצפון. שאני ישנה לא טוב בגללן בלילה. ולא תגידי שהאייטם לא הצליח, שמו אותו בראש האתר והוא עשה צפיות מטורפות.

"'העורך הזה עובד עדיין?'. היום הוא יחצן וגם יודע שהוא הפך לסיפור בהרצאה שלי וזה מצחיק אותו. הוא תמיד אומר לי כשאנחנו מתראים, 'מי בנה אותך רוזין?'" (מתוך ראיון עם היוטיוברית והפודקאסטרית נועה רוזין ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות").

החיים עצמם

כתבת השער של מוסף "עסקים" של "מעריב" מוקדשת ל"שלוש המחלבות הגדולות". הכתבה, של אילנה שטוטלנד, שיווקית באופייה, כמו רוב הכתבות במוסף (אם לא כולן). מה זה שיווקית באופייה? היא מורכבת מראיונות עם מנהלי השיווק של תנובה ושטראוס ועם מנכ"ל טרה. ממילא, לא מוזכרת בה עצם הבעייתיות בכך שישנן "שלוש מחלבות גדולות", כלומר שוק ריכוזי שהוא בין הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה. גם לא התרומה המכרעת של שוק גידול הבקר למשבר האקלים:

"מודל ממוחשב בחן איזו השפעה תהיה להפסקה של צריכת מזון מהחי על גזי החממה. ניתן היה לצפות להשפעה משמעותית, ועדיין, מוגבלת. אחרי הכל, גידול בעלי חיים למאכל הוא רק אחד הגורמים לפליטת גזי חממה, לצד תחבורה, ייצור אנרגיה, תעשייה ועוד", כתב גדעון לב ב"הארץ" בשנה שעברה, "אולם התברר כי ההשפעה דרמטית מכפי שאפשר היה לחשוב. אם האנושות תעבור בהדרגה, לאורך 15 שנים, לתזונה נעדרת מרכיבים מהחי, העלייה בכמות הגזים באטמוספירה תיעצר לחלוטין ב–30 השנים הבאות. החישובים הוצגו באחרונה במאמר שפורסם בכתב העת החדש PLOS Climate.

"לאפקט האדיר שני מקורות. הראשון הוא דעיכתם הספונטנית של גזי החממה העוצמתיים מתאן וחמצן דו־חנקני, שגידול בעלי חיים למאכל הוא המקור העיקרי להם. השני הוא ספיחת 800 גיגה טונות של פחמן דו־חמצני מהאטמוספירה, באמצעות המרת השטחים המשמשים כיום את התעשייה הזאת, בחזרה לשטחי טבע פראי (להמחשה: כלל פליטות הפחמן כתוצאה מפעילות אנושית מאז תחילת העידן התעשייתי מוערכות ב–1,650 גיגה טון). תעשייה זו תופסת יותר מרבע מכלל השטח היבשתי של כדור הארץ — וכמעט 40% מהשטחים שעליהם יכולה לגדול צמחייה, כלומר שאינם קרחוניים או מדבריים. אין פלא: גידול קילוגרם חלבון מהחי דורש שטח גדול כמעט פי מאה מגידול קילוגרם חלבון צמחי".

מוצרי מוות

ב"הארץ" מתפרסמת מודעה מטעם "המיזם למיגור העישון" נגד סכנות הסיגריה האלקטרונית. מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, יחד עם מנהלים בכירים מתחלפים מטעמו של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, מנהלים מזה שנים מאבק נגד הגבלת פרסום מוצרי טבק בתקשורת, זאת למרות שהם אחראים למותם של כ-8,000 אנשים מדי שנה. בשנה שעברה גרמו מאמצי הלוביזם של העיתונים לדחיית האיסור על פרסום מוצרי מוות ל-2029.

מודעה מטעם "המיזם למיגור העישון" ב"הארץ"

מודעה מטעם "המיזם למיגור העישון" ב"הארץ"

ואם כבר בענייני סיגריות ולוביזם: שבי גטניו מדווח ב"עין השביעית" כי עורך "ישראל היום" לשעבר, בועז ביסמוט, בשבתו כחבר כנסת ויו"ר הוועדה למאבק בסמים, ביטל את האיסור על הלוביסטים של חברות הטבק לנכוח בדיוני הוועדה, איסור שחל מכוח אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה. בעקבותיו הלך גם יו"ר ועדת הבריאות ח"כ אריאל בוסו.

שנאת חרדים

ממשלת נתניהו השישית שיחררה בעוצמה חסרת תקדים את השדים המגזריים בישראל: בליץ החקיקה - זה שכבר עבר וזה המתוכנן להמשך, מהתקציב ועד המהפכה המשטרית - נועד להגשים את מאווייהם הכמוסים של המתנחלים ליישם מדינת אפרטהייד לפי חזונו המפורט של בצלאל סמוטריץ', את אלו של קומץ הליברטריאנים והפלוטוקרטים שהשתלטו על הציונות הדתית ואת חזון החרדים להנציח את קיומם כמגזר שחי במדינה כאורח עם זכויות.

