דני דנקנר, מאי 2009 (צילום: קובי גדעון)

דני דנקנר, מאי 2009 (צילום: קובי גדעון)

אדון דני

דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק הפועלים ועדיין אחד האנשים החזקים והמקושרים בישראל, מגיע הבוקר לכותרות הראשיות של כל העיתונים (למעט "מעריב"). הנה, סוף-סוף, העיתונות כולה של דנקנר. הוא בוודאי היה מוותר על העונג. הנסיבות להימצאותו המחודשת באור הזרקורים שוב לא נעימות. "החשד: מרמה והפרת אמונים", קוראת הכותרת הראשית של "דה-מרקר".

בראש שער "הארץ" מודפס תצלום [מוטי קמחי] שנראה כאילו נלקח מעידן אחר, אך למעשה צולם לפני שנה בדיוק, במרץ 2009, במהלך אירוע הצגת הדו"חות הכספיים של הבנק לשנת 2008. הבחירה בתצלום זה מוצלחת במיוחד, שכן ניתן לדלות ממנו סיפור שלם, שהוא לפחות אחד הסיפורים שעולים הבוקר מקריאת הידיעות על החקירה נגד יו"ר הבנק לשעבר. דנקנר נראה בו כשהוא פונה אל אדם הנמצא מחוץ לפריים, אומר לו דבר מה תוך שהוא מסתיר את שפתיו בידו. מצדו השני של דנקנר יושב המנכ"ל לשעבר, צבי זיו, שפרישתו באותו חודש מתפקידו והמינוי הזריז של מחליפו חוללו את הסערה הגדולה ביותר שידעה המערכת הבנקאית הישראלית בשנה שעברה. גם ידו של זיו מונחת על פיו, אך לא נראה שהמטרה היא להסתיר את שפתיו מפני המצותתים. זיו נראה כמי שמנסה בכוח לסתום לעצמו את הפה, כדי להימנע מלצרוח לכל העיתונאים שמולו את מה שהוא יודע על התנהלותו של יושב-ראש דירקטוריון הבנק.

שנה לאחר הטלטלה שעברה על כיסא המנכ"ל, ותשעה חודשים לאחר שהטלטלה סילקה את דנקנר מכיסא היו"ר, מתברר כי משטרת ישראל חקרה תחת מעטה סודיות חשדות נגד דנקנר. אולי במהלך התקופה הזו הרפה זיו מעט את ידו. אולי כמה עובדות שידע מצאו את דרכן מבעד לאצבעות שסכרו בעבר את פיו.

בסיבוב הקודם של הפרשה, העיתונות שיחקה תפקיד יוצא דופן. יצרים, מחנאות, נקיטת עמדה חד-צדדית ומעט מאוד איפוק. "כל המקהלה המתלהמת שיצאה נגד הנגיד והמפקח על הבנקים, והיתה מקהלה כזאת, שתוזמרה ואפילו סונכרנה לזמר בציות, קיבלה אתמול מכתב התראה שאומר: יש פה בשר. היה מלכתחילה. סתם תמכתם בבעל המאה. יש חשדות, אי-אפשר להתעלם מהם – ולכן יש חקירה", כותב חזי שטרנליכט ב"ישראל היום". נזכיר שמקהלה מתלהמת נשמעה גם מהצד שכנגד.

הבוקר, מכל מקום, כל העיתונים ממקמים את הידיעה על דנקנר בכותרת הראשית, למעט "מעריב", שחלקו בבעלות בנק הפועלים. גם ב"כלכליסט", העיתון שבשנה שעברה גילה את הביקורתיות הרבה ביותר כלפי מהלך ההדחה של הממונה על הבנקים ונגיד בנק ישראל, מופיע שמו של דנקנר בכותרת הראשית. "דני דנקנר חשוד בעבירות שוחד", קוראת הכותרת בלא כחל ובלא שרק.

