הפרשן והוואקום

כמו כאב עצמות שמתעורר עצמונית לקראת הגשם הראשון של העונה, יום הבחירות המתקרב מעורר אצל העיתונים רפלקס בלתי נמנע. העורכים יודעים שמצופה מהם לסקר את מערכת הבחירות, אבל היום הם נתפסו בלי התפתחויות יוצאות דופן – ולא הצליחו להשיג סקופ עצמאי שיטרוף את הקלפים. מה עושים? ב"ידיעות אחרונות", היומון המושקע מבין הרביעייה, מבליטים סדרה של כתבות מז'אנר עיתונאי-משוטט-ומשוחח-עם-אנשים-רגילים. הכותרת הראשית, "ארץ בחירה", לא מתיימרת לזקק תובנה משותפת ולמעשה לא אומרת כלום.

ב"הארץ" אומרים עוד פחות מזה. גם לעיתון של השמאל אין היום כותרת ראשית. במקומה מופיעה בראש השער הפניה לטור הפוליטי של יוסי ורטר, שיכול היה לתפקד גם כמונולוג ארוך של זכר אלפא גנרי בפרלמנט חברים שכונתי. הפרשן הפוליטי הבכיר מציין מי עולה ומי יורד, מספר למה לדעתו זה קורה, ומסכם את אירועי השבוע החולף. הכותרת, "עוקף מימין", מתייחסת לנסיקה בסקרים של איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ומפלגת הציונות הדתית, ובאותה מידה יכולה היתה להתפרסם בעלון שבת או עלון בית-ספר.

ב"מעריב", שם מקפידים להקצות מדי סופ"ש את הכותרת הראשית לסקר מנדטים, מבשרים שבן-גביר וסמוטריץ' כבר מגיעים ל-14 מנדטים. אבל גם שם מסרבים להתרגש. הכותרת מגדירה את התוצאות כ"קיפאון פוליטי".

"ארץ בחירה", "עוקף מימין", "קיפאון פוליטי". לכאורה כותרות שונות לגמרי, אבל משמעותן זהה: עשרה ימים לפני הבחירות, לאף עיתון אין באמת חדשות פוליטיות שראוי למרוח בגאווה בכותרת הראשית.

ב"ישראל היום" מוסרים לקוראים שהבחירות הקרובות לא יפתרו את הדדלוק הפוליטי ולא יעצרו את הפילוג בעם, ומוסיפים שמדינת ישראל עומדת בפני "הידרדרות במצב הבטחוני, כנראה בכמה מוקדים שונים". מה חדש? "הרבה מאוד מילים שייאמרו על-ידי פוליטיקאים במערכת הבחירות הנוכחית יישכחו מיד לאחר פרסום התוצאות", מציינים בחינמון. "הונאות, סודות שייחשפו ותגובות סוערות למתרחש במציאות הלא פשוטה ימשיכו להעסיק אותנו עוד זמן רב".

למה זה מעניין? לא בגלל התובנות השחוקות, אלא בגלל ההחלטה לפרסם אותן. התיאורים הללו לא לקוחים מטור פוליטי, אלא מפרויקט דלוח שמבוסס על קריאת המפה האסטרולוגית של המדינה ושל קומץ פוליטיקאים. ובקיצור, שרלטנות. בשביל לדעת את הדברים הללו לא צריך לדעת לקרוא בכוכבים, מספיק לדעת לקרוא עיתונים.

"גם בלי קשר לבחירות, העתיד לא מזהיר עבורנו, לצערי", מציינת המחברת, אסטרולוגית בשם טובה ספרא. כיצד היא יודעת זאת? "פלוטו גורם לחוסר יציבות ולמתחים בעם החל מ-2021 ועד 2023", מסבירה המחברת ברצינות, רגע אחרי שהיא כותבת ש"על אף מחסור בפרטים על מועמדים מסוימים, כמו שעת לידה, שמאלצים לבנות מפה מוגבלת, כל הנתונים הקיימים מצביעים על כך שנתניהו הוא היחיד אשר יכול להרכיב ממשלה, וגם זאת במאמצים מרובים".

קל (וראוי) ללעוג לעיתונים שמפרסמים ברצינות תחזיות אקטואליות שמבוססות על פרקטיקה שרלטנית. אבל מי שירפרף היום על הטורים של בכירי הכותבים בעיתונות הישראלית יגלה שגם מי שמסתובב בשטח, שוחה בסקרים ומקבל תדרוכים ממעמקי הלשכות לא באמת יודע מה יקרה.