בשבועות האחרונים עבר המיקוד בממשלה מהמהלך להחלשת מערכת המשפט לזה של קיבוע פטור גורף מגיוס לחרדים והעברה תקציבית של סכומי עתק למוסדותיהם ועסקניהם. על רקע זה השתנה גם מיקוד המחאה נגד המהפכה המשטרית, והשיח הציבורי סביב מעללי הממשלה. בממשלה ובתקשורת החרדית והביביסטית מנסים למנף את שינוי המיקוד הזה לקמפיין המציג את מתנגדי הממשלה כשונאי חרדים אנטישמים ולא הגיוניים.

"שמשם ירדה שנאה" היא כותרת המוסף השבועי של "יתד נאמן", "השנאה ללומדי התורה שירדה מהר סיני - הגיעה ל'צומת קפלן' ומתפשטת למרבה הכאב כמו גל אנטישמי ברחבי הארץ". משפט קצר, ובו שני שקרים וצביעות אחת. ראשית, השנאה לחרדים היא אינה שנאה ללומדי התורה. ישנם לומדי תורה רבים בציבור הדתי והחילוני, ואיש אינו שונא אותם בשל כך. החרדים הם בהחלט לא "לומדי התורה". רוב הציבור החרדי אינו מקדיש את חייו ללימוד תורה, בדיוק כמו רוב מי שאינם חרדים. הוא רק עושה זאת ללא שיצטרך לשרת בצבא ותוך שהוא מתנתק מהתרבות הכללית ובז לאחיו הלא חרדים ולמדינה שמרווחתה הוא נהנה.

שנית, השנאה לחרדים אינה אנטישמיות. לא רק משום שהשונאים הם יהודים בדיוק כמו החרדים (גם אם החרדים סבורים אחרת), אלא משום שאנטישמיות היא שנאה גזענית ללא סיבה אמיתית, ואילו השנאה לחרדים מקורה בהתעקשותם של החרדים לקיים אורח חיים נצלני, להתנכר לחברה הכללית ולהתנשא מעליה.

שלישית, השנאה אינה חד-סטרית, היא זורמת בשני הכיוונים, כשבכיוון ההפוך - מהחרדים אל החילונים - היא זורמת באופן שוטף הרבה יותר ועם פחות מעצורים. התרבות החרדית, הרבנים החרדים, התקשורת החרדית, מהולים כולם בדרגות שונות של בוז (כאמור), ניכור (כאמור) ולפעמים גם סתם תיעוב, לכל מי שאינו חרדי. בעוד השנאה החילונית לחרדים מרוסנת על ידי תרבות חילונית המתנגדת לשנאה, גזענות והסתה, תרבות המקובלת לפחות על חלק מהציבור החילוני ושולטת (עדיין) בספרות ובתקשורת, הרי שבציבור החרדי השנאה מגיעה דווקא מקובעי הטעם בתרבות - רבנים ועיתונאים.

לאחרונה שלפו הגולשים מארכיון "העין השביעית" כתבה ישנה, שהפכה ויראלית. "דמותו של האדם החילוני הנשקפת בתקשורת החרדית היא קשה, שקרית ופוגעת. חייו הם 'חיי זבל', בנו העומד לפני גיוס לצה"ל 'מרותק לסמי מוות', 'שקוע בהזיות והלם, ילד אומלל, חשוך חיים'. הילדים החילונים מתוארים שם בהכללה כ'מכורים לסמים קשים' וכ'שיכורים'", כתב דב אלבוים באחד הגליונות הראשונים של "העין השביעית", ב-1996, "[...] העיתונות החרדית מגזימה במתכוון בתיאור התנהגויות חריגות או שליליות בקרב הנוער החילוני, וגישתה סטריאוטיפית במובהק. יחס זה נשען לעתים קרובות על עובדות לא נכונות המוצגות לקורא במכוון, וממנו נגזרות השמצות פרועות שמגמתן שלילה גמורה של אורח החיים החילוני".