מעט מהכחל וקמצוץ מהשרק ניתן למצוא בדיווח על הפרשה בכפולה הפותחת של העיתון. הדיווח מתון מזה של "דה-מרקר", ואינו כולל, למשל, את רשימת "הכשלים של דני דנקנר" המופיעה בו. השורה שנשלפה מתוך הידיעה מאת איתי הר-אור, גולן חזני ותומר זלצר כדי להופיע באופן מודגש, למעשה הליד היחיד בכפולה, נראית כאילו נלקחה מתוך חוברת ההדרכה "כיצד לצמצם נזקים בעת פריצת משבר חריף". נכתב בה כי "ההערכה היא כי בנק ישראל מכוון בתגובתו הקצרה לפרשה לכך שהחקירה קשורה ישירות לדנקנר ולא להנהלה הנוכחית של בנק הפועלים".

הבדל בולט נוסף בין "כלכליסט" ליתר העיתונים: בכולם מדווח כי המנכ"ל לשעבר זיו מסר עדות. ב"כלכליסט" מדווח כי הוא נחקר, אם כי לא באזהרה כמו דנקנר. גם כאשר בוחנים את סיקור הפרשה באתרי האינטרנט קשה שלא לשים לב להבדל. הידיעה ב"דה-מרקר", שהתפרסמה אתמול בשעה 14:57, צברה עד עתה 86 תגובות. הידיעה המקבילה ב"כלכליסט", שעלתה אתמול לאתר בשעה 15:05, צברה עד השעה שבה נכתבת סקירה זו שבע תגובות בלבד.

המשבצת שמופיעה הבוקר בעיתון "כלכליסט" המודפס, תחת כותרת הגג "רקע" [סיון איזסקו], מצומצמת ביותר. שלוש פסקאות קצרצרות על הקשר הבעייתי לכאורה בין דנקנר, חברת אלרן-השקעות ובנק הפועלים. מי שירצה להרחיב את ידיעתו בנושא מוזמן לעיין ב"דה-מרקר". עיקרי תחקיר שפירסם יורם גביזון בעיתון זה במאי אשתקד, בשיאה של פרשת ההדחה של היו"ר, מודפסים הבוקר מחדש בעיתון. בפרשה זו, המכונה "פרשת RP", חשוד דנקנר כי העביר בבנק החלטה שהיטיבה מאוד עם כיסיהם של בני משפחתו. הפרשה היא אחת המרכזיות שחוקרת המשטרה, כך מדווח בכל העיתונים. "דה-מרקר" מתהדר הבוקר, ובצדק רב, בעובדה כי פירסם כבר לפני כמעט שנה את התחקיר שעומד כעת בלב החקירה המשטרתית. בכפולה הפותחת מודפס תצלום שער העיתון שבו פורסם התחקיר (הכותרת הראשית קראה אז: "הפועלים שילם 25 מיליון דולר לשותפים של דנקנר"), ובעמ' 4 מודפס תצלום של כפולת העמודים שהחזיק התחקיר.

האם חוקרי המשטרה קראו את "דה-מרקר" במאי האחרון והחליטו על דעת עצמם כי יש טעם לחקור את הפרשה? ב"מעריב" מדווחים יהודה שרוני ואבי אשכנזי כי "את קצה החוט לחקירה המשטרתית סיפק ככל הנראה הפיקוח על הבנקים [...] ההערכה היא שקיים קשר בין החקירה הנוכחית לבין המאבק שהתרחש בין בנק ישראל לבין שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים – גם אם ככל הנראה לא היו אז לבנק ישראל חשדות פליליים".

במוסף הכלכלי של העיתון, "עסקים", הכותרת לידיעה על חקירת דנקנר מכילה מידע מעניין שמשום מה לא הגיע לעמודי החדשות: "חקירת המשטרה – בעקבות תלונה של המפקח על הבנקים". יהודה שרוני, ענת שיחור-אהרונסון, אבי אשכנזי ויוסי גרינשטיין מדווחים כי "מי שהגיש את התלונה נגד דנקנר הוא לא אחר מאשר המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו". ועוד מוסיפים בידיעה כי "לא מן הנמנע שהחקירה נפתחה בעקבות מידע אנונימי, ששוגר למשטרה על-ידי גורמים בבנק שניסו לחסל חשבון עם דנקנר, מסיבות כאלה ואחרות".

