כבוד שר התקשורת. כבוד הממונה על ההגבלים. כבוד הדירקטוריון. בעלי מניות ונושים יקרים. ברשותכם, אנאם באוזניכם היום על שני נושאים. האחד, עתידה של מדינתנו בפרוס המילניום. השני, איש עסקים הגון, נחמד ונחבא אל הכלים בשם אליעזר פישמן.
אתה שואל, כבוד השר, מה הקשר. שאלה מפתיעה ואף נוקבת. האמת היא שאני יודע מעט מאוד על המילניום הבא, ואת מר פישמן לא יצא לי לפגוש אישית מעולם. אבל משהו על הקשר בין השניים הגיע לאוזני, ואם אין להוד חשיבותו התנגדות, אגזול כמה דקות מזמנו היקר, ואנסה להסביר.
אומרים על המאה ה-21, ליתר דיוק, על עשרות שנותיה הראשונות, שהן יהיו עידן מהפכני מהחשובים בתולדות האנושות. תום פרידמן, מחשובי בעלי הטורים בארצות-הברית, משווה במאמר בגליון המילניום של ה"ניו-יורק טיימס" את התקופה שאנו עומדים על ספה לתקופה שבין 1776 ל-1789. כן, הוד מצוינותו, התקופה שבין המהפכה האמריקאית למהפכה הצרפתית. אין מלים בפי.
בתקופה הבאה עלינו ישתנו מערכות היחסים בין מדינות ובין עמים. מקומם של העבודה ושל הפנאי בחיינו ישתנה מן היסוד. ישתנו טכניקות המסחר והמוסכמות הפוליטיות. בעיקר תשתנה התקשורת בין בני-האדם. זה יהיה עולם אחר.
כפי שהדברים נראים כרגע, החיבור העיקרי בין אדם לחברו, ובינו לבין העולם, יהיה באמצעות מערכות תקשורת אלקטרוניות: המחשב, הטלפון, הטלוויזיה. ליתר דיוק, שילוב בין השלושה במכשיר אחד, בתוספת שירותי אינטרנט. נכון, יש טלפון סלולרי, תודה שהזכרת. אלא שבינתיים התקשורת הסלולרית לא די אמינה ולא די מהירה. אם נרצה או לא, השנים הקרובות מחוברות לקיר, והקיר מחובר לכבלים.
אנחנו רגילים, מרן, לחשוב על הכבלים במונחים מיושנים במקצת. כשאומרים כבלים, חושבים על ערוץ הילדים הבלונדיני, הסיטקומים האמריקאיים, הכדורגל, וסרט הזימה שכבודו מקפיד לא לראות בליל שבת. זה החלק הפחות חשוב. בתוך תקופה קצרה הכבלים יהיו האינטרנט. מה זה אינטרנט, היום ובעיקר מחר, כבודו ודאי יודע: שוק הקניות שלנו, העיתון שלנו, הדואר שלנו, התרבות שלנו. עוד שנים אחדות אפילו צ'פחות ייתנו באינטרנט, אם יסלח לי רוממותו על הביטוי.
אליעזר פישמן, בעלים מצליח של נכסי דלא-ניידי, רשת סופרמרקטים, עיתון כלכלי ועוד ועוד ועוד, מבין את זה. באצבע לא עשוהו. פניו לעתיד – והכבלים הם העתיד. בשנים האחרונות רכש פישמן חלק גדול מהבעלות על העיתון "ידיעות אחרונות". פישמן, כך אומרים מביני שוק, שילם על-פי שווי חברה שמתקרב למיליארד דולר. נכון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון נהדר.
לקוראיו, למסוקריו ולעיתונאיו ערכו לא יסולא בפז. אבל ספק אם איש עסקים מפוכח כמו פישמן היה מעריך אותו במיליארד דולר, אלמלא החזיק בנתח גדול מחברת הכבלים.
איור: בתיה קולטון
▪ ▪ ▪
ההיסטוריה של חברת הכבלים בישראל היא שילוב קלאסי של קוצר ראות ורשלנות של פקידים, תככנות של פוליטיקאים ומעוף של אנשי עסקים. היא מתוארת במפורט בכתבה אחרת בגיליון הזה ("לא נעים להסתכסך איתן", מאת אלעד בנבג'י). ההשקעה הראשונית היתה כרוכה בסיכון, שהמדינה נרתעת מלקחת על עצמה. היא השתלמה מעל ומעבר לציפיות: 800 מיליון דולר השקיעו החברות. בתמורה הן מכניסות לקופתן 1.5 מיליון דולר ליום.
