הגדר
האם התוכניות של ממשלת נתניהו לשינויים במערכת המשפט, בתקשורת, ביחסי דת ומדינה ובתחומים נוספים, הם שינויים שנויים במחלוקת, או שמדובר בסכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? בחלקים בתקשורת ישנם גורמים מרכזיים שסבורים שהתשובה לשאלה היא (2), סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם זה המצב, קברניטי כלי התקשורת צריכים להחליט החלטה עקרונית, רבת משמעות: לרדת מהגדר ולאמץ עמדה.
אם תוכנית לוין, למשל, היא רפורמה שנויה במחלוקת של מערכת המשפט, אפשר להמשיך בנוהל עסקים כרגיל: לתת טור בעד וטור נגד, ולדווח ביובש, אם בכלל. אם לעומת זאת תוכנית לוין היא תוכנית מסוכנת והרסנית למערכת המשפט, לדמוקרטיה, למעמדה של ישראל בעולם, לביטחון ולכלכלה, הרי שחובה להתגייס כדי לעצור אותה.
מדינת ישראל עמדה בעבר בפני צמתים מכריעים בתולדותיה, מול התרחשויות שאיימו על קיומה הפיזי ממש. נדמה שאין חולק שברגעים כאלה, העיתונות התגייסה על מנת שהמדינה תעמוד באתגר. הכוונה לא לעיתונות מגוייסת שהשתיקה קולות ביקורתיים וגרמה בכך נזק גדול עוד יותר, אלא לעמדה העקרונית: האם אנחנו מעוניינים בהצלחתה של המדינה או שאנחנו רק צופים ניטרליים מהצד. כן לבקר את התנהלות צה"ל במלחמה, לא לפרסם טורים המייחלים לכישלונו.
הפרשנים וכתבי התחום המרכזיים בעיתונים המרכזיים בישראל מפרסמים שבוע אחרי שבוע פרשנויות ודיווחים לפיהם ישראל ניצבת בפני אתגר קיומי. ב"הארץ", למשל, מתייחסים ברצינות לדברים שהם עצמם מפרסמים. העיתון מגוייס למאבק בגל החקיקה שאנשיו מצהירים כי הוא סכנה לדמוקרטיה. ניתן להגיד שזו לא חוכמה גדולה עבור "הארץ", שהפך את ההתגייסות הזו גם למהלך שיווקי שמתאים היטב למודל העסקי שלו, המבוסס על מנויים ולא על פרסומות, אולם אפילו ב"הארץ" ההתגייסות הזו לא היתה מובנת מאליה ונדרשו דחיפות ומשיכות פנים-מערכתיות בשביל שתיארע.
הכותרת הראשית היא "במסלול התנגשות", ומובילה לטור של יוסי ורטר. "בישראל כבר לא חולף יום מבלי שעוד בעלי חברות יעבירו את כספן ופעילותן, או חלק מהן, לחו"ל. כצעד של הגנה עצמית מפני השמדת ערך. מרביתם לא מצהירים על כך. את כספם הפרטי הם מזיזים. אך באווירה המקארתיסטית שמתפשטת כאן כמו מגפה, הם מיד מוקעים כבוגדים. כמי שמוציאים את דיבת הארץ רעה. מחבלים בכרמיה. עיתונאים שמדווחים על המתרחש, או מביאים אסמכתאות ממדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, חוטפים נזיפות וגערות. בדרך הקצרה לפשיזם, המתגוננים הופכים לתוקפנים, הקורבנות לנאשמים. את משטרת ישראל איתמר בן גביר עדיין לא עיבה, אבל משטרת המחשבות עולה כפורחת", הוא פותח.