לא הרבה השתנה מאז. הנה למשל, על קצה קצהו של המזלג: ב"המבשר" החרדי, היום, החילוני הוא מי ש"כורת את הבסיס עליו הושתתו חייו", "חייו אינם חיים", תרבותו מסתכמת ב"משחק כדור כזה או אחר" ו"הנאה רגעית מסצנה פלונית", "ברגע האמת, כשהוא עומד מול משפחתו ומול ביתו, הריהו נבוב ואיש ריק בלי תכלית ומוצא". אלו ציטוטים ממאמר המערכת, לא מטור נידח בירכתי העיתון. במדורי הדעות החילונים הם "מרשיעי ברית" ו"שטן" בטורו של שלמה דב הרשקוביץ, וחיים זאב לוריא מסביר שלחרדים מגיע שיקבלו את רוב תקציב המדינה משום שהמדינה והעולם כולו מתקיימים רק בזכותם. במודעה של "קרן ההסעות" מתואר ילד שלומד בחינוך חילוני כמי שמת עבור הוריו.

משה גפני ואריה דרעי בשולי המליאה על תקציב המדינה, 23.5.23 (צילום: יונתן זינדל)

משה גפני ואריה דרעי בשולי המליאה על תקציב המדינה, 23.5.23 (צילום: יונתן זינדל)

"למה לתקצב סטודנט בבצלאל ולא אברך?", מצוטט שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בשער "ישראל היום", המפנה לראיון שערכו איתו סוניה גורודיסקי ואמיר אטינגר. הבחירה של עורכי "ישראל היום" בציטוט המניפולטיבי הזה הופכת אותם לשותפים למניפולציה, במקום לעיתונאים שאמורים לפרק אותה. הרי הוויכוח הוא לא על עצם התקצוב של הישיבות, אלא על הגובה שלו ועל כך שבניגוד לסטודנט בבצלאל, החרדים דורשים שהתקצוב של הסטודנטים שלהם יגיע עם פטור משירות בצבא.

"כשקוראים לחרדים 'מוצצי דם' זו הסתה שעלולה להוביל לאלימות", נכתב בין מרכאות בשער "מקור ראשון". באופן אירוני, זהו ציטוט של משה ארבל מש"ס, המפלגה החרדית שהיושב בראשה, אריה דרעי, הוא עבריין מורשע בשוחד שחזר לכנסת, הורשע בהעלמת מס, הבטיח שיעזוב את החיים הציבוריים בתמורה להקלה בעונשו, חזר לכנסת, התחזר וביקש לכהן לא רק כשר אלא כשני שרים, במשרדים חשובים ומרכזיים, כאילו מדובר בצעצועים לילד מפונק, נאלץ לוותר על המינוי אחרי שאפילו בית המשפט הרופס שלנו פסק שיש גבול לכל תעלול, השאיר במשך חודשים ארוכים את שני המשרדים ללא שר, עד שהתרצה לבסוף להנחית שם ממלא מקום ממפלגתו במחשבה שאוטוטו הממשלה תרסק את בית המשפט והוא יוכל לעשות כרצונו ללא מורא החוק.

בתוך טורה של חן ארצי סרור במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מופיעה טבלה ובה שתי עמודות, כותרת האחת היא "לזה יש כסף" ושל השנייה היא "לזה אין כסף" (בתקציב המדינה שהעבירה ממשלת נתניהו והחרדים). כך השורה "שני מיליארד שקל לישיבות חרדיות ולחינוך העצמאי-חרדי (ללא הסדרה של לימודי הליבה או הגיוס)" מופיעה מול השורה "השוואה תקציבית בין החינוך הממלכתי לממלכתי דתי". השורה "כ-280 מיליון שקל לחיזוק הזהות היהודית (הדתית-לאומית או החרדית, כמובן)", מופיעה מול "השוואת ההשקעה של הרשות לתושב בין פריפריה למרכז".

מול השורה "כ-126 מיליון שקל למינהל החינוך הדתי עבור תגבור שעות לימוד בתיכונים" מופיעה השורה "הקמת שתי אוניברסיטאות שיהוו מוקד כלכלי וחברתי בצפון ובדרום". ומול השורה "11 מיליון שקל לסעיף 'פוריות'" מופיעה השורה "יישום מסקנות ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות המזרח וספרד". "הליכוד מתיימר להיות הנציג של ישראל השנייה, אבל בתקציב החדש (שוב) לא ספרו את המזרחים, המסורתיים ובני הפריפריה", נכתב בכותרת המאמר.

עוד ב"ידיעות אחרונות": חנום דאום כותב בטורו ב"7 ימים", "זו לא תקופה מזהירה ביחסי דתיים וחילוניים בישראל, ואם יש משהו שמצער אותי בעת הזאת, זה שבגלל פוליטיקאים קיצוניים שמתיימרים לייצג את הדת, אנשים מתרחקים באופן כללי ממורשת ישראל ואוומרים לעצמם: אם הציונות הדתית זה בן גביר, ואם לימוד תורה זה גפני - מה לי ולזה? התקווה שלי היא שתהיה קריאת תיגר, שדווקא בעת הזו ירימו ראשם גם אנשי התורה המתונים, אלה שמדברים בשפה אחרת, אלה שמבינים שדרכיה דרכי נעם, אבל בפירוש לא נעם של אבי מעוז".