זאב קליין, חזי שטרנליכט ואיציק סבן מדווחים ב"ישראל היום" כי "גורמים בנקאיים בירושלים אמרו אתמול כי אין מתאם מוחלט בין חקירת המשטרה ובין הנסיבות שהובילו את בנק ישראל לדרוש את הדחתו של דנקנר". על-פי ידיעה מאת ירון דורון, גד ליאור, מאיר תורג'מן וליטל דוברוביצקי ב"ידיעות אחרונות", "במשטרה מאשרים כי החקירה לא החלה בעקבות הדחתו של דנקנר בקיץ האחרון". כתבי העיתון מדווחים כי "איש עסקים שלח לפני מספר שבועות מכתב שבו התריע כי בכוונתו להגיש תביעה נגזרת בעניין פרשת RP".

עוזי דיין יודע לדווח ב"ישראל היום" כי "בראשית פברואר שלח מאיר אלתר, שלטענתו הוא בעל מניות בבנק הפועלים, מכתב תלונה לסרוסי [יו"ר בנק הפועלים הנוכחי] נגד דנקנר". על-פי דיין, במכתב שנשלח תוארה בפירוט הפרשה שנחשפה בתחקיר "דה-מרקר", והועלתה דרישה מסרוסי להגיש תביעה נגד דנקנר. לא ברור מה גרם לאלתר להגיש תלונה לסרוסי דווקא עכשיו, זמן רב לאחר שהעסקה ההיא יצאה אל הפועל וחודשים ארוכים לאחר שהבעייתיות הטמונה בה פורסמה ב"דה-מרקר".

למעט "ישראל היום", המלווה את הידיעה על חקירת דנקנר בטורי פרשנות, רוב העיתונים נותנים לכתבים לדבר, ואילו הפרשנים שומרים על שתיקה. יוצא דופן הוא "מעריב". לידיעה המרכזית במוסף "עסקים" של "מעריב" מתלווים שני טורי פרשנות. באחד מהם כותב הדר חורש, "חבל על דני דנקנר". בטור, שככל הנראה נכתב בסרקזם, מתאר חורש את העוול, כביכול, שנגרם לדנקנר: "לקוחות נואשים, עובדים ממורמרים ומנהלים שמיצו את כל הצינורות המקובלים ידעו תמיד שעם דני אפשר לגנוב סוסים, לעגל פינה, לקצר תהליכים ובסוף לצאת לטיול ג'יפים בג'ינס וטי-שירט. קל היה להזדהות עם דנקנר כאשר ניהל את מאבק ההישרדות שלו מול בנק ישראל [...] עכשיו כשהמשטרה חוקרת, יש בשוק ההון לא מעטים שבטוחים שהם יודעים מה רוצים ממנו. מפיצים שמועות על עניינים כמעט קטנוניים, של עסקות בעלי עניין שלא הוסדרו כחוק, הלוואות והזרמות לשותפים ואנשים שדני יודע באופן אישי שהם בסדר וקופונים שנחתכו על-ידי חברים שמכירים את דני ודני מכיר אותם [...] אם שוב יסתבכו העניינים, ייתכן שדנקנר ייאלץ להיפרד גם מעמדתו החדשה. לאן הם רוצים שילך? לחברת ההשקעות המשפחתית אלרן? גם שם התעגלו הפינות ונסגרו הקומבינות עד שלא נשאר כמעט כלום. העם איתך, אדון דני".

הפשרות המביכות של היום

כאמור, דנקנר נדחק מהכותרת הראשית של "מעריב", העיתון שבבעלות חלקית של בנק הפועלים. את מקומו תופס ראיון בלעדי בעיתונות המודפסת עם השגריר לשעבר זאב בן-אריה, החשוד בהדלפת חומרי חקירה לשר החוץ של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן.