נדב איל ביקר השבוע בכנס בחירות של הליכוד באופקים. עורכיו ב"ידיעות אחרונות" מתמצתים את המסקנה שלו בכותרת המשנה: "אופקים אהבה השבוע את נתניהו, עם כוכבית – 'אם ביבי לא לוקח הפעם, זה נגמר'". בטקסט עצמו, איל מוצא לנכון לציין ש"איסוף אנקדוטות, למרבה הצער, הוא כלי פחות אפקטיבי להבנת כוונות הצבעה מאשר סקרים – שהם כלי מוגבל ופגום בפני עצמו".

עמית סגל, בכפולה הבאה, פותח בקביעה ש"עשרת הימים האחרונים שלפני הבחירות הם משולש ברמודה של תחזיות: המגמות עדיין עדינות מכדי לזעזע את הסייסמוגרף, המצביעים לא התעוררו, מתלבטים טרם סיימו להתלבט". כמו איל, גם הוא בעצם מודה שאינו יודע מה יוליד יום.

נחום ברנע, האייקון האחרון של "ידיעות אחרונות", חובט היום בעיתונות על התמכרותה לאינפוטיינמנט. "התקשורת האמריקאית חטאה שנים בהפיכת מאבקי הבחירות לתוכנית ריאליטי: הבחירות הן משחק; הסקרים הם הניקוד. מה שקרה לאמריקה במהלך הקדנציה של טראמפ גרם לכמה מאמצעי התקשורת להכות על חטא", הוא כותב.

"בישראל מקדשים עדיין את תורת הריאליטי. שעה אחרי שמודיעים על הסכם עם לבנון, כשאיש איננו יודע מה יש ומה אין בו, יוצאים לסקר דעת קהל: בעד או נגד; שעה אחרי שסמוטריץ' מציג את תוכניתו להרס המשפט, יוצאים בסקר דעת קהל: בעד או נגד. לא דעת הקהל קובעת את תוצאות הסקר, אלא להפך – תוצאות הסקר קובעות את דעת הקהל. זוהי הזניה של התהליך הדמוקרטי, מסירת האינטרס הציבורי לשליטת מחלקת הבידור. חבל שעיתונאים נותנים לזה יד".

כל אחד מהעיתונאים הבכירים שצוטטו לעיל מתייחס להיבט אחר של השיח הפוליטי בישראל, אבל במידה רבה הם אומרים אותו דבר. שלושתם מודים שבמצב הנוכחי אין לעיתונות כלים לנבא את העתיד, או אפילו לשקף באופן מהימן את מה שקורה בהווה.

ההתמכרות של העיתונות הישראלית לעיסוק בספקולציות פוליטיות, בסכסוכים וחיבורים – מה שמכנים לעתים "מירוצי סוסים" – היא רק היבט אחד של אוזלת היד. עד רמה מסוימת, הציבור הישראלי מעוניין שיספרו לו על אינטריגות ותרחישים היפותטיים. הבעיה היא שהסיקור הפוליטי בישראל התעקם כל-כך, שההיבט השולי הזה תפס את מרכז הבמה ודחק משם את מה שאמור להיות הלב של העשייה העיתונאית: חשיפה וניתוח של עובדות שיאפשרו לציבור להבין מה מתרחש סביבו ולפעול בהתאם.

באקלים הפוליטי והעיתונאי העכשווי, גוף תקשורת שיפרסם דווקא עכשיו תחקיר גדול שינסה לחשוף מידע חדש על פוליטיקאי בכיר (הדוגמה האחרונה היא שיתוף הפעולה, הבעייתי כשלעצמו, של "המקור" עם עד המדינה ניר חפץ) ייתפס ככזה שמנסה לשבש את הקמפיין של מושא הסיקור, כלומר כמעין התערבות פסולה במערכת הבחירות.

עיתונאים הגונים אכן רוצים לשבש את הקמפיינים של מושאי הסיקור שלהם. זה פועל יוצא של הגדרות הבסיס הנשכחות של המקצוע. קמפיין בחירות, מעצם מהותו, מורכב מרצף של פרסומי תעמולה. במקרה הטוב, בחברה בריאה, תעמולה תעלים פגמים של מועמד ותדגיש עובדות מהימנות שמציגות אותו באור חיובי ואת יריביו באור שלילי. במערכת פוליטית חולה, כמו זו הישראלית או האמריקאית, מסע תעמולה יכלול מינון גבוה של השמצות חסרות בסיס, הבטחות שאיש לא מתכוון לקיים, שקרים ומניפולציות.