ב"ישראל היום" כותב ג'קי לוי, אחרי שהוא מגנה בכל תוקף "שנאת חרדים", "כשאני יוצא נגד 'שנאת חרדים' אני מבקש להסתייג לא רק משנאה שמופנית נגד הציבור החרדי, אלא גם משנאה שבוקעת לא פעם דווקא מהצד החרדי החוצה. העברית היא שפה מתעתעת, וגם זאת 'שנאת חרדים'. נאמר זאת כך: הייתי שמח לראות תגובות נחרצות כל כך, מזועזעות ובלתי מתפשרות, בכל פעם שאיש ציבור חרדי 'מפנק' ציבורים שלמים בתארים חביבים כמו 'עמלק'.

"אני לא ילד, אבל אפשר אולי לצפות למילת גינוי כלפי קבלות הפנים האיומות שמצפות לחיילים חרדים כשהם יוצאים הביתה לחופשה. זה מעליב לא רק אותם, אלא את כל מי שצה"ל יקר לליבו. נשמח לשמוע הסתייגות, ולו רפה בסגנון גוטמן, מכך שהעבריין המכונה 'הרב ברלנד' שוב צפצף על כולם והצליח איכשהו להצית בל"ג בעומר על הר מירון".

הרב העבריין אליעזר ברלנד מובל לדיון בבית-משפט השלום בירושלים, נובמבר 2016 (צילום: יונתן זינדל)

הרב העבריין אליעזר ברלנד מובל לדיון בבית-משפט השלום בירושלים, נובמבר 2016 (צילום: יונתן זינדל)

"אף שיש הרבה שנאת חינם והרבה חוסר סובלנות בקרב לא מעט חילונים כלפי חרדים, הניסיון להגחיך את הפחדים שלהם בעת הזו גובל בהיתממות. שלא לומר, צביעות. מכיוון שניסיון החיים שלנו כאן מלמד על כך שיש סיבה אמיתית לחשש, עבור אדם חילוני, ברגע שבו מוסד חרדי כלשהו מחליט להשתקע בשכונה שלו", כותב שי להב ב"מעריב".

"דוגמאות לא חסרות. קחו את ישיבת ההסדר 'מדברה כעדן', שהקים הרב קוסטינר במצפה רמון בשנת 2000 ובשנים האחרונות עלתה לכותרות אחרי שהרב ותלמידיו ניסו לפגוע במצעד הגאווה בעיר, ובאופן כללי ניהלו - ומנהלים - מערכה כנגד להט"ב. 'אסור להתבייש, לקחת אומץ, איפה שאתה עובד, להגיד - הומואים הביתה. רשע, רשע, רשע ועוד רשע', צוטט כבוד הרב בכאן 11 במאי 2022.

"השנאה היוקדת ללהט"ב עולה גם מציטוטים של רבנים שנמנו עם סגל מרצי ישיבת 'מעלה אליהו' המדוברת בתל אביב, כולל 'זוהי מחלה, האנשים האלה הם חולי נפש', או ציטוט מתוך הרצאה של הרב יהושע שפירא שבה אמר לתלמידי הישיבה כי 'התרבות מביאה איתה רעל שיוצא בצורה של להט"ביסטן במדינת ישראל'. לא קשה לדמיין איך מרגיש מישהו מקהילת הלהט"ב המתגורר באזור שאליו אמורה לעבור הישיבה.

"אבל הבעיה היא לא רק ביחס ללהט"ב. והיא גם לא חייבת להתבטא בציטוטים קיצוניים ומקוממים. הקמה של ישיבה בלב השכונה שלך משנה באופן ניכר את צביון החיים, ועלולה לפגוע בך באופן ישיר, כחילוני. למשל, להביא לסגירת עסקים לא כשרים, או לסגירה של רחובות מסוימים לנסיעה בשבת. ועוד. כל אלה לא חייבים להיות פרי של מאבק חרדי גלוי, אלא תוצר של תהליך דמוגרפי וכלכלי בלתי נמנע.

"[...] חיה ותן לחיות, בזה אני תמיד מאמין. והבעיה היא שהמשוואה הזו לא עובדת לשני הכיוונים. אני לא מכיר, למשל, דוגמאות של חילונים שמאוד דחוף להם להקים היכל תרבות בלב שכונה חרדית. וכך קורה שחילוני ליברלי בישראל מוצא את עצמו במלכוד 22. כמי שמגדיר את עצמו כפלורליסט וסובלני, מצפים ממנו לקבל את כו-לם. גם את מי שלא חושב כמוהו. אבל מה עליו לעשות, אם המישהו הזה חותר תחת עצם קיומו? בז לערכים שלו, מנסה לשנות את אורח חייו ולכפות עליו אמונות שהוא מתנגד להן? הרי ברגע שהוא ייצא כנגדו, יאשימו אותו בצביעות. יבוזו לו בטענה שהוא ליברל גדול, עד שזה מגיע לאנשים החושבים אחרת ממנו וכו'. אבל מה אם האנשים האלה מנסים לפגוע בו, באופן הכי גלוי?".