אנשיל פפר בטור יפה, כותב כי "נקודת התורפה הגדולה ביותר של התוכנית של ממשלת נתניהו להחליש את בית המשפט העליון היא שלעולם לא ניתן יהיה להסתיר את האג'נדה הנרחבת בהרבה של שותפיו לקואליציה: לחולל הפיכה גדולה בהרבה באופייה של המדינה והחברה הישראלית. ההצלחה של מפלגות גוש נתניהו, בעיקר בזכות הפיצול של מפלגות המרכז-שמאל והמפלגות הערביות להפוך הצבעה של פחות ממחצית הבוחרים לרוב פרלמנטרי של 64 מנדטים, הכניסה את הפוליטיקאים החרדים לבולמוס לא-אופייני של כיבוש סמלי המדינה. האסטרטגיה הישנה של שימור הקיים והציפייה שהזמן והדמוגרפיה יעשו את שלהם עד שהחילונים יהפכו למיעוט, הוחלפו בהיבריס של ניצול הזדמנות של פעם בחיי מדינה.
"יש כאן הצטברות של מספר גורמים: חולשתו של נתניהו הסחיט, הזעם של אריה דרעי על כך שבית המשפט העז להתעקש שאדם שהורשע בפלילים (פעמיים) לא ישמש כשר, הזעם שהצטבר בתקופה הקצרה שבה החרדים לא ישבו בקואליציה, והניסיון להאשים את הממסד בהפקרות הנוראה של ההנהגה החרדית במגפת הקורונה. כל אלה הביאו להתפרצות כוחנית שעומדת בניגוד גמור להתנהלות הזהירה והמדודה שאפיינה את רבני הדור הקודם. [...] נתניהו, שרק באיחור מתחיל להבין את הרוחב והעוצמה של המחאה נגד תוכניתו, שכבר כוללת את המגזר העסקי שמעולם לא התערב בפוליטיקה ומעוררת עניין בין-לאומי גובר, קלט אתמול ששותפיו גררו אותו לעוד שדה קרב מיותר", כותב פפר על הפרסום לפיו ש"ס רצתה להשית עונשי מאסר, בין השאר על מי שיופיע בלבוש "לא צנוע" ברחבת הכותל.
"אבל בעוד שאת שלמה קרעי, שר התקשורת הצייתן, היה לו קל יחסית להוריד, לעת עתה, מסגירת תאגיד השידור השנוא", ממשיך פפר, "במפלגות הפונדמנטליסטיות קשה הרבה יותר לשלוט. כמו שדרעי אתמול עורר מאבק על הכותל, בשבוע הבא זה יהיה בצלאל סמוטריץ' הנחוש בדרישתו לשלוט על ניהול הכיבוש בגדה שיגרור אותו גם למאבק על צה"ל. והם ימשיכו לגרור אותו ולהרחיב את המאבק הרבה מעבר לסוגיית מינוי השופטים ופסקת ההתגברות. מאבק חריף על כל סמל וסמל ישראלי".
גידי וייץ מסיר עוד מסיכה מעל פניה של הרפורמה המשפטית, שמוצגת כאילו היא נועדה לתקן את מערכת המשפט ולא כדי להפוך את הפוליטיקאים לכל יכולים. וייץ מצטט שיחות, שיורטו בחקירה הפלילית נגד איש העסקים ועסקן הליכוד דוד אפל. בשיחה נשמע אפל משוחח עם יריב לוין, אז פעיל בליכוד ובלשכת עורכי הדין. אפל מפעיל את לוין כדי שיקדם מועמדים שהוא מעוניין בהם בוועדה לבחירת דיינים, ואילו לוין נעזר באפל בבחישותיו בעסקנות הליכודניקית. מאז, הפך אפל לעבריין מורשע - ולוין לשר המשפטים.
"לוין עצמו לא היה חשוד בפרשת אפל, ואף לא זומן להעיד בה", מסכם וייץ, "בעבר, כשנשאל אם התערב במינויים בשירות גורם חיצוני, הוא השיב בשלילה נחרצת. 'כיבדתי את מר אפל, אבל הצבעתי לפי טובת שולחיי עורכי הדין', הבהיר. ייתכן שלוין באמת לא הושפע מהשיחות, שרק ביקש לטעת אצל אפל אשליה של כוח. אבל גם שר המשפטים בוודאי לא יחלוק על הרושם העולה מהשיחות: עסקן צעיר ושאפתן סוחר במינויים רגישים בניסיון לרצות בעל הון רב עוצמה שיוכל לסייע לו בעתיד. מרגע שבחירת השופטים תופקד בידי פוליטיקאים, התמונה הזו עלולה להפוך לשגרה אפלה".
