מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן, היה בשלבי הסיום של מסיבת העיתונאים שלו כשהביפרים התחילו לצפצף. ראשונים יצאו הצלמים. הם יצאו יחד, בבהלה. אחר-כך יצאו כמה מהעיתונאים, ממהרים בדרך לשוק מחנה-יהודה. העיר היא ירושלים. היום יום רביעי, ה-30 ביולי. השעה אחת בצהריים. ליברמן תיכנן לזרוק פצצה בפרצופם של חוקרי המשטרה, אנשי הפרקליטות וכל העיתונאים שהציקו לו. התברר שלחמאס יש פצצות יותר גדולות.

למחרת בבוקר ישב ליברמן בלשכת ראש הממשלה, לבוש בחולצה צחורה, בעניבה צבעונית, ללא מקטורן, מוקף במנהל הלשכה משה ליאון, והמזכירה רוחמה אברהם, חבורה אוהדת, קשובה, צוחקת, החבר'ה שלו, ובריח הכבד של הסיגר שעישן. עישון סיגרים יוקרתיים הוא מן החטאים שראש הממשלה ומנכ"לו חולקים יחד (ראוי להדגיש, בטרם יכנס ליברמן מסיבת עיתונאים נוספת, שאין בתיאור הזה משום קביעה, ואפילו לא ברמז, שראש הממשלה ומנכ"לו שייכים למעמד הנהנתנים, שהכסף והכוח עלו להם לראש, המזוהה עם מעשני סיגרים מהסוג הזה, או לצמרת מאפיה כלשהי, צמודת-סיגר. חס ושלום, העובדה היא רק שלמרות חיבתם הגדולה של ראש הממשלה ומנכ"לו לסיגרים, הם לא ששים להצטלם כשסיגר בפיהם. יודעים הצדיקים האלה נפש בוחריהם).

שאלתי את ליברמן אם איננו מצטער על שהפיגוע דפק לו את מסיבת העיתונאים. הוא לא הצטער. "מי שצריך היה לקבל את המסר – קיבל אותו", אמר. דברי ליברמן נגד המשטרה והעיתונות, שעליהם חזר בהרחבה לאחר ימים אחדים, בראיון עם רזי ברקאי בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת", הם מסמך מעניין. הם מעניינים קודם כל בגלל אומרם: לא בכל יום מתייצב לפני הציבור פקיד בכיר כל-כך, במובן מסוים בכיר פקידי הממשלה, ומכריז שהוא חי ב"מדינת משטרה", ב"רפובליקת בננות" וב"גן עדן לטרדנים ומלשינים – וזה רק קצה הקרחון".

על-פי האשמותיו של ליברמן, נקשרה קנוניה אפלה בין אגף החקירות של המשטרה לעיתונאים. החוקרים מבקשים להרשיע בכל מחיר. הם לא חסים על איש, גם לא על ילד בן שבע, או אב זקן, בן 73, שעבר שלושה ניתוחי לב. העיתונאים צמאי דם. המניע שלהם הוא שנאה נוראה לכל דבר מצליח. המפגש בינם לבין המשטרה הוא מפגש בין פרנקנשטיין המפלצת לדרקולה הערפד: האחד הורג, לתפארת ההרג, השני ניזון מדם הזולת.

כשמנפים מדבריו של ליברמן את עודפי הפרנויה, כשמוחלים לו על החירות שהוא נוטל לעצמו לתקוף עובדי מדינה, בניגוד לתקשי"ר, מקבלים שורה של אמירות קשות על חוקרי המשטרה ועל העיתונאים, ולמעשה, על הממסד הישראלי הוותיק כולו. הטענה הראשונה היא שסוגדים לכל מיליונר יהודי מהמערב, גם אם הוא פושע, ומתארים כפושע כל מיליונר יהודי מרוסיה, גם אם לא הורשע מעולם.