ההפיכה המשטרית

נחום ברנע כותב ב"ידיעות אחרונות" שאחת הדרישות של ממשל ביידן מנתניהו לקידום הסכם עם סעודיה - לצד מטוסי F-35 ונשק מתקדם אחר, מתקן להעשרת אורניום ו"ויתור מהדהד לאבו-מאזן - היא הקפאת ההפיכה, והדברים מגיעים לכותרת הראשית של העיתון. "נתניהו נענה", הוא כותב בטורו במוסף לשבת, "המחאה ברחובות אילצה אותו להקפיא את החקיקה בכל מקרה. הוא מכר את ההקפאה גם לחברות הדירוג, גם לישראלים, גם לבית הלבן. נתניהו מושקע היום כולו, כמו שהוא יודע, בקידום המיזם הסעודי. הוא מאמין שיפתור את בעיותיו, מבית ומחוץ". לפי ברנע, המכשול הגדול ביותר העומד בפני נתניהו הם שותפיו הקואליציוניים: "בן גביר וסמוטריץ' עלולים לפרק את הממשלה".

ברנע קושר את ההסכם עם סעודיה, ככל שיקרה, גם למשפט נתניהו: לדבריו, הסכם כזה יכול לגרור הסכם נוסף, בין נתניהו למדינה, שתעניק לו חנינה. ברנע, בנוהל, אינו מזכיר את הנאשם האחר לצידו של נתניהו, המו"ל שלו, נוני מוזס, ואת ההשלכות הצפויות עבורו. לברנע יש עמדה גם בנוגע למשא ומתן בין הקואליציה לאופוזיציה בבית הנשיא, ש"מתנהל על בסיס פיקטיבי". לדבריו, לנציגי האופוזיציה ממילא אין מנדט להגיע להסכמות בנוגע לחוקי ההפיכה.

בתוך הדברים כותב ברנע: "אתמול, כשהתקציב מאחוריו, הודיע נתניהו שההפיכה תימשך". כיצד הדברים מתיישבים עם עמדתו כפי שהציג אותה ברנע בתחילת הטור? תיאורים סותרים מאפיינים בדרך כלל דווקא את טורי הפרשנות הפוליטית של המתחרה מ"מעריב", כספית, אם כי להגנתו של ברנע ניתן אולי לומר שכשמדובר בנתניהו, סתירה פנימית היא מרכיב מהותי של המציאות.

באותו מוסף ב"ידיעות אחרונות", מאשר נתניהו מפיו של עמית סגל את האבחנה הראשונה של ברנע, ומיישב את הסתירה: "האזנה מודרכת לדברי נתניהו שלשום בלילה על תחייתה המפתיעה [של הרפורמה] תגלה שהוא הפטיר משהו על החקיקה, לא את ההצהרה", כותב סגל, "בנאומו הארוך במליאה - חצי שעה אורכו - לא הזכיר אותה אפילו במילה. מבחינתו, זה נושא לדלג עליו".

הדי ההצהרה האומללה של נתניהו מגיעים גם לכותרת "מעריב": "שובה של הרפורמה", ואילו הכותרת הראשית של "הארץ" מפנה לטור של יוסי ורטר, שמסביר גם הוא כי שובה של הרפורמה לא באמת בקלפים של נתניהו: "אמירתו בבוקר אישור התקציב שהרפורמה תחזור [...] היתה כנראה פליטת פה שנבעה מהתקף זחיחות לאור העובדה המשמחת מבחינתו שסוף סוף משהו מצליח לו. הוא יצא להקפת ניצחון במשכן, נתקל בכתבים, נשאל — והשיב.

"יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ כינה אותו 'שיכור כוח', הזהיר מפני 'טיפשות שתוביל לאותן תוצאות' ואיים ש'אם ההפיכה המשטרית תחזור לשולחן — נרעיד את המדינה ונעצור אותה'. זה גנץ, לא אהוד ברק. ואם מישהו שכח על איזו קרקע לא יציבה אנו עומדים, בא הדולר וזינק לשיא של ארבע שנים וחצי; תגובה משולבת על אסון התקציב ועל דברי ראש הממשלה. בערבו של יום, נזעק נתניהו לתקן את הנזק. הוא העלה סרטון שבו הכריז שאישור התקציב הוא 'יום גדול למדינת ישראל' (מי ישמע, ירושלים שוחררה), והבהיר כי פניו להסכמות רחבות וכיו"ב".

