לפני למעלה מעשרים שנה התארגנה קבוצה של עיתונאים בכירים ב"הארץ" (הובילה אותם אורית שוחט) כדי להניא את המו"ל, עמוס שוקן, מלחתום על עסקה עם מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, על הפצה משותפת של מקומוני שני העיתונים. המניע להתארגנות היה תחושה שאין זה לכבודו של "הארץ", וממילא גם של העיתונאים המועסקים בו, להיות קשורים עם נמרודי – אדם שהורשע אז בפלילים בגין האזנות סתר שיזם אצל העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות".
הסיבה ליוזמה היתה אפוא נורמטיבית: "הארץ", שראה בהתנהלותו של נמרודי בפרשת האזנות הסתר תועבה וקרא לסילוקו מתעשיית התקשורת, אינו רשאי, מבחינה מוסרית, להתעלם מעמדתו זו ולקשור איתו עסקים. שוקן התלבט, אך בסופו של דבר נענה לפניית עיתונאיו אף ששיקולים מסחריים כבדי משקל הצדיקו לכאורה את השותפות עם "מעריב".
העיתונאי רביב דרוקר, הרוח החיה והדמות הראשית בתוכנית התחקירים "המקור" של ערוץ 13, נוהג באופן שונה ממו"ל "הארץ": הוא הוביל או למצער נתן יד לעסקה שנחתמה לא מכבר עם ניר חפץ, אחד מעדי המדינה בתיקי נתניהו, שלפיה ישלם הערוץ לחפץ סכום ניכר (לפי הדיווח ב"דה-מרקר", כנראה מאות אלפי שקלים) תמורת נכונותו של האחרון להעניק לערוץ בלעדיות בסיקור פרשת חייו, לרבות התקופה שבה שירת כיועץ התקשורת של נתניהו.
רשמית מתואר התשלום כתמורה שנותן ערוץ 13 לחפץ בגין "חומרים" שזה יספק לתוכנית "המקור" לצורך הכנת סרט או סדרה תיעודיים על אודותיו, אך סיפור הכיסוי הזה אינו מסוגל לטהר את השרץ: ניר חפץ יקבל תגמול כספי ניכר על עצם נכונותו לשתף פעולה באופן בלעדי עם "המקור" ולחשוף בפני דרוקר ותחקירניו את החצר האחורית של הבית ברחוב בלפור בעת כהונתו של נתניהו.
בנימין נתניהו וניר חפץ במשרד ראש הממשלה, 2010 (צילום: אריאל ירוזולימסקי)
דרוקר לא מוצא כל קושי בנכונותו לרתום את מנהלי הערוץ לשלם תמורת מידע עיתונאי שיש בו חשיבות ציבורית עצומה. הוא אמר לי שלדעתו הסוגיה של תשלום למרואיינים אפופה בישראל בצביעות ושמקורה בקמצנות של כלי התקשורת. בעיניו, עדיף היה לשלם סכומים משמעותיים למקורות יודעי דבר (למשל, עובדים במעון ראש הממשלה) כדי לחשוף שחיתויות מאשר לנסות לדובב אותם כשהם חיים בצל איום של אובדן פרנסתם.
הוא גם אינו נרתע מהקשר העסקי שהוא יוצר עם ניר חפץ: המחויבות שלו לדיווח הוגן לא תיפגע כתוצאה מכך, ובמובן מסוים היא אף פשוטה יותר למימוש מאשר במצב הרגיל שבו מתפתחים יחסים בין מקור לעיתונאי.
על השאלה אם עצם שיתוף הפעולה שנוצר בינו לבין חפץ אינו מפריע לו הוא משיב בפליאה: הוא אינו מגביל את עצמו בזהות האנשים שאותם הוא מראיין. אם היה ניתן לו, היה מראיין את יגאל עמיר. המבחן יהיה בתוצר העיתונאי של הקשר הזה – האם הוא יהיה בעל עניין ציבורי, אמין, מציג את המציאות כהווייתה.
העמדה הזו מתעלמת (שלא לומר מיתממת) מהמוניטין שצברו שני גיבורי הסיפור הזה – חפץ ודרוקר. מעלליו של חפץ נפרשו לא אחת בכלי התקשורת; הדמות העולה מהם היא של אדם חסר עכבות, המזגזג בין הגדרת עיסוקו – מעיתונאי ליחצ"ן, ממחבר ועורך לעסקן תקשורת; איש שחותר לעמדות כוח, שחוצה את הגבול בין השדה העיתונאי לזירה הפוליטית, בין המתחם העיתונאי לאינטרס המו"לי, אדם שהתנהלותו הכוחנית הובילה אותו למעמד של חשוד בשוחד ב"תיק 4000".
ההתעלמות של דרוקר מהמשמעות האתית של עצם נכונותו להגיע לברית עסקית עם חפץ מאכזבת
לדרוקר, לעומת זאת, יש שם של אחד מאחרוני הצדיקים במרחב העיתונאי: מקצוען משובח שאין עוררין על אמינותו ויושרתו. הוא רכש לעצמו מעמד של לוחם צדק וחושף ריקבון שאינו ירא להתעמת עם איש – תהיה משרתו בכירה ככל שתהיה. החיבור בין השניים מאיים לכרסם ביוקרתו המקצועית, כי להסכם שעליו חתם עם חפץ יש חזות של מיזם משותף, בעל ארומה עסקית מובהקת, שבה מספסר חפץ במידע שצבר במסגרת התנהלותו השנויה במחלוקת לצד דמויות ציבוריות בכירות, ובראשן נתניהו ובני ביתו.
דרוקר טוען ששיתוף הפעולה שיצר עם חפץ ישרת את הציבור משום שהוא יאפשר לחשוף את התנהלותם של נתניהו ומרעיו לא רק בתקופה שקדמה למשפט המתנהל עתה נגדו (על-פי ההסכם, הסרט/סדרה על חפץ לא יעסקו ישירות במשפט המו"לים כל עוד הוא מתנהל) אלא גם במה שעבר עליו לאחר שהסכים להיות עד מדינה. זה אכן פרק שיש עניין ציבורי מובהק להתוודע אליו, אבל ההתעלמות של דרוקר מהמשמעות האתית של עצם נכונותו להגיע לברית עסקית עם חפץ מאכזבת.
בניגוד למשטרה ולפרקליטות המדינה, שהסכימו להעניק לחפץ מעמד של עד מדינה כדי להוכיח בעזרתו את ההתנהלות העבריינית שהן מייחסות לנתניהו – העסקה שחתם דרוקר עם חפץ אינה צפויה להניב רווח ציבורי בעל ערך דומה. קשה להשתחרר מהרושם שבראש וראשונה מבקשים דרוקר ומנהלי ערוץ 13 להפיק בדרך זו אחוזי צפייה גבוהים והפסקות פרסומת ארוכות. שוב מתברר שהדרך לגן עדן רצופה באמירות מיתממות.