מוסף "הארץ" מגויס גם הוא למאבק במדיניות הממשלה. שתי הכתבות הראשונות (הילו גלזר ואיתי משיח, הילו גלזר), משרטטות את הכיוונים וההתרחשויות הצפויות במחאה, ואת התזוזות בשוק ההון הישראלי המתכונן לשינוי המשטרי.
גם ב"ידיעות אחרונות" לוקחים ברצינות את מה שהם מטיפים לו. כמעט כל הכותבים בעיתון, מנחום ברנע ועד בן-דרור ימיני, סבורים שמדיניות הממשלה מסוכנת, והעיתון נותן לכך ביטוי באופן בו הוא ממסגר את המציאות עבור קוראיו. היום למשל מגיעה ההתנגדות לממשלה לכותרת הראשית, על חשבון האסון בטורקיה וסוריה. יוסי יהושוע מדווח על "דאגה בצמרת צה"ל: המחאה תשפיע על הגיוס לקרבי" וטור ההפניות לפרשנויות נפתח במונולוג של נדב איל המזהיר מפני סופה של המדינה.
מנגד עמית סגל מלמלם. הוא נגד? הוא בעד? לא ברור, הוא בעיקר מפזר עשן, עוקץ כנמלה ומרחף כיבחוש. מילא, לנוני מוזס יש את הסיבות שלו לתגמל את פרשן חדשות 12 וכוכב הרשת עמית סגל. לא הוא הסיפור. הסיפור הוא הפנים שמציג העיתון, והעיתון ירד מהגדר. אם ב"הארץ" זה לא מובן מאליו, ב"ידיעות אחרונות" זה כמעט נס. "ידיעות אחרונות" הוא המפעפע ההיסטורי של השנאה לבית המשפט העליון, מי שקידם בנחישות את האג'נדה של עברייני הצווארון הלבן מתקופת שרון, רמון ואולמרט.
ב"מעריב" ממשיכים לשבת על הגדר. על המוטות המחודדים ממש. היום על השער מתפרסמות הפניות לשורת בעלי טורים שאומרים את ההיפך הגמור אחד מהשני. בן כספית קובע שהממשלה מובילה לחורבן בית שלישי. קלמן ליבסקינד סבור שהממשלה מוציאה לפועל סוף סוף את אידיאולגיית הימין. עדו נתניהו סבור שהמוחים הם יהודים פריבילגים. אלון בן-דוד מזהיר מאיום קיומי. אנה ברסקי מצד אחד, דניאל רוט אבנרי מצד שני.
יתכבדו העורכים ויחליטו - אם העיירה בוערת, נא להפסיק לשפוך נפט. ואם העיירה שקטה ושולוות, יש לחדול מהשלכת לפידים. המציאות כרגע היא שבאותו עיתון מתפרסמים, זה לצד זה, מאמרים שלפיהם כותב המאמר האחר אשם בלא פחות מאשר בגידה במדינה. זה לא שוק דעות, זה סתם שוק.
"מעריב" כבר מזמן אינו עיתון חשוב. בפורטפוליו של הבעלים, אלי עזור, הוא כנראה כלי התקשורת החלש ביותר. אבל מה קורה בעיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום"? העיתון שנוסד כתרומה אסורה לפוליטיקאי בודד ומשפחתו, השתחרר בשנה שעברה מלפיתת משפחת נתניהו והחל לעשות קולות של עיתון עצמאי. בשבועות האחרונים היה נראה כי הוא מחפש את דרכו מול ההפיכה, כלומר הרפורמה, המשפטית. אם לשפוט לפי גיליון שישי הנוכחי, נראה כי "ישראל היום" ירד מהגדר, ומתייצב לצידה של הממשלה.