ועוד כותרת: ראיון השער של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", הוא של ישראל וולמן עם הנגידה לשעבר קרנית פלוג: "אם הרפורמה תעבור, האינפלציה והריבית יעלו עוד יותר, אין ישראלי שלא ייפגע. להגיד לכלכלנים לשתוק ולא להתריע - זה אבסורד", הוא הציטוט על השער. כותרת הראיון היא ציטוט ברוח דומה: "אם הרפורמה תעבור, נשלם יותר בסופר, זה יפגע בכיס של כל אזרח".

יוקר המחיה

הכותרת על שער "גלובס" היא "מפת ההתייקרויות המלאה". "המזון, החשבונות של משקי הבית, המשכנתאות והשכירות, החופשות וכלי הרכב. המחירים עלו בכל תחומי החיים", נכתב בכותרת המשנה. כותרת שער נוספת היא "השכר הריאלי בדרך לשחיקה". בעמוד 2 מדווח בר לביא כי זו הפעם הראשונה מזה 15 שנה בה השכר נשחק ריאלית.

מתוך "גלובס"

איראן

"הנגבי: איו סיכוי אפילו של אחוז אחד לעצירת איראן בדרך דיפלומטית", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

"הפרישה של ממשל טראמפ מהסכם הגרעין עם איראן היתה משגה בממדים היסטוריים", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "הסנקציות הכלכליות נכשלו. קם ציר משותף לאיראן ולרוסיה, שהשלכותיו מגיעות עד המלחמה באוקראינה. נתניהו, שדחף את האמריקאים לפרישה, נושא בחלק מהאחריות. איראן קרובה לפצצה".

מוזיקה

"איזו האשמה הכחשת בתוקף לעיתונות עם האלבום הראשון של 'החברים של נטאשה'?"

"שאמא לא חולה ואבא לא חסר אונים".

"לא נכון".

(מתוך המדור "טריוויה" ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". הפעם עם ארקדי דוכין).

ענייני תקשורת

רשות השידור. עוד מהטריוויה של רז שכניק עם דוכין, והפעם תזכורת לסיאוב של רשות השידור הישנה, זו ששר התקשורת שלמה קרעי רוצה להחזיר: "ב-1997 התפטר יאיר לפיד מהגשת תוכנית האירוח של ערוץ 1 'סוגרים שבוע'. איך היית קשור לזה?". "הטכנאים לא רצו לצלם את המופע שלי שם. באתי עם תזמורת סימפונית מלאה, עבודה של ממש. ברגע האחרון אמרו לי, אתה לא יכול להביא איש סאונד משלך, אנחנו נספק לך. אמרתי שאני הולך הביתה ויאיר קם ואמר להם, גם אני הולך. היתה כותרת שעקב תקלות טכניות לא תתקיים התוכנית".

מירי רגב (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

מירי רגב (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

מירי רגב. חודשיים בדיוק אחרי שקיבלה ראיון שער במוסף "ידיעות אחרונות", מבליחה מירי רגב בראיון שער במוסף "מעריב". רגב היא אחת הדמויות הרעילות הוותיקות ביקום הביביסטי. היא היתה וולגרית, מסיתה וכוזבת כשדמויות כמו שלמה קרעי וגלית דיסטל עוד לא חלמו על קריירה פרלמנטרית. הראיון ב"ידיעות אחרונות", של רותם איזק ומורן אזולאי, נתן לרגב, בת-ברית ותיקה של המו"ל נוני מוזס, בימה חופשית להפיץ את משנתה הארסית, כולל השקר על מפגינים ממומנים במחאה נגד המהפכה המשטרית.

לעומתם, שרי מקובר-בליקוב ב"מעריב" מוכיחה שגם בעיתון מסחרי עם מו"ל בעייתי, אפשר לפחות לשאול שאלות קשות, גם אם התשובות נשארות מסולפות והראיון ארוז בעטיפה מתקתקה. לדוגמה: "למה להוציא את פרויקט המטרו מידי נת"ע, מהלך שעלול לגרום לעיכובים ולתוספת עלויות?"; "איך את אומרת שנתניהו מקובל בעולם אם עדיין לא קיבל הזמנה מהבית הלבן?"; "הרפורמה לא הציעה גיוון אלא רוב לקואליציה בבחירת שופטים"; "אבל בין שופטי העליון היום אין שום חיבור משפחתי"; "איך יתקיים אמון בבית המשפט כשהשופטים יהיו תלויים בפוליטיקאים, וכשפסקת ההתגברות תאפשר לממשלה להעביר כל חוק ולפגוע ביכולת העליון להגן על זכויות המיעוט?"; "אם אין חשש לדמוקרטיה, למה המונים יוצאים לרחובות?", "כל הטייסים שמאל?".