יש הבדל גדול בין שני סוגי התעמולה הללו, אבל בהיבט אחד הם דומים. תעמולה, "נקייה" או "מלוכלכת", אינה שיקוף מהימן של המציאות. מי שתפקידם הוא לשקף, לחשוף ולנתח את המציאות באופן מהימן, בלי להתחשב בהשלכות על המועמדים הפוליטיים, הם העיתונאים. הבריחה של העיתונות מהאתגר הזה הולידה ואקום שמי שממלא אותו הוא הפוליטיקאי שצועק הכי חזק – ויודע להתל בעיתונות כך שתמהר להדהד אותו. פעם זה היה נתניהו. בהווה, מציינים הפרשנים, כבר מזנב בו בן-גביר. אבל הוואקום נשמר. והבוקר, כאמור, לאף עיתון אין ידיעה פוליטית מספיק חשובה שראוי לפרסם בכותרת הראשית.

חדשות השפרור

עמית סגל, בקטע אחר בטורו, מגדיר את הפוליטיזציה המואצת של העיתונות הפוליטית כ"טרגדיה". "הרשת מתגמלת עמדות חד-צדדיות, כמה שיותר בוטה יותר טוב; האופנה מאמריקה היא של בן שפירו מחד וכמה סטנדאפיסטים פרוגרסיביים מאידך, שעמדותיהם מפצות על פאנצ'ים מתישים וצפויים", הוא כותב על כוכב המדיה השמרני, שאיתו ערך לאחרונה ראיון מתוקשר בכנס של הימין. "אבל כלכלית, אין לזה עתיד בישראל".

"בארצות-הברית אנשי תקשורת יכולים לזכות להצלחה כבירה, פיננסית ופוליטית, גם אם איש מהמחנה השני לא צופה בהם. 330 מיליון אמריקאים לחלק לשניים זה עדיין שוק עצום ממדים, בטח בתוספת השוק המשני של מיליארדי דוברי אנגלית כשפה שנייה ברחבי העולם", מסביר סגל. "ייבאנו מאמריקה את הדציבלים אבל לא את הצופים, והתוצאה היא דור שלם של עיתונאים שנטחן בין אבני הריחיים של הרשת מחד ושל כלי התקשורת מאידך, מאבד אמינות וקהל, נשרף באש התמיכה הלוהטת של מחנה אחד".

המסר של סגל ריאקציונרי ומשתלב עם הקמפיין של נתניהו: "השנאות, כמו כל דבר באמריקה, גדולות מהחיים. הן לא הולמות את הוויכוח הישראלי, שנמצא כעת באחת מהנקודות חסרות הפשר שלו, שבה כבר לא מתווכחים על פינוי או על שילומים, אלא על שאלה פרסונלית גרידא. תופי הטם-טם הגדולים, הרועשים, מכסים על היעדר כמעט מוחלט של מחלוקות מדיניות אלה ובין אלה, אפילו בהשוואה לעבר הלא רחוק".

סגל עושה לנתניהו טובה, ומועל באמון של קוראיו, כשהוא לא מזכיר שההתנגדות החריפה לשלטון נתניהו לא נובעת רק מחוסר סימפתיה נקודתי לאישיות הכובשת של ראש הממשלה לשעבר, אלא גם מהתנגדות עקרונית לשחיתות העמוקה שמלווה את הקריירה הפוליטית שלו, שרק נתח מוגבל ממנה הגיע לכדי בירור בבית-המשפט.

איכשהו, הסנטימנט שסגל חותם איתו את הטור הוא בדיוק זה שדוחפים נתניהו והשופרות שלו מאז איבוד השלטון. אראל סג"ל מתייחס לזה היום ב"ישראל היום" בפעם המי-יודע-כמה, בטור שבו הוא יוצא נגד "פוליטיקה המבוססת על החרמת המנהיג של חצי העם" וקורא: "די לשנאה לא רציונלית".

שוב לא שקט

"בתוך עשרה ימים: יותר ממאה מקרי פשיעה לאומנית של יהודים נגד פלסטינים בגדה", מדווח יניב קובוביץ בשער "הארץ". ב"ידיעות אחרונות", שבניגוד ל"הארץ" נזהר מלהביע תמיכה בזכויות אדם של פלסטינים, מבליטים בשער מקרה דומה אך שונה, שנתפס כחריג: "כוח צנחנים הותקף באבנים ובגז מדמיע על-ידי יהודים רעולי פנים בזמן שניסה לפזר עשרות מתנחלים מתפרעים ליד שכם", מדווחים שם, ומציינים שאחד החשודים בתקיפה הוא "חייל בעצמו".