רוב השער מופקע לאסון במדינה אחרת, זאת כשכבר ביום שני הקרוב אמורה להתקיים הצבעה על תוכנית רוטמן נגד בית המשפט. ההפניות המשובצות מסביב הולכות בכיוון אחד: ראיון עם השר עמיחי שיקלי שקובע שהמחאה נגד הממשלה היא בזויה. ראיון עם איש עסקים שקובע כי המוחים מפונקים. דיווח לפיו הממשלה בולמת את האלמנטים בממשלה שכמעט כולם סבורים שהם קיצוניים באופן מטורף (אבי מעוז) וטור צד המפנה לטורים שרובם ממוסגרים באופן דומה.
העיסוק ברפורמה המשפטית מתחיל רק מעמוד 7, אם לא סופרים את המודעה הגדולה בעמוד 6 של נפגעי טרור המחזקים את ידי הממשלה. כותרת המשנה לכתבתה של סוניה גורודיסקי בעמוד 7 מתחילה במכתם "שני צדדים למטבע", אבל היא מציגה רק צד אחד, זה של נתניהו כאדריכל ההיי-טק, המגזר כפוי הטובה, "עשירי שמנת מפונקים שמיצרים נזק חסר תקדים" בצעדי המחאה שלהם נגד הממשלה. שורת המרואיינים כוללת מרואיין אחד, מנכ"ל סייטאקה דורון אמיר, שסבור שביבי בסך הכל קינג.
כשמרים אדלסון החליטה להיפטר מעורך "ישראל היום" בעז ביסמוט ולהתחיל להזיז את הספינה, כתבתי כאן שזה פחות משנה לאיזה כיוון שטה ספינת עיתון כל עוד מי שאוחז בהגה היא טייקונית שבינה ובין עיתונות אין דבר וחצי דבר. עיתון שאין לו מערכת עצמאית ועורך סוברני, נידון תמיד להתקפל ברגע האמת לפי הבל הפה של המיליארדר המחזיק בו.
החיים עצמם
החיים עצמם, לימד אותנו נתניהו, הם מה שאתה ממתג כחיים עצמם במסגרת התעמולה שאתה מפיץ. בעיתונות הישראלית מעולם לא הפנימו את האמת העמוקה שבתובנה הזו. בזמן שממשלת נתניהו מכינה חוקים שישנו את החיים בישראל לבלי הכר, החיים בישראל ממשיכים, והם רוויים וטבולים בבעיות ובאתגרים שאינם נעלמים רק משום שבכנסת החליטו להבעיר מלחמת אזרחים. רק מדפי העיתונים הם נעלמו.
מדוע זיהום האוויר, האדמה והמים; יוקר המחיה ומשבר הדיור; אובדן המשילות בצפון ובדרום; האלימות ברחובות ועוד כהנה וכהנה החיים עצמם, הפסיקו לעניין את העיתונאים בישראל? יתכן כמובן שזה משום שגם בשגרה התקשורת לא מרבה לעסוק בנושאים החשובים באמת. יתכן שזה משום שהעיתונאים אינם מצטיינים במולטי-טאסקינג, ולא יכולים לעסוק ביותר מנושא אחד בבת אחת. אבל יתכן שזה גם משום שהעיתונאים וכלי התקשורת הסבורים כי אנחנו מתמודדים עם איום קיומי על ישראל היהודית והדמוקרטית, אינם מעוניינים בהסחות דעת. זו טעות.
בסופו של דבר, אנחנו נלחמים על החיים עצמם. יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, רוצים לחיות במדינה מתוקנת, שאין בה חוסר שוויון משווע, שאפשר להשיג בה דיור ומחיה הוגנים, שרחובותיה בטוחים, שאווירה אינו מסרטן. המשך הסיקור והביקורת בנושאים החשובים באמת אינו נוגד את העיסוק בחקיקות הצפויות לשנות את מערכות המשפט, התקשורת, החינוך ומה לא. בדיוק להיפך.
לוויכוחים המלומדים באשר לאופיו של בית המשפט העליון ויחסיו עם הרשות המבצעת אין כמעט נגיעה ישירה ליום יום של הציבור הרחב במדינת ישראל. העובדה שהנושא הזה הפך לסלע מחלוקת מספר אחד בציבוריות הישראלית הוא הצלחה מטורפת של תועמלנים שעמלו על כך במשך שנות דור (בעיקר משמאל, אגב) כדי לאפשר ממשק נוח יותר לעבירות הון-שלטון. לעומת זאת, יוקר המחיה והביטחון האישי הם נושאים שכל אחד מאיתנו נתקל בהם באופן שוטף.