עמנואל שילה, פברואר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

עמנואל שילה (צילום: אוליבייה פיטוסי)

עמנואל שילה. בוקר טוב, קונספירציה חדשה נולדה! עמנואל שילה, עורך "בשבע", מנסה להחליף את הטוויטר השותק של יאיר נתניהו עם תיאוריה מופרכת אפילו במושגים שלו: יוקר המחיה הוא מזימה של השמאל נגד ממשלת נתניהו. כן כן, מה שקראתם. ההסבר: חלק מבעלי החברות שמעלות מחירים הם אנשי עסקים שלוקחים חלק אקטיבי במאבק נגד הממשלה וחותרים להפלתה, על ידי העלאות המחירים הם גם "משלשלים לכיסם רווחים עודפים" וגם "פוגעים ביציבות הכלכלית ובכך מטלטלים את הספינה הקואליציונית והממשלתית".

בשבוע הבא ב"בשבע": הג'יהאד האיסלאמי מופעל מרחוק על-ידי שקמה ברסלר. אגב, ברור איך זה ייגמר. כשלא יהיה עוד את מי להאשים, "בשבע" ושכמוהו יטענו שנתניהו הוא בובה של השמאל שמושך בחוטיו כדי להבאיש את שמו של הימין.

שילה, עורך העיתון החרד"לי הנפוץ ביותר ובהתאם מי שמדגמן את הטרלול האופייני לימין הביביסטי והחרד"לי, ממשיך את הטור בדברי נאצה על להט"ב. הפעם, כמיטב המסורת המיובאת מחוגי הימין הקיצוני בארה"ב, נמצאים על הכוונת טרנסג'נדרים. שילה, שהוא מומחה לא רק ליוקר המחיה אלא גם לפסיכולוגיה ומגדר, כותב על ד"ר טל קרויטרו ועל תלונה שהוגשה נגדה לאיגוד העובדים הסוציאליים בעקבות כתבה שלה במגזין המודפס של ערוץ 14, וקורא לתמוך בה.

הנה תזכורת לאותה כתבת בלע והסתה: "הכתבה שכתבה ד"ר טל קרויטורו, מלאה באמירות גרנדיוזיות שנועדו להטיל אימה על הקורא ורצופה מידע מוטעה במקרה הטוב ושקרי לחלוטין במקרה הרע", נכתב במאמר שהתפרסם ב-mako. דוריאן ואן אלן מונה את שורת הפרכות והסילופים שפירסם ערוץ 14, ומסכם: "עם כמות כזאת של מידע מוטעה ושגוי, למה בעצם נועדה הכתבה? להבהיל. לייצר דמוניזציה של אנשים על הקשת הטרנסית, כמי שרק אורבים לילדים תמימים וממתינים להטיל בהם מומים ולצלק אותם, וזה כבר מזכיר עלילות דם אנטישמיות.

"תצלומי התקריב של כלי ניתוח מעוררי אימה, הרפטטיביות של ביטויים כמו 'סירוס' ו'כריתת איברים', הכותרות בצבעי אזהרה בוהקים, התיאורים הגרפיים של 'סכין המנתחים המשתוללת וחותכת ילדים' - כל אלה נועדו להפיץ בהלה או להסית נגד אנשים על הקשת הטרנסית, להחזיר לאחור מאבק של שנים בו הושגו זכויותינו בעמל רב, ולצייר אותנו בתור אלה המבקשים להזיק לילדים - דימוי שיקומם נגד הקהילה הטרנסית אנשים רבים אשר יחששו לגורל ילדיהם, יחמיר את הרדיפה ואולי אף יוביל לאובדן חיים".

זו לוחמת החופש של עמנואל שילה. יהודי מבוגר, מעצב דעת קהל, שהחליט שזו הבעיה הגדולה של עם ישראל: טרנסג'נדרים. מילא השנאה והרוק על הזקן, אבל איפה שיקול הדעת? היכן המודעות לכך ששילה עצמו משחק כאן תפקיד של סטטיסט במלחמת תרבות שיזמו יועצי תקשורת ואידיאולוגים אנטישמיים ביבשת אחרת? אפשר היה לכתוב כאן שאם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק, אבל זה לא יהיה נכון. זה בכלל לא מצחיק. סתם מגוחך.

חזית התעמולה. "ההתכתשות סביב המעונות בין נפתלי בנט לבין נתניהו מאלפת", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "היא מזקקת את מאפייני הביביזם: דת של וואטאבאוטיזם מבוסס שקרים. הנושא מתחלף — ביטחון, כלכלה, יחסי חוץ, כספים קואליציוניים, נהנתנות אישית — השיטה זהה. לוקחים את סל החטאים המתפקע של נתניהו, מבטלים ומגחיכים אותו, טופלים על חושפיו מניעים זרים ומייצרים סימטרייה מסולפת כלפי היריב". ורטר מתייחס לדו"ח התנועה לחופש המידע "שהוריד סופית במי האסלה את מעשיית ה'50 מיליון שקל למבצר של בנט' והוכיח כי בתקופתו ובתקופת יאיר לפיד ההוצאות על המעונות קטנו דרמטית לעומת עידן הנתניהוז".