בסוף כותרת המשנה שנדפסת בעמוד השער, עורכי "ידיעות אחרונות" מוצאים לנכון לאזן את הכותרת האנטי-מתנחלית באמצעות ציטוט אנטי-צה"לי של איתמר בן-גביר: "צה"ל הסתיר שהפלסטינים התחילו". קוראים שיחפשו את הציטוט הזה בתוך הדיווח יגלו שהוא כלל לא מופיע בו. למעשה, בכל הידיעה אין זכר לבן-גביר.

מה קרה שם? ייתכן שהתגובה של בן-גביר פשוט נשמטה בדרך אל הדפוס בגלל טעות אנוש. אבל כשלוקחים בחשבון את מסורת העריכה של "ידיעות אחרונות", שמקדשת "איזון" בכל מחיר, אפשר לדמיין גם תרחישים אחרים. למשל, שלעורכי עמוד השער היה כה חשוב "לאזן" את ההפניה השמאלנית, שהם העדיפו לבצע פאול מקצועי ולהלחים אליה בגמלוניות פרט שלא מופיע בכתבה.

הכתבים אלישע בן-קימון, חיים גולדיטש וגלעד כהן מצרפים לדיווח שורה של תגובות מפי אישי ציבור. "המופרעים שתקפו את חיילי צה"ל אינם חלק מרוח השומרון וכולנו בזים למי שתוקף חיילים", אומר יוסי דגן, ראש המועצה, שמדגיש שמדובר ב"קומץ בריונים" ש"כולם יודעים שהם לא מייצגים בשום צורה את ההתיישבות בשומרון" ו"מי שמנסה לרמוז אחרת – הוא צבוע". בהמשך הדיווח, שר הביטחון בני גנץ מחזק את הסנטימנט הזה ומדגיש שמדובר ב"עבריינים" ש"אינם מייצגים את ההתיישבות".

ב"הארץ" קושר הכתב הצבאי קובוביץ בין תקיפת החיילים החריגה למקרים הרבים של תקיפת פלסטינים. הוא מזכיר בכתבה "גורם בטחוני" נטול שם ש"טען כי בניגוד לאמירות של בכירים במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי, שלפיהן בכל הודעות הגינוי מדגישים שמדובר בקומץ אלים וחסר שליטה שמוכר היטב למערכת הביטחון, מדובר למעשה במספרים גדולים הרבה יותר ובאוכלוסייה שעד לחודשים האחרונים לא היתה מעורבת באירועי אלימות. 'מגיעים גם אנשים מבוגרים, נשים עם ילדים, ופשוט מתחילים להשתולל'".

קובוביץ מוסיף ש"לדברי גורמי צבא בפיקוד מרכז, על רקע מערכת הבחירות ראשי המתנחלים מנהלים קמפיין בחירות שנועד לייצר תחושה של אובדן שליטה של הצבא. כך לדוגמה טענו בצה"ל לאחר אירוע הירי שאליו 'נקלע' ראש מועצת שומרון יוסי דגן רק לאחרונה: 'הם הגיעו וחצו את האזור שאסור היה להם לחצות. הם שלפו אקדחים למרות שלא היה צורך ולא ירו עליהם, הביאו ילדים ומיהרו להוציא הכל לתקשורת. כל השיח שלהם לא היה על האירוע עצמו, אלא על 'אובדן הדרך של הממשלה' והבחירות. יש ניסיון לגרור את צה"ל ואת המצב הבטחוני בשטחים, לטובת קמפיינים של מפלגות, וזה ניכר בשטח'".

בהמשך, בעקיפין, קובוביץ נוקב בשמו של הפוליטיקאי שעשוי להרוויח מהקמפיין הזה: איתמר בן-גביר. הוא עושה זאת בזהירות, תוך אזכור של פרסום ביקורתי על דובר צה"ל רן כוכב (ש"הפך את דו"צ לסניף מרצ") וציון העובדה שבן-גביר מיהר לשתף זאת בטוויטר. בינתיים, בעיתון של השמאל לא הולכים צעד נוסף וקושרים את בן-גביר ישירות למתקפות האלימות. האזכור המגושם בשער "ידיעות אחרונות", שבו הכהניסט הנוסק מביע ביקורת על הצבא, משלים את התזה בדממה.