התפקיד המהותי והראשון במעלה של עיתונות הוא לעסוק בנושאים הללו. בתקופה של חוסר יציבות הולך וגובר התפקיד הזה לא מתאיין אלא גובר. משילות אינה כיפופי ידיים עם בית המשפט אלא הצלחה לתכנן ולהוציא לפועל מדיניות שתתמודד עם האתגרים השוטפים של החיים. עיתונות, גם כשהיא עסוקה בהתמודדות עם ממשלה שהכריזה מלחמה על יותר ממחצית אזרחי המדינה, צריכה וחייבת להמשיך לעסוק באתגרים הללו ובאופן שבו הממשלה מצליחה או נכשלת בהם.
אש בעיירה
הטור הפותח את המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", של נחום ברנע, מוקדש לאסון רעידת האדמה בטורקיה, אבל גם בו נמצא מקום להתייחסות אקטואלית לנעשה כאן בישראל: "ביום שני בבוקר שמעתי את ראש עיריית בית-שאן ז'קי לוי מתאונן מרה על הסירוב של ממשלת ישראל, הממשלה שהוא תומך בה, לסבסד את חיזוק המבנים [בעיר]. 'אם הם לא יפעלו עכשיו, אני אלך לבג"ץ', איים לוי. במשפט אחד הוא תימצת את הבעיה שניצבת בפני נבחרי הליכוד בבואם לתמוך בחיסול כוחו של בית המשפט העליון. עד שראש העיר יגיע לעתירה לבג"ץ, לא יהיה בג"ץ, ואם יהיה, הוא לא יוכל לכפות מדיניות על הממשלה".
ב"דה מרקר", קלט גם גיא רולניק את ההערה של לוי, והפך אותה לפתיח לטורו.
טוב למדינה?
במוסף "עסקים" של "מעריב" מראיינת ד"ר מאיה גז ארבעה אנשים אקראיים למדי, בעלי השכלה משפטית. חלקם מתנגדים נחרצות לשינויים במערכת המשפט, חלקם תומכים נלהבים ברפורמה, כולם מסכימים כי התוכנית של שר המשפטים לוין מזיקה (תוכניתו של ח"כ רוטמן, נזכיר, קיצונית אף יותר).
ההתנתקות
נדב איל מזכיר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" את ההתנתקות כנייר הלקמוס של הימין לחוסר האמון העליון. ב"תלם" של קרן ברל כצנלסון התפרסם לאחרונה מאמר של ש"י אגמון ואבישי בן ששון-גורדיס המתייחס לנקודה זו. השניים מבליטים כשל מובנה בשיח הימני על אודות מערכת המשפט. המשוואה לפיה אם בג"ץ כשל בהגנה על המיעוט המתנחלי הרי שיש להחלישו, מנוגדת לכל היגיון, משום שהגוף ממנו נדרש בג"ץ להגן על המיעוט המתנחלי היה הממשלה, אותו גוף שהטוענים מימין מעוניינים כעת לחזק על חשבון מערכת המשפט.
כיצד ניתן להבין את הכשל הלוגי הזה? המחברים מציעים שני הסברים: הראשון, כי הטוענים מימין סבורים כי לא יהיו יותר בישראל חילופי שלטון והימין ישלוט לעד, ממילא אין צורך בגוף שירסן את השלטון כי הוא עתיד לפעול מעתה ועד עולם בהתאם לרצונות ולערכים של אותם טוענים. אם זו הסיבה, כותבים השניים, היא מטרידה ביותר, משום שהיא רומזת על כוונה או נכונות לשנות את שיטת המשטר בישראל. ההסבר השני הוא שלא מדובר בטיעון רציונלי. הימין, או חלקים בתוכו, חוו טראומה במהלך ההתנתקות ומעוניינים לנקום. מאחר שאת ההתנתקות הוציא לפועל הימין, מה לעשות, הרי שהכתובת לנקמה היא בית המשפט.