אפשר להבין את העדפת הראיון הבלעדי לכותרת ראשית על פני דיווח על פרשה שפרטיה מצויים במידה דומה בכל יתר העיתונים (והסיקור של חקירת דנקנר בפנים העיתון ובמוסף הכלכלי בהחלט לא עושה ליו"ר לשעבר הנחות גדולות). יחד עם זאת, ניתן היה להעניק לחקירת דנקנר בולטות רבה יותר בעמוד השער של העיתון. מחצית תחתונה, למשל. כל השליש התחתון. בפועל, דנקנר מופיע על שער "מעריב" במשבצת קטנה בפינת העמוד, תחת הכותרת המשומשת "פרשת דנקנר". בולטות לא פחותה ניתנת בשער העיתון לידיעה מאת עמיחי אתאלי, על כך ש"שני המצטיינים הגדודיים בקורס הקצינים הנוכחי מתגוררים מעבר לקו הירוק". זה לא נראה טוב.

בראיון הבלעדי של "מעריב" עם השגריר לשעבר [אלי ברדנשטיין], חוזר בן-אריה פחות או יותר על הדברים שאמר אתמול בראיון למהדורת "מבט" של הערוץ הראשון, ראיון שעיקריו מצוטטים הבוקר בכל העיתונים שאינם "מעריב". פרט אחד בכל זאת שונה: בערוץ 1, כך מדווח, טען השגריר לשעבר כי המעטפה עם פרטי חקירת ליברמן הגיעה אליו כשהיתה פתוחה. בראיון ל"מעריב" הוא טוען כי "המעטפה הגיעה אלי סגורה, פתחתי אותה במסגרת תפקידי".

דרור פויר כתב אתמול ב"גלובס" על שתיקת השרים בפרשת ליברמן החדשה, ועל העיתונאים שמאפשרים להם לשתוק. "אני מאשים, או יותר נכון מתאכזב, או יותר נכון מתאכזב שוב, מהעיתונים שלנו שפירסמו יפה מאוד את כל החשדות – אבל אפילו לא טרחו לבקש תגובה מחברי הממשלה, ואם טרחו וקיבלו 'אין תגובה', הרי שגם את זה לא פירסמו", כתב פויר. "למעט אטילה שומפלבי ב-ynet, שגם הוא קיבל 'אין תגובה', אבל לפחות כתב את זה. 'שתיקתם הצינית של הפוליטיקאים שמעדיפים שוב להמתין ולראות לאן מנשבת הרוח הציבורית מעוררת תחושה קשה. אז מה הפלא שהפשרות המביכות של היום הופכות לנורמות הפסולות של מחר?', כך שומפלבי. מלים בסלע".

הבוקר מצטרפת כתבת "מעריב" מיה בנגל לשומפלבי, ובתיבה המופיעה תחת כותרת הגג "שתיקת השרים" היא כותבת על האלם שנחת על כמה מהבכירים בממשלת ישראל ("ולחשוב שרק לא מזמן נחשבו כמה מהם – השרים ברק וסער למשל – לאבירי איכות השלטון ואכיפת החוק"). ב"הארץ" מדווחים מזל מועלם ויהונתן ליס כי "מי שחיפש אתמול סדקים בקואליציה היציבה של נתניהו בעקבות ההתפתחות האחרונה התקשה למצוא אותם". בדיווח זה מצוטט "אחד ממקורבי ראש הממשלה" בהערכה כי אם ליברמן ייאלץ לפרוש, ישמור נתניהו את תיק החוץ לעצמו.

חוצים את הקווים

מנחם גנץ, כתב "ידיעות אחרונות" ברומא, מדווח כי משטרת מילאנו עצרה כמה חשודים בסחר בנשק עבור איראן. אחד מהם הוא ג'אד חמיד מסואומי, כתב הטלוויזיה האיראנית ברומא, שהתגלה כסוכן ביון איראני. "ראיתי בו עובד מסור וחרוץ", מצטט גנץ "עיתונאי בכיר" מאגודת העיתונאים הזרים ברומא. "הוא אמנם היה מופנם ומתבודד, אבל לא העליתי במוחי אפשרות כזו".

ב"מעריב" מדווח על הפרשה יוסי בר, מזכ"ל אגודת העיתונאים הזרים ברומא. בתיבה נפרדת הוא כותב על תחושותיו האישיות לנוכח מעצרו של מי שהיה מכרו לאורך שנים ארוכות. "האם ייתכן שהבחור הנחמד והמופנם שאני מכיר זה 17 שנה כעיתונאי חרוץ, שתקן – שלמרות האיבה בין המדינות שולח מדי פעם חיוכים לעמיתו הישראלי – הוא סוכן איראני?", שואל בר.