ביבי

כבכל שנה ב-21 באוקטובר מציין היום בנימין נתניהו את יום הולדתו. בניגוד לשנים קודמות, הפעם הוא לא זוכה לידיעת נופת צופים ב"ישראל היום", העיתון שנוסד למענו על-ידי צמד המיליארדרים שלדון ומרים אדלסון. ובכל זאת, ביבילוגים אדוקים שיעלעלו במוספי סוף השבוע יבואו על סיפוקם: ב"הארץ" וב"מעריב" מתפרסמים ראיונות עם מזל מועלם, שחיברה את הביוגרפיה העדכנית ביותר על ראש הממשלה לשעבר; אנשיל פפר, שבעצמו כתב ביוגרפיה על האיש, מבקר במדור הספרים של "הארץ" את האוטוביוגרפיה שנתניהו הוציא לאחרונה.

באוטוביוגרפיה, כותב פפר, "נתניהו מצטט עצה שקיבל ממושא הערצתו, ראשת ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, שאמרה לו בפגישה ביניהם: 'אל תקרא עיתונים'. ואולם, הוא עצמו לא מסוגל לעשות כן, וספרו רצוף לכל אורכו בדיאלוג חירשים כעוס עם התקשורת הישראלית והבינלאומית, שמעולם לא הכירה בגדולתו.

"מהדגשים בספר אפשר ללמוד בקלות עד כמה כל תווית שהדביקו לו עיתונאים אי אז חורכת בבשרו עד היום. הסופר נתניהו, יותר משכעס על כך שכתב את ספרו לאחר שאולץ לעזוב את כס השלטון, נותר אכול מרירות מהטיפול שקיבל מידי התקשורת. יותר מהיריבים בשמאל ומחוקרי המשטרה והפרקליטים שהביאו להעמדתו לדין, התקשורת היא זו שסופגת את טינתו הנמשכת של נתניהו. היא זו שסירבה להכיר בגדולתו ואף גרמה לדבריו בלחצה ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגדו".

עידו דוד כהן, שמראיין את מזל מועלם ל"גלריה" של "הארץ", משלים את הניתוח של פפר באמצעות אזכור של מהלך אסטרטגי שאירע לפני עשור וחצי, כשמעמדו הפוליטי של נתניהו היה בשפל.

"נתניהו השתכנע אז בצורך הקריטי שלו 'להקים עיתון' שיסייע לו לשלוט, ולשם כך, מגלה מועלם בספרה, ערך סדרת ביקורים חשאיים בחדר החדשות של 'ידיעות אחרונות', שבמהלכם דלה מעיתונאים מידע על אופן עריכת העיתון. המו"ל ארנון מוזס, שעליו נהג נתניהו לומר למקורביו שהוא ואיראן הם שני האויבים הגדולים של ישראל, אִפשר זאת", מציין כהן (כאן ניתן לקרוא על כך בהרחבה).

"זה דבר מטורף. על ביבי זה מראה כמה הוא נטול מבוכה", אומרת לו מזל מועלם. "באותה תקופה הוא כבר ידע שהוא מקים עיתון, ורצה לנצל לצורך כך את הזמן שלו באופוזיציה. ביבי כאילו מרדים את מוזס בשמירה, ומוזס פותח לו את הדלת הראשית לדסק".

"נאיביות?", שואל כהן.

"אני לא חושבת שמוזס נאיבי, אף אחד פשוט לא משער בנפשו שיקום תוך כמה חודשים כלי תקשורת שיתחרה בו. אני לא יודעת כמה המידע שביבי קיבל בדסק על עיתונות הוא סודי, אבל עצם הפעולה, כמו בעורף האויב, מראה על המחילות האלה שתמיד הוא חופר. אסור להיות מולו רגוע אף פעם. כשצריך לנצח אין אצלו כמעט גבולות".

ומה ב"ישראל היום"? מדור הספרות המצומק לא כולל היום התייחסות לספרים המוקדשים לחייו של המנהיג שלמענו הוקם העיתון, אבל לא בגלל חרם. בשבועות האחרונים פורסמו שם כמה אייטמים בנושא. בניגוד למערכות בחירות קודמות, שבהן התגייס החינמון בכל כוחו למען קמפיין הליכוד, בבחירות הללו מתעקשים ב"ישראל היום" לשבת על הגדר ולהוכיח שתמו ימי הביביתון. הכותרת הראשית היום כלל לא עוסקת בבחירות, אלא באפשרות שישראל תשלח סיוע בטחוני לאוקראינה.

מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי שבעבר היה אחד מהשופרות הבולטים של נתניהו, מדגים את ההתנתקות ממנו בטורו השבועי. "מעבר לסקרים ולניתוח האפשרויות לקראת פתיחת הקלפיות מבחין נתניהו בהר הגעש שמתחיל לבעבע תחת רגליו", הוא כותב. "בעיקר בקרב חבריו בליכוד, אבל גם בצמרת המפלגות החרדיות, מי שנקראים השותפים הטבעיים.