המתעתע
אתמול כתבתי כאן על האופי המניפולטיבי של פרסומיו של עמית סגל. דוגמאות לא חסרות. קחו למשל את טורו היום ב"ידיעות אחרונות". סגל מצטט משפטנית הסבורה כי מערכת המשפט אכן זקוקה לרפורמה, מנתחת את תוכנית לוין ונותנת בה סימנים. בשורה התחתונה, פרופ' נטע ברק-קורן קובעת כי התוכנית של לוין פסולה. היא מציעה לאמץ רפורמה מתונה הכוללת גם צעדים להגבלת כוחה של הרשות המבצעת. אבל את המשפט הזה לא תמצאו אצל סגל, במקום זאת, הוא משתמש בפרופסורית כמנוף למיסגור המתנגדים לתוכנית לוין כהיסטרים פריבילגים המעוניינים להרוס את מדינת ישראל.
זה תעתוע מהסוג הכי נחות: במקום להתמודד עם הטענות (תוכנית לוין אינה טובה), לצייר טענות אחרות (אסור לשנות כלום במערכת המשפט), לסתור אותן ואז לטעון שהוכחת כי הטענות (איתן לא התמודדת) אינן נכונות. האמת היא שאם ממשלת נתניהו היתה רוצה לערוך רפורמה אמיתית בבית המשפט, כזו שתייצר איזון חדש בין הרשויות ולא תחסל אותו לגמרי, היא היתה מוצאת לה שותפים רבים וקואליציה רחבה גם במגזרים שקמים כעת על רגליהם האחוריות. אבל את סגל, כמו את נתניהו, זה לא מעניין. האחרון עושה זאת כדי לא להיכנס לבית הסוהר. מדוע עושה זאת הראשון, עדיין לא נחשף.
במגזר
כותרות העיתונים החרדים מוקדשות לאסון רעידת האדמה בטורקיה. "גופת ראש הקהילה ואשתו אותרו וחולצו מההריסות", נכתב מתחת לכותרת הראשית ב"יתד נאמן". ישראל נמצאת גם היא בקרבה גיאוגרפית לאיזורים מועדים לפורענות של רעידות אדמה. האם צריך לחשוש? "אין צריך לחשוש", מודיע העיתון בראש השער, מפיו של "רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א". מנגד, "יש לעשות השתדלות ולהתחזק ביר"ש", כלומר ביראת שמיים. אגב, בניגוד לדעתו של הרב שלמה אליהו, שסבור כי אלוהים הרג את עשרות אלפי הגברים, הנשים והילדים בטורקיה וברוסיה כעונש קולקטיבי על רדיפות היהודים בידי הגויים, הגרי"ג מסביר כי הם נקטלו דווקא בשל התרופפות יראת השמיים בקרב היהודים.
בשער "יתד נאמן" מדווחים על סוג חדש של אנטישמיות: מתוחכמת. "'אנטישמיות מתוחכמת' בברצלונה: עלילת דם פוליטית". זאת בעקבות הודעת ראשת העיר על ניתוק היחסים על ישראל בעקבות הפרת זכויות האדם של הפלסטינים בידי ישראל. בעיתון לא מבהירים אם העלילה היא הפרת זכויות האדם של הפלסטינים בידי ישראל, או שמי שמפרים את זכויות האדם של הפלסטינים בפועל הם בכלל מהחלק של העם ששכחו מה זה להיות יהודים, אלה שמתגייסים.
בצמוד מתפרסמת כותרת אחרת: "אין בסמכות בג"ץ להתערב בנעשה בכותל המערבי". חבר הכנסת משה גפני מצוטט כאומר: "השופטים מתנהלים באופן פוליטי מובהק". ובקיצור, ב"יתד נאמן" אימצו את נקודת המבט הפמיניסטית לפיה "הכל פוליטי".