איור: ירמי פינקוס

ליברמן ממחיש את הסוג הזה של צביעות ישראלית בעזרת שלושה עבריינים "טובים", שלושתם מהמערב, ומולם שניים "רעים" מהמזרח. נחום מנבר הישראלי מואשם בבית-משפט בארץ בבגידה, ואיש לא בודק מי הפוליטיקאים שקיבלו ממנו תרומות. האיש הבא ברשימת ליברמן הוא מייקל מילקן האמריקאי, ממציא "אגרות הזבל". מילקן נחשב לגדול פושעי הצווארון הלבן בהיסטוריה, לפחות מבחינת הסכומים. כשהועמד לדין סייעו לו בעדויות אופי ידידיו הישראלים, ביניהם בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. למרות אופיו הטוב הורשע, נשלח למאסר ארוך, ושילם מיליארד דולר קנס. לפני חודשיים, מספר ליברמן, "ביקר האיש בארץ, ובפתח בית-המלון שלו השתרך תור של מקבצי נדבות באורך כביש ירושלים–תל-אביב".

רוברט מאקסוול נפגש כאן עם כולם, ו"עכשיו אולי ייפנו לכל אלה שנפגשו איתו או קיבלו ממנו תרומות, הרי בדיעבד התברר שאיננו צדיק". צבי בן-ארי, לעומת זאת ("התקשורת והמשטרה מתעקשות לקרוא לו גריגורי לרנר", מתאונן ליברמן), יושב במעצר ממושך. חוקרים למי תרם כסף, ולמה. "מה פסול", שואל ליברמן, "שבן-אדם תרם כסף למוסדות ולאנשים. מאיפה היו האנשים צריכים לדעת שלרנר פסול על-ידי המשטרה. הרי כולנו למדנו שכל עוד אדם לא הורשע, הוא חף מפשע". הוא הדין, לדברי ליברמן, בבוריס בירשטיין, המיליונר, בן עירו של ליברמן, קישינב.

לגנותו של ליברמן אפשר לומר שהוא מיתמם: הוא יודע היטב שהחלל שהשאירה אחריה ברית-המועצות התמלא על-ידי התארגנויות מאפיונריות. ספק אם מישהו מהמיליונרים החדשים עשה את כספו, או שומר עליו, באמצעים חוקיים. אין לישראל שום עניין לייבא את האנשים האלה ואת עסקיהם לכאן, ובוודאי שאסור לה להניח לכסף הזה לקנות השפעה פוליטית.

אבל יש צדק בהשוואה שעושה ליברמן. הפוליטיקאים הישראלים לא נהגו בזהירות הנדרשת בקשריהם עם בעלי הון כמו מנבר, מילקן או מאקסוול. סכנת מאפיה אולי לא היתה כאן, אבל התבזות היתה. למאקסוול הניחו אפילו לקנות את "מעריב".

ליברמן מצביע על הקשר בין המשטרה החוקרת לעיתונות החוקרת. יש, הוא אומר, "הדלפות מגמתיות ומרושעות".

קשה היא עבודתם של חוקרי המשטרה, וקשה לא פחות, וכפוית טובה, עבודתם של העיתונאים-החוקרים. הקורא איננו יודע כמה טרחה משקיע העיתונאי-החוקר בבדיקת החומר, ועם אילו סיכונים ולחצים הוא מתמודד. העיתונאים-החוקרים הם פועלי התברואה של החברה הישראלית, מפני הזבל. בלעדיהם היינו חיים בסירחון בלתי נסבל.

התחושה שיש כאן אויב משותף והקושי להגיע לחקר האמת דוחפים את השוטרים ואת העיתונאים לשיתוף פעולה. הפיתוי גדול. בדרך-כלל, שכרו יוצא בהפסדו.

אכן, ההדלפות מחקירות המשטרה הן לעתים קרובות מגמתיות ומרושעות. בעיקר, הן רבות מדי. הן יוצרות רושם, שכל מי שנחקר תחת אזהרה אשם, אף שלא היתה הרשעה בבית-משפט, ואפילו כתב-אישום לא הוגש.