"כעת, לפני הבחירות, כולם משדרים אחדות, הולכים אחריו ולא פוזלים לשום צד. גם אם יבקש מהם לחתום על מכתב נאמנות או ידרוש מהם להתראיין בתקשורת ולהישבע לו אמונים – יעשו זאת. אבל מתחת לפני השטח נשמעים היטב הקולות האחרים. אלה שנאמרים בימים האחרונים בכל ישיבה ובכל מפגש אקראי. שהפעם זה הצ'אנס האחרון שלו. אם יפשל – גוש הימין לא יישאר כפי שהיה. ייתכן שגם הליכוד לא".

תחקירים מיד שנייה

"שחיתות בצמרת!", זועקת הכותרת הראשית של "שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום". האם עיתון שנולד מושחת יכול להתריע מפני שחיתות? אולי. לא בטוח. כנראה שלא. בכל אופן, למרות הכותרת המבלבלת, לא מדובר בהתרעה אלא בניסיון להזריק אדרנלין לוורידיה של פרשה היסטורית נשכחת.

שער המוסף עוצב כמחווה לשבועון הסנסציוני "העולם הזה". במרכזו נדפס תצלום מחויך של דוד בן-גוריון, ומסביבו עוד כמה דמויות בשחור-לבן שאת רובן הקוראים לא יזהו. "בן-גוריון הפעיל את השב"כ והמשטרה לרדיפת חושפי שחיתויות", נמסר שם לקוראים. "השופט לנדוי קבע: עמוס בן-גוריון שיקר בעדותו. יגאל אלון חנן מורשע בפרשה בגלל קשרים עסקיים, והתנצל. עו"ד שמואל תמיר טען: המשטרה מנסה לרצוח אותי".

מה הוביל להוצאתן של הדמויות הללו מהארכיב אל שער של יומון ישראלי מהמאה ה-21? בניגוד למה שניתן היה להבין מהניסוחים הקודמים, לא מדובר בתחקיר. הפרשה המדוברת נחשפה כבר לפני עשורים. "במלאת 30 לפטירתו של אליקים העצני, שעמד בראש 'שורת המתנדבים', בניו נדב ובועז מגלים פרטים חדשים שסיפר על פרשת השחיתות שהסעירה את המדינה", מבארים בחינמון.

ב"ישראל היום" היו יכולים לתת את החומר של אליקים העצני לאחד הכתבים ולשלוח אותו להצליב את המידע עם אנשים שנטלו חלק בפרשה ועם התיעוד ההיסטורי. במקום זה, הם העדיפו לשפוך על הקוראים את המלל הגולמי – גרסתו של העצני המנוח – ולתת להם לשפוט בעצמם. התוצאה מעניינת לפרקים, אבל לא מעוררת אמון. העצני מילא תפקיד פעיל בפרשה, והנראטיב שלו חד-צדדי.

הבחירה העריכתית הזאת מהדהדת כתבה אחרת, שמתפרסמת היום במוסף הפוליטי של מרים אדלסון. תחקיר של יפעת ארליך שלפיו עמותה שקשורה למפלגת רע"מ ("סיוע 48") מעבירה כספים למטרות שקשורות לחמאס. כבר בכותרת המשנה מובהר לקוראים שלא מדובר בתחקיר עיתונאי עצמאי, אלא באחד מאותם "תחקירים" שמופקים בתנועה פוליטית (במקרה זה עמותת הימין "בוחרים בחיים") ומועברים לעיתונאים כדי שיפרסמו אותם.

במקרה הטוב, העיתונאים שמקבלים את התיקים הללו בודקים את המידע ומרחיבים את היריעה באופן עצמאי. במקרה הפחות טוב, הם מפרסמים אותם כמו שהם. בשני התרחישים הללו, לא מדובר בתוצר שיש להתגאות בו אלא במיקור חוץ של תחום שאמור להיות גולת הכותרת של מקצוע העיתונות – עיתונות חוקרת – והכתמתו באינטרסים הפוליטיים, האידיאולוגיים או הכלכליים של מקורות המידע.

"יוספוס פלביוס: היסטוריון או תועמלן?", תוהה כותרת שמתפרסמת בחלק אחר של המוסף. הכתב, משה ויסטוך, מציין שהתעלומה תפוצח באמצעות אלגוריתם.