כחלק מהתפוררותה של הציונות הדתית תופס דומיננטיות הזרם החרד"לי - חרדי-דתי-לאומי. יש לו נציגות בכנסת (מפלגת ההומופובים נעם) ועיתון נפוץ ("בשבע"), אבל בקרב היהדות החרדית, דתי-לאומי זו עדיין קללה. "מתריעים על הסכנה שנוצרה בשנים האחרונות בשם 'מחלקה חרדית' בקרן תקוה", נכתב בכותרת ידיעה ב"המבשר", על גילוי דעת של הרב אדלשטין ורבנים נוספים נגד הקרן. "בפרסומים של 'חכמתכם ובינתכם' נכתב שזה מיועד לציבור החרדי, ובעוד שהם מפרסמים שזה עבור בוגרי הישיבות הק' ובוגרות בית יעקב - הם מביאים בחוצפתם מרצים ומרצות מהדיוטה התחתונה של חוגי הדתי לאומי".
אגב, מעניין לראות כיצד תופסים ביהדות החרדית, או לפחות בפלג הליטאי שלה, את קרן תקווה, שיחד עם פורום קהלת מתניעה את החדרתם של רעיונות פלוטוקרטיים לציונות הדתית ומטיפה לסירוס של מערכת המשפט והשירות הציבורי והגברת הלאומנות. בגילוי הדעת של אדלשטיין, המנהיג הנוכחי של הציבור הליטאי, קרן תקווה היא "הרס למשמרת הדת וכיבוי כל זיק של יהדות" ומוביליה הם "מחריבי דת".
הרבנים החרדים עומדים גם על דרך הפעולה של "קרן תקווה": "הם עושים זאת על ידי פיתוי כספי, לפתות בתשלום. בדרך כלל כשיש הרצאות משלמים המשתתפים כסף עבור ההרצאה, ואילו הם, לא רק שאינם נוטלים תשלום, אלא הם נותנים מילגה לכל משתתף ולכל משתתפת. המילגה מותנית בהשתתפות בכל ההרצאות, ובכתיבת סיכום על נושא מסוים שדובר בהרצאות. זו היא דרכם העכורה להטמיע עמוק בנפש המשתתפים והמשתתפות את הרעיונות שלהם. אדם הטורח לכתוב סיכום על נושא, עליו להשקיע זמן ומחשבה, וכך התוכן חודר עמוק במוחו ובלבו, והוזי הדרך להשאיר את ההשפעה לזמן ממושך".
חרדים נגד "קרן תקווה" ("המבשר")
עוד ב"המבשר": מאמר המערכת מזכיר לקוראים כמה טוב להם שבעיתונות החרדית לא מדווחים על "האלימות הפושה ברחוב הישראלי, ולאו דווקא הערבי". כלומר, לא רק אצל הערבים, אלא גם אצל השמאלנים ימ"ש, המפגינים נגד הממשלה. "טוב שקוראינו אינם נחשפים ואינם מעודכנים, אבל יש צורך להעריך את המתנה הטובה שניתנה לנו בסיני, המחיה את נפשותינו עד הנה, והלאה, הצועדים בבטחה ובאמונה לאורה של תורה, החבוקים ודבוקים בערכיה ובמשפטיה היקרים מפז, מתנהלים בנימוס ובכבוד, בנועם ובאהבה, וזוהי השפעתה של התורה הקדושה המנחילה דרכי חיים".
לא ברור באיזה מישור הניתוק של העורך, בנימין ליפקין, מהמם יותר: העובדה שהוא סבור שהעיתון המודפס שלו עדיין משמש כצוהר היחיד למציאות עבור הקוראים שלו, המוצפים בחדשות מקווי הנייעס וקבוצות הטלגרם והווטסאפ החרדיות; או הקביעה בדבר החרדים המנומסים קצת אחרי שאם ל-11 נפצעה קשה באחת מאינספור ההפגנות החרדיות, מפח זבל בוער שדורדר לעברה.
הצפי להשתלבות חרדים בשוק העבודה
מתוך מוסף הילדים של "הפלס" החרדי
לא רק מערכת המשפט
"סרטן השד הגרורתי עובר מהפכה, וזו תחילת הדרך" (כותרת כתבת תוכן שיווקי, "דה מרקר". מעניין אם ב"ישראל היום" הוא עובר רפורמה).