מתקבל הרושם – אני מקווה שאני טועה – שהפרסום בעיתונות לא נועד לקדם את חקירת האמת, אלא בא במקומה. הפרסום הוא העונש. החוקרים עייפים מדי, או עמוסים מדי, או מבוהלים מדי. הם יודעים שלא יהיה כתב-אישום, או שיהיה כתב-אישום חלש. הם יודעים שהסיכוי לנצח בבית-המשפט את סוללת עורכי-הדין הגדולים שישכור הנאשם קטן. אם לא יחטוף מהשופט, לפחות יחטוף מהעיתון. ויעזור העיוור לפיסח.

כל צד בעסקה הזאת נותן משהו. החוקרים משחררים פיסות אינפורמציה, ציטוטים מתוך חקירות, האשמות שמקורותיהם אנונימיים. הם מחזקים את ההנחות המוקדמות של העיתונאים, ומאפשרים להם להפוך את הגילויים שלהם למסע ציבורי, לקמפיין.

העיתונאים מתעלמים מהצורך להצביע על חולשתן הגדולה של חקירות המשטרה. החוקרים מוצגים בתקשורת כגיבורים, כסופרמנים. זוהי מלחמת בני-אור בבני-חושך. השוטרים-החוקרים והעיתונאים-החוקרים מצויים בצד אחד, והנחקרים בצד השני.

במקום שיישמר מרחק בין העיתונאי ובין השוטר, הגבולות מיטשטשים. וכך יכולה כתבת הערוץ הראשון איילה חסון לאחל לחוקרים, בשידור, "בהצלחה", בעיצומה של חקירת פרשת בר-און, שחסון מילאה בה גם תפקיד של עד וגם תפקיד של כתב. הערוץ הראשון חש שהוא אבי הפרשה (אף שכפי שהסתבר אחר-כך, הערוץ היה רק בייביסיטר. האב האמיתי היה עו"ד אבי-יצחק).

משחירים את הדימוי של עולי רוסיה, מתלונן ליברמן עוד. כל איש עסקים הוא מאפיה, כל עולה בלונדינית היא זונה. יש אמת בטענה הזאת. ההשתקפות של העלייה הרוסית בתקשורת סובלת מצרות עין, רשעות, שנאת זרים וגזענות. לוקחים את האנשים האיכותיים האלה, שתרומתם לבניינה של החברה הישראלית עצומה, ומרססים אותם בדי.די.טי; ישראל הוותיקה לא למדה דבר ממשגי העבר, ולא שכחה דבר.

רק חטא אחד עולה כנראה בבורותו ובגזענותו על סיקור העולים מרוסיה בתקשורת הישראלית: סיקור ישראל הוותיקה בעיתונות הרוסית.

כל זה עצוב מאוד, ומביך מאוד, אבל לא פותר את הבעיה של אביגדור ליברמן. הבעיה שלו איננה רוסית. היא מאוד ישראלית. הוא היה מנכ"ל עמותה בשם גשר-עלייה. על-פי ספרי העמותה, הוא קיבל ממנה הלוואה בסך 111,155 שקל, והחזיר רק 30 אלף (34 אלף יחד עם ריבית והצמדה).

ללהקת הנח"ל היה פעם פזמון פופולרי, שסיפר על שלושה, אחד גבוה ושניים קטנים, שהסתבכו בכספים: "חסרים כאן סכומים: אחד גבוה ושניים קטנים, לה-לה-לה-לה. אחד גבוה – ושניים קטנים". הסכומים החסרים, זאת בתמצית הבעיה של ליברמן. הוא חייב לספק הסבר מתקבל על הדעת להעדרם של 81 אלף שקל, סכום לא מבוטל. ליברמן אומר שנבדק בפוליגרף, במכון פרטי, ונמצא דובר אמת. הוא לא הציג את הממצאים.

ללא הסבר של ממש ממיט ליברמן על עצמו את הטענה שלא אפליית הרוסים מעניינת אותו, ולא הקשרים ההדוקים מדי בין חוקרי המשטרה לעיתונאים. כל זה איננו אלא פעולת הסחה, להפחיד את החוקרים והפרקליטים ולחלץ אותו מצרה. סיפור קשה, הכסף הזה, אבל לליברמן יש ודאי הסבר.

גיליון 10, אוגוסט 1997