עסקי הדיכוי (1)

"עסקת נשק ועשרות מיליוני דולרים: כך ניסו ראשי המוסד והשב"כ לשעבר לעקוץ את ממשלת בולגריה", מכריזה כותרת גדולה שמתפרסמת ב"גלובס", מעל תחקיר של כתב המשפט אבישי גרינצייג. "עד כמה רחוק מוכנים ללכת האנשים שהיו בכירי שירותי הביטחון החשאיים של ישראל כדי להרוויח כסף?", שואלת כותרת המשנה, ומיד משיבה: "כדי להשיב חוב מממשלת בולגריה, איל ההון הישראלי גד זאבי שכר את שירותי חברת הריגול העסקי של יעקב פרי. ראש השב"כ לשעבר רקם תוכנית בלתי נתפסת שכללה השתלטות על עשרות מיליוני דולרים בעסקת נשק בין קונגו לבולגריה, ומתווך מפתיע – ראש המוסד לשעבר דני יתום".

הכתבה מומלצת לקריאה, ומספקת הצצה לא רק לתחום האפל של סחר בנשק אלא גם לנכלוליות של אלו העוסקים בו. "תחילתה של הפרשה אי שם בשנת 1979, כאשר רכש זאבי יחד עם קבוצת רוכשים את מניות חברת התעופה הלאומית של בולגריה. העסקה לא עלתה יפה, והצדדים הטיחו האשמות שונות זה כלפי זה", כותב גרינצייג.

"לפני עשור וחצי חייב פסק בוררות בינלאומי את ממשלת בולגריה לפצות את זאבי בסכום של למעלה מ-10 מיליון דולר, אלא שממשלת בולגריה בחרה לא למלא אחר פסק הבוררות", הוא מציין. לדבריו, אחרי שהליך משפטי נוסף לא הביא להשבת החוב, זאבי "המשיך לחפש דרכים יצירתיות כדי לתפוס את המיליונים הרבים שבולגריה חייבת לו" – עד ש"פנה לפני מספר שנים לחברת המודיעין העסקי CGI Group של ראש השב"כ והשר לשעבר יעקב פרי ושל שותפו צביקה נווה".

את הרעיון שהציעו השניים גרינצייג מגדיר כ"בלתי נתפס": "רפובליקת קונגו שבאפריקה תזמין נשק, רובים ואקדחים מימי ברית-המועצות, בהיקף של 60 מיליון דולר מממשלת בולגריה. לאחר שבולגריה תשלח את הציוד הצבאי, והקונגולזים יחלו בהליכי התשלום – יתפוס זאבי באמצעות מתווך את הסכום שיופקד בנאמנות [...] בטענה שממשלת בולגריה חייבת לו מעל 10 מיליון דולר שבינתיים צברו ריביות כבדות".

זהותו של המתווך נשמרה בסוד. הכינוי שניתן לו היה "מר D". בהמשך התברר שהאיש שאמור היה למעול באמונם של הצדדים ולגזול את כספם הוא דני יתום. גרינצייג מסכם: "ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי רקח עסקת נשק בין שתי מדינות, במטרה 'לעקוץ' את אחת מהן, חברה בברית נאט"ו ובאיחוד האירופי, וזאת באמצעות שימוש בנאמן מטעם זאבי, ראש המוסד לשעבר דני יתום. לא קשה לדמיין את התסבוכת המדינית שישראל היתה נכנסת אליה אם פעולת העוקץ היתה מסתיימת בהצלחה. בפועל, מכתב ההזמנה הקונגולזי לא נחתם, לא נשלח, והעסקה לא צלחה".

החלק המהנה בכתבה הוא קריאת התגובות. במקום לשלול את התיאורים ולהאשים את הכתב בהפצת עלילות, כוכבי הקנוניה משתבללים. "אני לא רוצה להתייחס, אני רק אגיד ששום דבר לא יצא מזה", אומר יתום. "אנחנו לא מגיבים בכלי התקשורת על לקוחותינו ו/או פעילותנו בישראל ובעולם", טוען נווה. התגובה הקמצנית ביותר מובאת מפיו של גד זאבי: "שום דבר. לא תקבל שום תגובה".

עסקי הדיכוי (2)

בעמודי החדשות של "הארץ" מדווח עודד ירון על עסקה מפוקפקת שכן יצאה לפועל: "גוף החקירות המרכזי של רוסיה ממשיך להשתמש בכלים של חברת סלברייט הישראלית לפריצה לטלפונים ניידים של עצורים. זאת, אף שבמרץ 2021 הודיעה החברה על הפסקה מיידית של פעילותה ברוסיה לאחר שורת פרסומים שלפיהם הטכנולוגיה שפיתחה שימשה את 'ועדת החקירות', גוף הכפוף ישירות לנשיא ולדימיר פוטין, לרדיפת מתנגדי משטר".