התחושה העולה מהגילוי כי עיתונאי הוא סוכן ביון איראני – קשה. האמון בניטרליות של המקצוע נשבר, ומתעוררת מעצמה הדרישה להגביל את תנועותיהם של עיתונאים זרים בישראל, לפחות אלה המדווחים למדינות עוינות. בהקשר זה כדאי לזכור שחציית הקו בין העבודה העיתונאית לעבודתו של סוכן חשאי אינה המצאה איראנית. יוסי מלמן מקדיש היום את טורו "חשאי", המתפרסם בחלק ב' של "הארץ", לסיפורו של הרברט פונדק, עיתונאי דני בכיר שהודה לאחרונה כי עבד במשך שנים עבור המוסד.

"המקרה של פונדק צריך לעורר דיון גם בקרב ציבור העיתונאים בישראל", כותב מלמן. "אין זה סוד שהמוסד נעזר בעבר בשירותיהם של עיתונאים זרים. [...] עם זאת, למעט כמה חריגים בשנות ה-60, המוסד נמנע כמעט בעיקרון משימוש בעיתונאים ישראלים. [...] בכל מקרה, גם אם הם לא עובדים בעבור המוסד, עדיין מנהלים עיתונאים רבים יחסים הדוקים מדי עם הממסד הבטחוני. יש כמה עיתונאים ישראלים שהיו בעברם קצינים באגף המודיעין של צה"ל, במוסד או בשב"כ. יש עיתונאים לשעבר שעברו לעבוד במוסד, והיו מקרים בודדים של עיתונאים שהציעו את שירותם למוסד במקביל לעבודתם העיתונאית, ונדחו".

שבע השנים הרזות

שי ניב דיווח אמש ב"גלובס" כי "שבע שנים אחרי שהנהלת חיפה-כימיקלים דרום שברה בכוח את נסיון ההתארגנות של העובדים לעיני המצלמות, ההסתדרות הודיעה היום (ד') על סגירת מעגל: יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, יחתום מחר מול מנכ"ל המפעל, נדב שחר, על הסכם קיבוצי שישים קץ להעסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, וישפר את תנאי שכרם ובטחונם התעסוקתי". ב"מעריב" מדווח על ההישג של העובדים אורי בינדר. בינדר מצטט את משה זנטי, שלפני שבע שנים ספג מכות ממאבטחי המפעל. "בזכות הסבל שעברנו בשביתה המרה ההיא, עכשיו זה רגע מתוק בשבילי", הוא אומר.

מנגד, במוסף היומי של "גלובס" התפרסם אמש מאמר מאת אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר. כותרת המאמר קראה "בדרך לסוציאליזם קיצוני", ובגוף הטקסט התריע לין מפני העוצמה הגוברת של העובדים בישראל על חשבון המעסיקים. "מדינת ישראל גולשת אט-אט אל תכנים של סוציאליזם קיצוני", כתב לין. "במסגרת עסקת החבילה שנחתמה במאי 09', הסכימו נתניהו ושטייניץ להגביר את כוח ארגוני העובדים להיכנס פיזית אל מקום העסק, מבלי שנקבעו הגבלות מידתיות לשימוש בכוח זה. זוהי פגיעה ישירה בזכות הקניין של המעסיק. כמו כן הוטלה על המעסיק החובה לנהל מו"מ בניגוד לעקרונות חופש החוזים. חברי-הכנסת אינם מהססים ליזום הצעות חוק המחמירות מגמות אלו. [...] אם מגמות אלה יימשכו, מהר מאוד יימאס לעשות עסקים בישראל. למעסיקים רבים יש אלטרנטיבות, אולם האלטרנטיבות של העובדים שיפוטרו כתוצאה משינויים אלו מצומצמות יותר".