"המתכון פשוט", ממשיך ורטר, "בישולו מהיר. חופן שקרים, תקשורת ביבים מגויסת, מגננה רפה מהצד השני, ובייס שאוכל הכל. כך היה מאז ומעולם. הפעם, תחת כנפי המחאה, השתנה משהו. למחנה המרכז־שמאל, שלרוב סבל מנחיתות בחזית התעמולה, נוצר נרטיב משלו. הוא יעיל כי הוא מבוסס עובדות ונתונים שלא ניתנים לסתירה. קמפיין ה'ביזה' שעומד כעת במרכז סדר היום המחאתי מוכיח שאפשר להיות אפקטיביים בדעת הקהל גם בעזרת מספרים שאינם מומצאים. האמת לא צריכה תמיד להכניע ראש לפני הבלוף".

חג שמח (1)

"בולמוס הבנייה מחסל עשרות אלפי דונמים חקלאיים בשנה, מחירי הפירות והירקות לא מפסיקים לעלות למרות הזינוק בהיקף היבוא - והחקלאים מזהירים: 'הדבר היחיד שיישאר מהענף זה חג שבועות", נכתב בכותרת הראשית של "דה מרקר" (שלומית צור).

"יצרני שמן הזית הישראלי קורסים", נכתב בכותרת הראשית של מוסף G של "גלובס", "עלויות הגידול וההפקה זינקו, פתיחת השוק לייבוא גררה צניחת מחירים ואלפי דונמים של עצים כבר נעקרו. 'אין מגדל שלא שוקל לעקור את המטע', אומר חקלאי ותיק. האם יש עוד סיכוי לשקם את הענף החקלאי הכי ישראלי שיש?" (אלון פרל).

חג שמח (2)

ישי רוזן צבי כותב ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על מקורות החיבור בין חג השבועות לבין מעמד מתן תורה, "שאינו מופיע במקרא וגם אינו חידוש רבני מאוחר. למעשה, עומד מאחוריו סיפור מפתיע למדי: המצאה כיתתית שאומצה בנצרות ורק מאוחר יותר בתלמוד". האזכור הראשון לחיבור כזה מופיע בספר היובלים, "חיבור כיתתי מהמאה השנייה".

רוזן צבי מסביר כי שלושת הרגלים נקשרים במקרא לאירועים חקלאיים, אבל רק שניים מהם גם לאירועים היסטוריים (פסח ליציאת מצרים וסוכות לנדידה במדבר). שבועות נותר ללא קישור היסטורי, ואקום שחיכה להתמלא. בנוסף, לשבועות אין תאריך קבוע במקרא, והתלקחה מחלוקת עזה בין הצדוקים לפרושים בפירוש המועד המדויק אליו התכוון הפסוק לתחילת ספירת העומר שבסופה נחוג החג ("ממחרת השבת").

לפי רוזן צבי, "חג זה השפיע גם על הנוצרים שאימצו את הפנטקוסט, 50 יום לאחר הפסחא [...] על פי ספר מעשי השליחים, ביום זה ירדה רוח הקודש על תלמידי ישו והם החלו לדבר בלשונות שונים. [...] יש כאן מתן תורה חדש בשבועות, אך הפעם לכל האומות ולא רק לישראל". חז"ל, כותב רוזן צבי, התמהמהו בקיבוע הקשר בין מתן תורה לשבועות, אולי בגלל המקור הכיתתי, אך "הסירוב הרבני התרכך עם הזמן. כינון לוח השנה קיבע את החודשים ואת מועד החג, וההקשר הכיתתי נשכח".

"אז בעצם", מסכם רוזן צבי, "כשאנחנו חוגגים את חג מתן תורה אנחנו מציינים חג של כת פורשת מהמקדש, שאומצה בנצרות הקדומה, הרבה לפני שאומצה ביהדות הרבנית. ואין זה מקרה שהחג נולד בכיתות פורשות ואומץ בנצרות, שכן מדובר בחג שקשור לתפיסה של בריתות מתחדשות. והרי כיתות אלה האמינו שהאל כרת איתן, ורק איתן, 'ברית חדשה' לאחר שהישנה הופרה. אם כן, חג ללא משמעות היסטורית במקרא זכה לפשר בקבוצות כיתתיות שהיו זקוקות למועד חדש, מועד חידוש הברית".