תעמולה

במדור "במצב הנוכחי" שמתפרסם באתר זה התראיינה בתחילת החודש ענת קם, עורכת במדור הדעות של "הארץ". קם סיפרה למראיין, אלעד מן, שבניגוד לימי שגרה – בתקופת בחירות צוות המדור לא מפרסם טורים של פוליטיקאים, "אלא אם מדובר בתגובה ישירה ונקודתית למשהו שפורסם אישית עליהם".

מקץ ימים אחדים, במהדורת סוף השבוע, פורסם ב"הארץ" מאמר מעורר הדים בחתימת בנימין נתניהו. השבוע פורסם שם מאמר של ח"כ עופר כסיף (חד"ש), והיום נדפסים בעיתון מאמרים של שתי ח"כיות ממפלגת העבודה, אפרת רייטן ונעמה לזימי. מבין ארבעת המאמרים, רק המאמר של רייטן מתייחס לדברים שנכתבו עליה ב"הארץ" (בטור של רוגל אלפר). האחרים מציגים את המרכולת הרעיונית של כותביהם.

מה אפשר ללמוד מזה? אולי שענת קם התכוונה לדבר על הרצוי, ולא על המצוי ("אסייג ואומר שאני ערכאה נמוכה מאוד בעיתון, ושיש פה אנשים שבכוחם להפוך החלטות שלי", הדגישה בהקשר אחר באותו ראיון). ב"הארץ" של עידן הצ'ארטביט יודעים שטור של פוליטיקאי שמתפרסם בזמן בחירות כמעט תמיד יהיה מפגן מכובס, מהוגן למראה, של תעמולה פוליטית – ובכל זאת לא יכולים להתאפק.

ענייני תקשורת

ערבים שקופים. "סמוטריץ', שלא רצה שאשתו תלד ליד אשה ערבייה, לא השיג את מבוקשו בבתי-החולים אבל השיג אותו בפוליטיקה: בפעם הראשונה זה שנים אין מועמדים ערבים במפלגות יהודיות", כותב היום נחום ברנע בטורו. "רינאוי-זועבי [ממרצ] השאירה מאחוריה אדמה חרוכה".

האומנם? במקום השמיני ברשימת המתמודדים של מפלגת העבודה ניתן למצוא את ח"כ אבתיסאם מראענה. במקום השישי ברשימת ישראל-ביתנו משובץ חמד עמאר, חבר-הכנסת לשעבר שמכהן כיום כ"שר במשרד האוצר". ברשימת המחנה-הממלכתי של גנץ משובץ חבר-הכנסת לשעבר אכרם חסון במקום ה-16. ייתכן שברנע התכוון לכתוב שבשום רשימה יהודית לא הוצב מועמד ערבי במקום ריאלי. אבל גם זה לא נכון. ברשימת מרצ, במקום הרביעי, משובץ ח"כ עלי סלאלחה – דרוזי, אמנם, אבל עדיין ערבי. הוא יישאר מחוץ לכנסת רק אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה, תרחיש שנכון לעכשיו סותר את תוצאות הסקרים.

הטרלה. לשאול גרינפלד, כתב באתר Jsport, נמאס שמעתיקים ממנו אייטמים. "כבר תקופה ארוכה אני מיילל שלוקחים לי תוכן", צייץ אתמול בטוויטר. מיד לאחר מכן סיפר על הפתרון שמצא. "לפני יומיים פרסמתי על שורת מינויים בנבחרות ישראל הצעירות לנשים. אני היחיד שפִרסם את זה, ההתאחדות לא הוציאה הודעה", כתב. לדברי גרינפלד, שניים מהמינויים שעליהם דיווח אמיתיים. השלישי, שלפיו מאמן הכדורגל גבי בורשטיין יאמן את נבחרת הנערות מתחת לגיל 19, הומצא ושובץ באייטם כדי לחשוף את גנבי הסקופים.

ואכן, כפי שצייץ גרינפלד, זמן קצר אחרי הפרסום צץ המינוי הפיקטיבי כעובדה מוגמרת בכתבות של גידי ליפקין מאתר One ואיתי קאשי מערוץ הספורט. "אם היו עושים שם עבודה עיתונאית ומרימים לו טלפון, הוא היה מכחיש את זה. אבל הם כנראה סומכים עלי שאעשה להם את העבודה והם יעתיקו", כתב גרינפלד. "אולי עכשיו יחשבו פעמיים לפני, אולי לא. האם היה שווה להקריב את הידיעה הזו? בהחלט. האם גבי יתמנה למאמן? אולי בימים הקרובים, אולי לא. מה שבטוח, הוא לא מונה".