עלק-דוקומנטרי

הערב תשודר תוכנית הגמר של "האח הגדול". איך יודעים? קוראים את העמוד "חדשות תרבות ובידור" שב"הארץ". שם, בתחתית העמוד, נמצאת ידיעת תצלום תחת הכותרת האינפורמטיבית: "הערב: האח הגדול מגיע לקו הסיום". בכיתוב התצלום מוסבר למי שלא הבין מנוסח הכותרת כי "היום תשודר בערוץ 2 תוכנית הגמר של 'האח הגדול', וייבחר הזוכה מבין חמשת המתמודדים האחרונים בתחרות הטלוויזיונית".

מובן שלא צריך לפתוח את עמוד חדשות התרבות והבידור של עיתון "הארץ" כדי ללמוד על השידור הערב. העיתונים כולם, למעט "ידיעות אחרונות", מקדמים בהרחבה ומזוויות שונות, באמצעות דיווחים חדשותיים, ראיונות והגיגים, את תוכנית הגמר. אורי קליין כותב ב"גלריה" על התוכנית כקומדיה דל-ארטה. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי הזכיינית קשת הכניסה לקופתה 87 מיליון שקל מהעונה הנוכחית של התוכנית. בשער האחורי של "מעריב" מזמינים את הקוראים לצפות בתוכנית הגמר באתר nrg, שם ילווה השידור ב"בלוג חי ומיוחד עם שלושת הפרשנים" מנחם בן, עינב בובליל ומיקי לוין. שער המוסף היומי של עיתון "מעריב", "המגזין", והכפולה המרכזית בו מוקדשים אף הם לתוכנית ("פרויקט מיוחד", ביקורתי כביכול).

ב"ישראל היום" מגיעה תוכנית הגמר של "האח הגדול" לשער העיתון, עם הפניה לראיון "מיוחד" עם שני המנחים – אסי עזר וארז טל [עדי רובינשטיין]. "בדקתי את עצמי היטב לפני שנכנסתי להרפתקה הזו", אומר טל. "לא הכרתי את התוכנית הזו קודם ומאוד חששתי ממנה. היו לי כמה שיחות עם אבי ניר (מנכ"ל קשת; ע"ר) ועם האנשים שעשו את התוכנית, וברגע שהחלטנו לעשות תוכנית לכל המשפחה, תוכנית נורמטיבית – בניגוד למה שקורה במקומות ובריאליטי אחרים – אז נעמדתי מאחורי זה במאה אחוז. לא יכולתי להתחבר לתוכנית שהיא פריק-שואו. למרות שיש נטייה לדבר על 'האח הגדול' במושגים של טראש, מדובר באנשים נורמטיביים לחלוטין [...] בשיחה רגועה ואינטליגנטית אני מסביר לאנשים שזו תוכנית טלוויזיה ראויה. אנשים מתייגים נורא מהר: דוקומנטרי זה טוב ונחשב, דרמה זה טוב ונחשב, ריאליטי זה נמוך ורע. הגדרת ז'אנר לא אומרת כלום על התוכנית. מי שנתן צ'אנס לתוכנית הבין שהיא תוכנית ראויה ומיינסטרימית יותר מהרבה דברים דוקומנטריים או עלק-דוקומנטריים שמשודרים באוויר".

רק ב"ידיעות אחרונות" אין זכר לאירוע הגדול של הזכיינית קשת. במוסף "24 שעות", בעמוד המכיל את לוח השידורים היומי בטלוויזיה, ממליצים על סדרת האנימציה "הפינגווינים ממדגסקר", המשודרת היום בשעה 16:05 בערוץ ניקלודיאון.

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" על הדיון החריג בוועדת הכלכלה, שהעניקה לערוץ 9 פטור מדמי מעבר בשווי מאות אלפי שקלים. "כל ההתכנסות הזו היתה בשביל 700 אלף שקל שלב לבייב לא רוצה לשלם", אומר לו ח"כ אחמד טיבי.

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" על הצעת פשרה ברשות השידור.

עיתון "העיר – תל-אביב" יוצא היום לראשונה בפורמט חדש, גדול רק במעט מזה של "עכבר העיר". רוגל אלפר מקדיש את טורו הקבוע בעיתון לדיון על העיתון, על תרומתו לעולם העיתונות ולעיר תל-אביב, ועל משמעותו של שינוי הפורמט.