המדינה היתה כל-כך אסירת תודה, שוויתרה על תשלום תמורת הזיכיון. היא גם נמנעה, למעשה, מלפקח על השירות. אין ויכוח על כך שהכבלים נוהגים כמונופול, במובן הרע של מונופול: דמי המנוי מוגזמים, השירות רע, התשלומים ליוצרים ישראלים מגוחכים, והערוצים לא ניתנים לבחירה. אל הביקורת הציבורית מתייחסות החברות באדיבות משועשעת: השיירה נובחת, והכבלים עוברים. יש רק עוד מונופול אחד שמרשה לעצמו לנהוג כך: בזק.
בישראל, הוד ענקיותו, מתייחסים אל העושר כאל מתנה משמים. אם יש להם, סימן שמגיע להם. לא כך בארצות-הברית. שם לקח בית-המשפט את ביל גייטס, בחור נחמד ונוח לבריות והאיש העשיר ביותר בעולם, ופירק אותו לגורמים. גייטס הורשע משום שניסה לקחת את כל העוגה לעצמו; גם לשלוט במערכת ההפעלה וגם בנתיב המוביל לאינטרנט. במלים אחרות: להיות בעלים גם של כל המשאיות וגם של הכביש. היה אחד שניסה את זה לפניו וגם הוא נאלץ להתפרק: ג'ון ד' רוקפלר, הגדול שבאילי הנפט.
הבאות בתור אחדי מיקרוסופט הן חברות הכבלים. קמה שם תביעה ציבורית רחבה לכפות עליהן להחליט: או שהן חברות חומרה, שפרנסתן על הכבלים שבתוך האדמה, או שהן חברות תכונה, שפרנסתן על מה שהכבלים מעבירים. אינסטלציה לחוד, ותוכן, content, לחוד. גם וגם, הוד מעלתו, לא הולך. לא באמריקה.
כבוד השר מבקש עכשיו להאריך את זכיון הכבלים עד שנת 1013. הרעיון של מעלתו הוא להמשיך להעניק את הזיכיון חינם אין כסף. הוא מאמין שכך יעודד את הכבלים להתמודד עם בזק על שוק הטלפונייה, ואת בזק להילחם בכבלים על שוק האינטרנט. התחרות היא נר לרגלי רוממותו.
מסמך שהכין הממונה על התקציבים באוצר, דוד מילגרום, לשר שלו, בייגה שוחט, ב-31 באוגוסט השנה, מעריך את שווי ההטבה הזאת ב-950 מיליון דולר עד 1.4 מיליארד דולר. זוהי הערכה שמרנית, מצמצמת, שמתייחסת רק לשירותים הנוכחיים שמספקים הכבלים. האמת היא שבדמי הזיכיון אפשר היה ליישב מחדש חלק גדול ממתיישבי הגולן, אם וכאשר. כבודו היה ידוע פעם בציבור כשר חברתי. בכסף הזה הוא יכול היה לשלוף יותר מזקנה אחת ממסדרון בית-החולים בנהריה.
אבל הכסף הוא לא העיקר. לא פחות חשוב הלקח לזכיינים למיניהם. ייקח כבודו לדוגמה את הערוץ השני. גם שם התגלה הזיכיון כמכונה להדפסת כסף. וגם שם גברה תאוות הבצע על האחריות החברתית ועל התועלת של המפעל לטווח ארוך. המחוקק פיצל את הבעלות. ההנחה היתה שריבוי בעלים ימנע תכתיבים פוליטיים. בפועל התנפלו כולם, כמו עדת זאבים, על הקופה, השקיעו מה שפחות, והרוויחו מה שיותר – ומהר. את התוצאה רואה כבודו ערב ערב.
זה מה שרציתי לומר על הקשר בין המילניום לאליעזר פישמן. בסיום אאחל לגדולתו, וגם לממונה, שנה טובה, מאה טובה ואלף טוב. אגב, איפה אתם במילניום? אצל רקנטי? דנקנר? אולי נמרודי?! רחמים על כבודו. הוא, ודאי, נקרע בין החברים.
גיליון 24, ינואר 2000